מה שנותר מפרסונת הפופ הקנדית דרייק, חוסל סופית כ־20 דקות אחרי הוצאת הדיס השלישי שלו "Family Matters", כשקנדריק למאר פרסם את "Meet the Grahams". המהלך ההיסטורי של למאר היה כל כך קטלני, שתשובתו של דרייק ("The Heart Part 6") כבר נשמעה כמו קריאה נואשת לעזרה. את האקדח טען למאר; את הירייה האחרונה ירה דרייק. בעצמו.

מהלך השחמט של למאר היה בית ספר להיפ הופ וסימן כנראה את סוף המערכה הראשונה, השנייה והשלישית, כשדיס אחרון לפי שעה, "Not Like Us" – בעיטה אחרונה בגופה – התפרסם ביממה שלאחר מכן וכבר רשם היסטוריה בהפיכתו לשיר הראפ עם מספר האזנות הגדול ביותר ביממה אי פעם בספוטיפיי העולמי. השיא הקודם, אגב, היה של דרייק.

הראפר זוכה הפוליצר מקומפטון הוכיח שהוא לא רק האם־סי (המשורר שמבצע את שיריו בקול) הטוב ביותר, אלא גם שדרייק לא מסוגל באמת להתמודד עם מהלך פואטי כל כך מתוחכם, עם כל ארסנל כותבי הצללים שלו.

הראפר זוכה הפוליצר מקומפטון הוכיח שהוא לא רק האם־סי הטוב ביותר, אלא גם שדרייק לא מסוגל באמת להתמודד עם מהלך פואטי כל כך מתוחכם, עם כל ארסנל כותבי הצללים שלו

כשנחשף שלדרייק יש כותבי צללים, השתנה המעמד שלו באופן מיידי – נוקאאוט שאי אפשר להתאושש ממנו. המשמעות הייתה שהראפר הקנדי הפך להיות דמות קרטונית, פרסונה נון גרטה בקרב הקהילה, פלקט שנהנה מהמוזיקה השחורה אבל לא באמת חי את עולם ההיפ הופ.

דרייק במשחק אן-בי-איי ביוסטון, טקסס, ב-16 במרץ 2024 (צילום: Carmen Mandato/Getty Images/AFP)

הבעיה אינה כמובן בשימוש בכותבים נוספים, אלא עם השקר וההכחשה הנמרצת של דרייק, שלאחרונה אף העז לקרוא לעצמו אחד משלושת הגדולים, לצד ג'יי קול ולמאר – מה שפקע את סבלנותו של האחרון ("זין שלושה גדולים, יש רק אני גדול"). לא רק שרירי הבטן והרזון של דרייק הם תוצאה מוכחשת של התערבות כירורגית ואוזמפיק, גם המוזיקה שלו היא כזאת.

ראפ, בין היתר, הוא ספורט תחרותי, שבמסגרתו אם־סיז מאתגרים אחד את השני לא רק ברמת הפאנצ'ים אלא ברמת משחקי המילים, המצלול, הקונספט וכפל המשמעות.

ליגות באטל ראפ יוקרתיות מביאות אלפי צופים (ומיליוני צפיות ביוטיוב) בארה"ב ובאירופה, והמוני מעריצים מתאחדים במעין אמפיתאטרון מודרני כדי לקבוע מי המשורר הטוב ביותר. כן, השירה חיה, צריך רק לדעת איפה לחפש. ביוון העתיקה היה אירוע דומה בשם הדיוניסיה – פסטיבל דתי שבמסגרתו נבחר המחזאי (דרמה וקומדיה) הטוב ביותר.

ליגות באטל ראפ יוקרתיות מביאות אלפי צופים (ומיליוני צפיות ביוטיוב), והמוני מעריצים מתאחדים במעין אמפיתאטרון מודרני כדי לקבוע מי המשורר הטוב ביותר. כן, השירה חיה, צריך רק לדעת איפה לחפש

ההיסטוריה זוכרת דיסים חריפים כמו "זה למה זיינתי את אשתך, חתיכת בן זונה שמן" הקטלני של טופאק שאקור (עם אאוטלוז), או "היילי, תביאי לאבא את האוסקר שלו, אנחנו עומדים לדחוף אותו לתחת של ג'ה רול" האייקוני של אמינם (עם D12 ואובי טרייס).

