במהלך הביקור בכפר עזה בהדרכתו של חברנו למערך ייצוג העצורים, עורך הדין זהר שפק, ששרד את תופת השבעה באוקטובר (בשלב מסוים כתב אליי ביום הארור: תגיד לכולם שיפסיקו לכתוב אליי. אני חייב שהטלפון יישאר זמין), היו רגעים שבהם לא יכולתי לומר מילה מבלי שזו תהפוך לקלישאה מטומטמת.

הביקור בשכונת הצעירים החרבה שהפכה לזירת טבח, הכניסה לבתים שבהם נטבחו בני זוג צעירים ומשפחות שלמות. המעבר מול ביתו של יותם חיים שנחטף, השתחרר משוביו ואז נורה בידי חייליינו. המבט לעזה, הקרובה כל כך עד שניתן לראות בתים חרבים בשכונת שג'עייה. הפיצוצים הקרובים והמרעידים שלא נפסקו, השבילים הנטושים, הבתים השוממים, עיי החורבות השרופים ורוחות הרפאים שמתרוצצות בתוך המוח.

הביקור בשכונת הצעירים החרבה שהפכה לזירת טבח, הכניסה לבתים שבהם נטבחו בני זוג צעירים ומשפחות שלמות. המעבר מול ביתו של יותם חיים שנחטף, השתחרר משוביו ואז נורה בידי חייליינו

ואז הגענו לבית של סמדר ורועי עידן. השלט עדיין שם. כאן נטבחה סמדר. פה נרצח רועי. שם בפנים הסתתרו בתוך ארון שני הילדים החכמים עמליה ומיכאל (בני 9 ו-6) עד אותו ערב וגם אז סירבו לענות לחיילים שקראו להם בעברית, עד שאחד מהם אמר שהדוד שלהם הזעיק אותם ונקב בשמו של הדוד.

ופה רצה אביגיל לשכנים. גולי. אביגיל עידן שרצה לביתם של אביחי והגר ברודץ ונחטפה לעזה ביחד עם הגר ו-3 ילדיה. אביגיל עדיין לא הייתה בת 4. הם שהו בשבי חמאס במשך 51 ימים. היא ציינה את יום הולדתה בעזה.

זה נראה כל כך מופרך. כל כך מטורלל. כל כך מופקר. כל כך אכזרי. זוהר שפק – קצין משטרה בעברו ועורך דין מצוין שמנסה להשתקם היום ביחד עם קהילת כפר עזה בקיבוץ שפיים – סיפר לנו דברים רבים. בין השאר, סיפר על מאמציה של אשתו, חברת הכנסת לשעבר ואל"מ (מיל.) נירה שפק להפעיל כראוי את כיתת הכוננות בניסיון נואש ובלתי אפשרי להגן על הקיבוץ שהופקר לחסדי רוצחי ההמונים מהנוח'בה.

הוא דיבר על תחושת השבר של רבים משורדי התופת מול מעשי התושבים העזתים שהגיעו כדי לבזוז. לא רוצחי הנוח'בה אלא התושבים הרגילים. היו בין תושבי כפר עזה מי שניסו לסייע מעט ברבות השנים לעזתים חולים לקבל טיפול רפואי. רבים מהם חשו תחושת שבר עמוקה. מול הממשלה שהפקירה. מול הצבא שנעלם. מול תושבים עזתים שהשתתפו בביזה במהלך אסונם הנורא של חברי הקיבוץ המבועתים.

הוא דיבר עמנו על דברים רבים נוספים.

היו בין תושבי כפר עזה שניסו לסייע במשך השנים לעזתים חולים לקבל טיפול רפואי. הוא דיבר על תחושת השבר העמוקה מול הממשלה שהפקירה. הצבא שנעלם. מול תושבים עזתים שבזזו במהלך אסונם הנורא

לאחרונה ראיתי את הכתבה שבה דיברו דודיהם של עמליה, מיכאל ואביגיל עידן, שאימצו אותם וכעת הם מגדלים אותם ביחד עם 3 ילדיהם הביולוגיים.

הם דיברו מארצות הברית. הם מצויים שם כעת בביקור. הם סיפרו על הביקור בבית הלבן. הם הציגו את הצילום שבו עומד הנשיא ג'ו ביידן לצד 6 הילדים. 5 מהם (עמליה, מיכאל, 3 בני הדודים) עומדים על השטיח בחדר הסגלגל לצדו של הנשיא. השישית – אביגיל – עומדת בנעליה על שולחנו של ביידן וצמודה אליו.

והדודים שהפכו להורים מאמצים אמרו שאביגיל התגברה מהר מאד על הביישנות ושיחקה עם ביידן ודיברה עמו בלבביות. ובשלב מסוים – כשקלטה שהוא מדבר עם אחד הילדים האחרים במקום לנדנד אותה בנדנדה שבחצר – קראה אליו כדי שיתעשת: ג'ו, ג'ו.

כפר עזה עדיין חרבה. נטושה. כמוה כל יישובי העוטף. גם חלקים משדרות ואופקים. רצועת עזה הפכה מאז לגיהינום. אסון הומניטרי עצום. מוות המוני. תשתיות חרבות. רעב של ממש. ילדים רבים מספור שמתו, נפצעו או הפכו ליתומים. משפחות שנמחקו. אם שנותרה ללא ילדיה ובן הזוג. אב שחובק את גופת בתו הקטנה ומיילל בבכי. תמונות בלהות שקרעו את לבנו ובצדק לאחר שואת העוטף ושדרות ואופקים ועדיין קורעות את לבנו כשאנו נזכרים בהן, אך הן מוסתרות מעינינו כשהן מתרחשות בעזה, וזאת בתקשורת הישראלית הפחדנית שמועלת בתפקידה.

133 ישראלים עדיין חטופים שם. 36 מהם אינם בחיים, כך הטענה הרשמית. בפועל ברור שהרבה יותר. כמה נותרו בחיים? חשבנו על 60-70. אחר כך על 40-50. אין לנו מושג. וזהו כמובן גיהינום מבעית.

המציאות מבעיתה. אבל יש גם דברים אנושיים חשובים ומפעימים. גולי משתקמת. גולי טסה לארצות הברית. גולי מבקרת בבית הלבן. גולי מדברת עם נשיא ארצות הברית שמחזיק אותה בידיו. היא מחייכת אליו. מדברת עמו. וכשהוא אינו מנדנד אותה בנדנדה, היא קוראת לו בשמו הפרטי כדי שימלא את מבוקשה.

מראש הממשלה, אגב, הם עדיין לא שמעו מילה. גם לא משום גורם אחר בממשלה. הפער בין הישראלים המפעימים הללו לבין מנהיגיהם הבזויים הוא בלתי נתפס.

המציאות מבעיתה. אבל יש גם דברים אנושיים חשובים. גולי משתקמת ומדברת עם ביידן שמחזיק אותה בידיו. מרה"מ או כל גורם אחר בממשלה הם עדיין לא שמעו מילה. הפער בין הישראלים המפעימים למנהיגיהם בלתי נתפס

צריך להדיח את האנטי-מנהיגים הללו. צריך להדיח אותם ולהתחיל מחדש. בשביל גולי. בשביל מיכאל ועמליה. בשביל 3 בני הדודים שהפכו לאחים מאמצים. בשביל ילדינו וילדותינו. בשביל הדודים מעוררי ההשתאות הללו שהפכו להורים מאמצים. בשביל זוהר ונירה שפק ומשפחתם. בשביל כל שורדי שואת העוטף.

בשביל כולנו.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.