הופעתה של התנועה הציונית ביטאה שינוי היסטורי בדימוי העצמי של העם היהודי; מאומה שהרחיקה עצמה מכל גילוי של אלימות לאומה שלוחמת על חירותה, ומתאפיינת בנחישות ובנכונות להקרבה.

בראשית דרכה הצטיירה התנועה הציונית בעיני עצמה כתנועת שלום, ולכן צמצמה את השימוש בכוח הצבאי להגנה בלבד ולהבטחת היישוב. בהמשך דאגו מנהיגי מפא"י להציג את ישראל כאומה שוחרת שלום אשר הלחימה כפויה עליה, וכל מערכה צבאית הוצגה ככזו שתכליתה הבטחת הקיום הלאומי ותו לא. הביטוי "אין ברירה" היה שגור בפיהם של מנהיגי ישראל הראשונים וביטא את ההכרח שאין מנוס ממנו.

מנהיגי מפא"י דאגו להציג את ישראל כאומה שוחרת שלום, שהלחימה כפויה עליה, וכל מערכה צבאית הוצגה ככזו שתכליתה הבטחת הקיום הלאומי ותו לא. הביטוי "אין ברירה" היה שגור בפיהם של מנהיגי ישראל הראשונים

שינוי מהותי בדימוי הזה התרחש זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. במאמר דעה בעיתון מעריב (20.8.1982), שכותרתו "בזכות מלחמת ברירה", שבר מנחם בגין את האתוס הציוני ההיסטורי. "כן", הכריז בגין בפתוס, "אז זו לא מלחמה מחוסר ברירה. זה פגם?". מבחינת המורשת הציונית ההיסטורית זה אכן נתפס כפגם מהותי בדימוי שלה כתנועה שוחרת שלום.

בימים אלו אנו עומדים בפני שינוי נוסף, שלא לומר עיוות נוסף בדרכה של התנועה הציונית, אשר מתבטא במלחמה פוליטית. מלחמה כזו, כידוע, איננה אלא קלף ששולף שלטון כושל כדי להסיח את הדעת מכישלונותיו.

התופעה של מלחמה שנועדה גם להשגת יעדים פוליטיים של השליט איננה חדשה בהיסטוריה. בפברואר 1898 הוטבעה האונייה האמריקאית "מיין" בנמל הוואנה, ובכך יצרה עילה לאמריקאים לכבוש את קובה ואת פורטו ריקו מידי הספרדים.

מלחמה זו, שעלתה ביותר מ-150 אלף חללים אמריקאים וכחצי מיליון קובנים, הוגדרה על ידי הדיפלומטיה האמריקאית כ"מלחמה קטנה ונהדרת", וענתה על רצונו של הנשיא ויליאם מקינלי להפנות את תשומת הלב הציבורית מכישלונו בצמצום האבטלה להצלחה צבאית.

דוגמה אחרת נמצא במלחמת פוקלנד בשנת 1982; פלישת ארגנטינה לאיים הבריטים הסמוכים לה זימנה לראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט ת'אצר, הזדמנות פז לשיקום מעמדה הפוליטי, שנפגע בעקבות מחלוקות פנימיות, בעיקר מול האיגודים המקצועיים.

ת'אצר השכילה לגייס את האומה הבריטית כולה תחת הנהגתה, ולמעשה מלחמה זו עיצבה את דמותה כמנהיגה לאומית וביססה את שלטונה לאורך שנות השמונים.

המלחמה, שעלתה ביותר מ-150 אלף חללים אמריקאים וכחצי מיליון קובנים, הוגדרה ע"י הדיפלומטיה האמריקאית כ"מלחמה קטנה ונהדרת", וענתה על רצון הנשיא מקינלי להסיט את תשומת הלב מכישלון צמצום האבטלה

דוגמה אחרונה נמצא במלחמת רוסיה אוקראינה, שבהיבטים שונים דומה למלחמה של ישראל בעזה. לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה נשמעו קולות ביקורת כלפי הנשיא ולדימיר פוטין, ונדמה היה כי אחיזתו בשלטון מתערערת.  ביטוי מובהק לכך התגלה במרידתו של יבגני פריגוז'ין, מפקד כוח ואגנר.