עם זאת, הדיס של למאר היה חריג בחריפותו, אפילו בהשוואה לאלו ההיסטוריים של שני הגלדיאטורים־של־חרוזים הללו, שהיוו דמויות מפתח מעצבות עבור למאר ודרייק.

הביף בין למאר לדרייק הוא הרבה יותר אישי מזה. מדובר בקרב על זהות ההיפ הופ. ההצלחה האדירה של הקנדי בקרב הקהל והאוזן הלבנים רק מוכיחה את הטענה שהוא לא יותר מ־Culture vulture – כלומר, מישהו שעושה רווח על חשבון תרבות שלא גדל בה, שלא צמח בה, ושאין לו באמת עניין בה.

ההצלחה האדירה של דרייק בקרב הקהל והאוזן הלבנים רק מוכיחה את הטענה שהוא לא יותר מ־Culture vulture – כלומר, מישהו שעושה רווח על חשבון תרבות שלא גדל בה, שלא צמח בה, ושאין לו באמת עניין בה

דרייק נתפס כזיוף המתיימר להיות משהו שהוא לא. הוא נתפס כראפר, אבל לא כאם־סי – וכאן המוקש. כדי להבין מה עשה למאר אחרת צריך לצלול לעומק.

ב"פגשו את הגרהאמים" למאר פונה בית אחר בית לארבעה בני משפחה שונים של אוברי גרהאם, הלא הוא דרייק. בבית הראשון פונה למאר לבן של דרייק, אליו הוא התכחש, זה שקיומו הוסתר עד שנחשף בביף של דרייק עם ראפר אחר בשם פושה טי, בשיר "הסיפור של אדידון".

טון הפנייה של למאר הוא אבהי, כמו מנטור בהיעדר דמות אב. הוא מציע לילד כי כדי להוציא מים מהסלע, עדיף להשקיע בעבודה קשה, בשיטתיות, בלמידה, שקידה ובסבלנות. להיות ראוי למעמד בלי להסתנוור מאורות הפרסום השקריים.

דרייק עם בנו אדוניס גרהאם במשחק כדורסל, 11 ביוני 2021 (צילום: Dylan Stewart/Image of Sport via Alamy)

על האב דרייק, למאר אומר: "אני מסתכל עליו ומצר שסבא שלך לא לבש קונדום. אני מצר שבבגרות תאלץ לגבות אותו". בבית אחר רומז למאר על בת נוספת שהראפר הקנדי כנראה מסתיר, גדולה מהבן שנחשף.

חשיפת בנו של דרייק אינה עניין רכילותי בלבד. הבדרן הקנדי לא ניסה להסתיר את אדוניס (היום בן שש) מאור הזרקורים כי הוא אב השנה, אלא פשוט כי הכחיש את קיומו.

בשעה שדור הגברים הנוכחי בחברה האפרו־אמריקאית כבר מתחיל להתמודד באומץ עם השלכות ה־Dead beat dad ותסביך האב הנעדר – שאולי נכלא, אולי נרצח או אולי סתם לא מעוניין לתפקד כהורה – נדרש לחץ ציבורי רב כדי שדרייק יקבל על עצמו אחריות הורית. קיומם של ילדים מוכחשים נוספים רק מחזקים את התואר שהרוויח דרייק, האב הלא נוכח.

בשעה שדור הגברים הנוכחי בחברה האפרו־אמריקאית כבר מתחיל להתמודד באומץ עם השלכות ה־Dead beat dad ותסביך האב הנעדר, נדרש לחץ ציבורי רב כדי שדרייק יקבל על עצמו אחריות הורית

כך גם אביו האפרו־אמריקאי של דרייק נפקד בילדותו, ואימו היהודייה היא שגידלה אותו, ואליה פונה למאר ואומר: "הבן שלך הוא אדם חולה עם מחשבות חולות, אני חושב שאנשים כמוהו צריכים למות. הוא ו[הארווי] ויינשטיין צריכים להידפק בכלא לשארית חייהם".

