לאט לאט מתרגלים. לומדים לחיות עם זה. בתור אדם שחי עשרים שנה עם כאב כרוני קשה (יש לי, בין השאר, דלקת מפרקים ניוונית כללית) שגונב ממני במתינות את יכולת התנועה שלי, אני יכולה להגיד בוודאות – תאמינו לי, לומדים להתרגל.

בנאלי ככל שזה נשמע, זו אומנות ולא מדע מדויק, אבל אני אשמח לחלוק כמה סודות קטנים, סודות של מאבק בכאב מתמיד – לפעמים עז, לפעמים מורגש בקושי – אך דעו מראש: מדובר כאן במנות לא קטנות של מבוכה מרה יותר מאשר בגבורה מתקתקה, יותר בדקירות מענות של בושה מאשר בליטופים של גאווה.

בנאלי ככל שזה נשמע, זו אומנות ולא מדע מדויק, אבל אני אשמח לחלוק כמה סודות קטנים לחיים עם כאב כרוני קשה, סודות של מאבק בכאב מתמיד – לפעמים עז, לפעמים מורגש בקושי

ראשית, תנו לכאב לנצח לרגע. תנו לו לטרוף אתכם, לכרסם אתכם, לבלוע אתכם, לעכל ולפלוט אתכם. תסתכלו לכאב בפנים. תסתכלו להם בפנים, תתבוננו בכל תמונה – באתרים ובחדשות, בפוסטרים הענקיים שקופצים לכם ישר בפרצוף וגורמים לכם לתפוס את ההגה כל-כך חזק שאצבעותיכם מתחילות לכאוב, ובדפי המדפסת הקרועים המודבקים על עמודי החשמל בטיילת.

תנו לפנים האלה לקרוע לכם את הלב. הקטע הוא שאחרי הכאב העז, המכווץ והמייאש שזה יגרום לכם, יגיע הגל של אובדן תחושה מבורך ומלא חמלה. הלב הקרוע לא מסוגל להרגיש יותר. ועד שהפיסות המדממות תמצאנה את מקומותיהן שוב, תרגישו כמאט אופוריה של מנוחה זמנית מסבל. דעו לכם שבכל פעם הזמן הזה הולך ומתארך.

שנית, תעמידו פנים שאתם נאבקים בכאב, נאבקים בכל הכוח, תשכנעו את עצמכם שהמאמץ שלכם באמת, אבל באמת יכול לעזור. עוד תרופה. עוד זריקה. עוד רופא. עוד כרזה. עוד הפגנה. עוד פוסט אחד זועם בפייסבוק.

זה לא סתם, זה כדאי, זה שווה, כי זה מציל אותנו מהתחושה הבלתי נסבלת (וכה מכאיבה) של חוסר אונים. זה מציל מההבנה שהכאב הזה, הכאב שלנו שבא מן המסמר החלוד התקוע לנו בין הצלעות וקשור לחבל מדמם שקצהו השני בעזה, לא הולך לשום מקום על אף כל הפעילות הזו.

ראשית, תנו לכאב לנצח לרגע. תנו לו לטרוף אתכם, לכרסם אתכם, לבלוע אתכם, לעכל ולפלוט אתכם. תסתכלו לכאב בפנים. תסתכלו להם בפנים, תתבוננו בכל תמונה – באתרים, בחדשות ובפוסטרים הענקיים

שלישית, תעשו מחקר תנוחות. תפנו קצת זמן ותעבירו אותו כשאתם עומדים על ארבע בתנוחת הכלב שמביט למטה – כלב שלא מסוגל להרים את הראש, לא מעז להסתכל לאף אחד בעיניים מתוך בושה, בושה חסרת פשר, בושה שאותה לא ניתן להסביר ואפילו לא להבין במלואה, אך לא ניתן גם להתנער ממנה.

לאט, בעדינות, בלי אלימות, תעברו לתנוחת הכלב שמביט למעלה – מעל לראשיהם של שני גברים גוצים בחלוקים לבנים. נושמים, נושמים, נושמים – ושוב: ראש למטה – ראש למעלה. מבושה לאימוץ של הכאב המזעזע. ראש למטה – ראש למעלה. מחרפה לקניית תליון גדול עם מילים גדולות. ראש למטה – ראש למעלה, נושמים ממש עם הבטן, מעכלים שם את המצב עד הסוף. מי ילד טוב? כל הכבוד.

בדקה וחצי שלקח לכם לקרוא את הטקסט הזה, יתכן שהכאב שלכם גבר קצת. הוא ממשיך לגבור, כמובן, הכאב הזה, ואחרי שניסיתם כל דבר אפשרי, ערכתם כל ניסוי, בדקתם כל טיפ – אז זה מגיע, הדבר האמיתי. הכאב המשני של המודעות למה שקורה ולכך שאין לך שם אפשרות להשפיע על התהליך, לכך שהמאמצים שלך להיאבק הם מגוחכים במקרה הטוב. יש לך מסמר חלוד בין הצלעות, והחבל האדום הספוג בדם נמתח בינך לבינם, היכן שהם או גופותיהם מוסתרים ברגע זה. החבל רועד, וזה כואב. זה כל כך כואב.

תדעו לכם שתוך זמן קצר למדי הכאב הזה יתחיל ללחוש לכם כי חייבים, אבל ממש חייבים להיות איזשהם טיפולים רדיקליים שישחררו אתכם מהסבל הקבוע שהורס את חייכם. ותאמינו לי, בשלב הזה תהיו מוכנים לנסות דבר.

ואחרי שניסיתם כל דבר אפשרי, ערכתם כל ניסוי, בדקתם כל טיפ – אז זה מגיע, הדבר האמיתי. הכאב המשני של המודעות למה שקורה ולכך שאין לך שם אפשרות להשפיע על התהליך

כל דבר? זו השאלה.

שלום ותודה שבחרתם לפנות דווקא אלינו. כן, את החבל ניתן לנתק, זוהי פרוצדורה מאוד בסיסית, אנחנו עושים את זה בהרדמה, זה לוקח פחות מדקה, לא תרגישו כלום. כל כך הרבה פוליטיקאים כבר עברו את זה אצלנו, מאוד עוזר להם לשמור על ראש טוב. צלקת? לא רוצה לשקר לך, זה יהיה מכוער. אבל גם לפני כן הנפש שלך לא הייתה משהו, נכון?

את סוגרת את הטלפון ופותחת את הטלוויזיה. החוט נמתח עד הסוף וזה כואב רצח. טוב, נתחיל מהתחלה. ראשית, תנו לכאב לנצח לרגע.

לינור גורליק (1975) היא סופרת, משוררת ואומנית. נולדה באוקראינה הסובייטית ועלתה לארץ בגיל 14. כותבת ברוסית, עברית ואנגלית. ספריה תורגמו למספר שפות זרות.