אולם, מאז שקטו קולות הביקורת והתחלפו בסיסמה לפיה "בזמן מלחמה אין מקום לוויכוחים פוליטיים", שהפכה לפתגם מקובל במוסקבה של היום. אמנם מעת לעת נשמעים קולות ביקורת כלפי פוטין בנוסח "אתה אשם", או "בגללך המלחמה" וכיו"ב, אולם אלו נותרים בשולי השוליים של השיח הציבורי.

הודות לעובדה שאין מנהיג אופוזיציה ברור ומקובל, ובעזרת ערוצי תעמולה שפרטו על מיתרי הפחד והציגו את האיומים כלפי רוסיה מצד המערב כאיומים קיומיים, התייצב שלטונו של פוטין. הוא נתפס על ידי רבים כמגן של "אמא רוסיה", עד שבבחירות במרץ האחרון הוא זכה ב88% מקולות הבוחרים.

לא במקרה פוטין משתעשע כעת בכוונה לחולל שינוי חוקתי נוסף שיאפשר את המשך שלטונו גם מעבר לשנות שלטונה הארוכות של יקטרינה הגדולה. לא פחות. הדמיון בינו לבין חברו מאותה תמונה שהציגה "הנהגה מליגה אחרת", ברור גם לעין בלתי מזוינת.

לא במקרה פוטין משתעשע בכוונה לחולל שינוי חוקתי נוסף שיאפשר את המשך שלטונו גם מעבר לשנות שלטונה הארוכות של יקטרינה הגדולה. הדמיון בינו לבין חברו מתמונת ה"הנהגה מליגה אחרת" – ברור

בפועל הסתיימה המלחמה בעזה כבר לפני יותר מחודשיים. מטרותיה לא הושגו: שלטון חמאס נותר על כנו והחטופים לא הוחזרו. אבל הס מלהודות בכך גם בתמורה להשבת החטופים.

נהפוך הוא: הסיסמה המתעתעת – "מלחמה עד הניצחון המוחלט" נועדה בראש ובראשונה להאריך את הימשכותה עד אין קץ. לא במקרה דווח לפני ימים אחדים כי ראש הממשלה נמנע במפגיע מכינוס הקבינט לדיון במטרות המלחמה; יעדי המלחמה נכון לעכשיו הם פוליטיים לחלוטין.

הימשכות המלחמה מעניקה את הצידוק להשתיק את קולות הביקורת, להחזיק במוסרות השלטון תוך השמעת קריאות מזויפות לאחדות, ובעיקר היא מעניקה את הצידוק לדחות את הקץ: ועדת בדיקה – אחרי המלחמה, הסקת מסקנות – אחרי המלחמה, קבלת החלטות היסטוריות – אחרי המלחמה, ביקורת ציבורית – אחרי המלחמה.

לא במקרה חתם הסופר איל מגד, בעבר מגדולי תומכי בנימין נתניהו, את מאמרו האחרון בקביעה הברורה, לפיה אין סיכוי שהמלחמה תסתיים בעתיד הנראה לעין. "הימשכותה לנצח היא המחסום היחיד שימנע את הקטסטרופה הפרטית של נתניהו. המלחמה", הדגיש מגד, "תסתיים רק עם הפלתו".

ביבי יחריב את ישראל https://t.co/KJm9FrPAZC

— Haaretz הארץ (@Haaretz) April 22, 2024

ניתן לומר כי כמו שמלחמת הברירה של מנחם בגין הייתה זרה למורשת הציונית ההיסטורית, כך מלחמתו הפוליטית של נתניהו זרה למורשת היהודית. רק פעם אחת בהיסטוריה עמד מנהיג מישראל בפני בחירה ברורה בין טובתו האישית לבין טובת העם.

בפועל הסתיימה המלחמה בעזה כבר לפני יותר מחודשיים. מטרותיה לא הושגו: שלטון חמאס נותר על כנו והחטופים לא הוחזרו. אבל הס מלהודות בכך גם בתמורה להשבת החטופים

בעקבות פרשת עגל הזהב (שמות בפרק ל"ב) הודיע אלוהים למשה רבנו על החלטתו להשמיד את העם כולו ולהצמיח ממשה אומה חדשה. תשובתו של משה הייתה ברורה: הוא דחה על הסף את ההצעה והעדיף את מותו על פני פגיעה בעם. לגודל האירוניה, דווקא ראש ממשלת ה"ימין מלא מלא" רואה בפוטין, יותר מאשר במשה, את המודל הראוי לחיקוי.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.