קנדריק למאר בהופעה בניו יורק, 11 ביוני 2023 (צילום: Yuki IWAMURA / AFP)

לדרייק עצמו, למאר פונה רק בסוף השיר, בהסבר מדוע בכלל הוא נכנס בו: "למעשה, אין בי עצם של שנאה, אבל הרסת הכול כשלכלכת על המשפחה שלי". "הפצת שקרים על האומן היחיד שיכול לעזור לך, זין על קרבות ראפ, זה קרב חיים ארוך עם עצמך". את קצוות הדיס קושר למאר, שלמעשה מזכיר לנו שאבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

השאלה האם תרבות ההיפ הופ איבדה משהו מהזהות שלה, מהרוח, בשל הפופולריות של דרייק היא שאלה תקפה, שקשה לענות עליה על רגל אחת. אין ספק שבגישתו לתרבות, הוכיח עד היום דרייק שהוא סוג של מתנחל, שחוזר שוב ושוב על פרקטיקות של ניצול – שימוש לרעה במילת ה־N, למשל, או הפאנץ' המזלזל בתרבות אותה הוא מתיימר לעצב: "אתה [למאר] תמיד מראפרפ כאילו שאתה מנסה לשחרחר עבדים".

המבט על דרייק הראפר המזויף לעומת דרייק האדם, הפצוע, הכושל – הוא הגבול הפואטי שבין השנאה לאדישות, או אפילו חמלה, אצל למאר. ב"אופוריה" הוא הופך את השנאה לפארודית ואומר על דרייק: "אני שונא את איך שאתה הולך, את איך שאתה מדבר, אני שונא את איך שאתה מתלבש". כלומר, קנדריק מבדיל בין השנאה לבדרן והחמלה לאדם האבוד.

ב"אופוריה", קנדריק למאר הופך את השנאה לפארודית ואומר על דרייק: "אני שונא את איך שאתה הולך, את איך שאתה מדבר, אני שונא את איך שאתה מתלבש"

אבל הוא גם מדגיש שאת הביף ביניהם הוא התכוון להשאיר ברמה הספורטיבית. על ג'יי קול (שהוציא דיס על קנדריק, התנצל ומחק את הדיס כמה ימים לאחר מכן) ועל דרייק הוא אמר: "אני מתפלל שהם החברים האמיתיים שלי, אם לא, אני YNW מלי" (ראפר שנאשם ברצח כפול של שני חברים קרובים, ראפרים גם כן).

את הדיס האחרון ("לא כמונו") הוא כבר פותח במילים: "אני רואה אנשים מתים". הקיצוניות של למאר ("אי אפשר לחקות את האלימות הזו") היא עוד ניסיון להשוות בין עוצמות הדברים – האמיתי לעומת הזיוף. הפנינים הזוהרות, לעומת הפלסטיק. המשקל הטהור של האותנטי לעומת שדיפותו של החיקוי.

ואולם, לא הסנסציה שבחשיפה לכאורה היא הקטלנית – אלא הדרך בה מגיש למאר את הטקסט. המילים "אתה שיקרת" חוזרות על עצמן כמו הד לקראת סוף הבית הרביעי, כאילו אנו נמצאים בחלום הבלהות של דרייק, כאותו ברנש ממזמור חג המולד של דיקנס לפני המהפך הרוחני.

המילים "אתה שיקרת" חוזרות על עצמן כמו הד לקראת סוף הבית הרביעי, כאילו אנו נמצאים בחלום הבלהות של דרייק, כאותו ברנש ממזמור חג המולד של דיקנס לפני המהפך הרוחני

באופן דומה, גם ב"אופוריה" חוזר למאר על העובדה שדרייק איננו אב נוכח, כשהוא מונה פעולות שגרתיות בין אב לבן, כשביניהן הוא מפעם בהגייה מלגלגת, בחיקוי עגה קנדית, "ת'לא יודע כלום על זה". בעיטה לחלציים.

ב"פגשו את הגרהאמים" לופ הקלידים המצמרר רודף את המאזין כפי שהוא רודף את הבדרן הקנדי, עד ההפוגה המוזיקלית בין הבתים, שמאפשרת למאזין לשחרר את כל האנרגיה שנצברה בו. השוואה של המלאכה הנבונה למקצביו האגרסיביים והבנאליים של דרייק, מציבה אותם כפרפורמנס ברמה שנייה, המבטא אקט מלאכותי של איך שהוא חושב שהקהל רוצה או מעדיף לצרוך אותו באותו הרגע.

דרייק בפרמיירה של "אופוריה" בלוס אנג'לס, 4 ביוני 2019 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

כל ארבעת הדיסים של למאר עומדים בפני עצמם ונשמעים אחרת זה מזה, מריחים אחרת, מרגישים אחרת אבל גם מספרים דבר אחד שלם, לא מגמגם ולא מתנצל. הם נבנים זה אחרי זה – ועולים ברמת החריפות, בהתאם לחומרת המעשים של דרייק אליהם הם מתייחסים. באמצעות מבנים פואטיים שונים (אקוסטיים ואחרים) אורג למאר את האמירות שלו, כשהוא עובר מהאישי לציבורי ובחזרה לאישי. הוא לא מסתפק ברמיסה פואטית של היריב – הוא מכוון להרוס אותו.

כל ארבעת הדיסים של למאר עומדים בפני עצמם ונשמעים אחרת זה מזה, מריחים אחרת, מרגישים אחרת אבל גם מספרים דבר אחד שלם, לא מגמגם ולא מתנצל. הם נבנים זה אחרי זה – ועולים ברמת החריפות

בדיס הראשון, "אופוריה", מזהיר קנדריק את דרייק במין לגלוג עוקצני, "אל תפיץ עליי שקרים, ואני לא אספר עליך את האמת", בלי להזכיר את נשק יום הדין – היחסים הלא נאותים של דרייק עם נערות, לעיתים קטינות. בדיס האחרון הוא כבר יורה לבדרן הקנדי בראש: "Certified Lover Boy? Certified pedophiles", דיס שעוד יתנגן במועדונים שבועות ארוכים וגם יכבוש את המצעדים. כפי שכתוב במשלי, "כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב".

יממה לאחר פרסום "פגשו את הגרהאמים", למאר שחרר את הדיס הרביעי, "לא כמונו", לו מקצב מרומם רוח וממכר (דיס שלישי בכ־24 שעות, תקדים היסטורי), ואומר, בין היתר: "Tryna strike a chord and it's probably A minor". משחק המילים האקוסטי מסכם את כל הדיס: "A מינור" יכול לייצג גם אקורד מוזיקלי, המורכב משלושה מקשים (אף אחד מהם אינו שחור), אבל גם את המילה "קטין/ה".

למאר גם טוען שמלבד דרייק, בצוות שלו יש עוד עברייני מין. בתמונת הקאבר שליוותה את הדיס נראית האחוזה של דרייק, ועליה מספר סימונים נעוצים, כמו אלו באפליקציות המשקפות את מיקום הימצאם של עברייני מין.

שמות הדיסים של למאר ושל דרייק גם הם היו מבריקים. ב"אופריה", מרפרר למאר לשמה של סדרת נוער אפלה שדרייק הוא אחד המפיקים בפועל שלה. אולם כותרת הדיס השלישי, 6:16 בלוס אנג'לס, היא אולי המבריקה מכולן. על פני השטח מדובר בעקיצה לשירי "הזמן" של דרייק, בהם "9 בבוקר בדאלאס" או "5 בבוקר בטורונטו". למאר גם עושה בשיר שימוש פארודי ביצירה מוזיקלית של אל גרין "איזה דבר נהדר היא אהבה" בה דודו של דרייק הוא נגן הגיטרה.

אולם, המספרים שבחר למאר לשם השיר מייצגים את התאריך בו שודר הפרק הראשון בסדרה, 16 ביוני. זהו גם יום הולדתו של טופאק שאקור – בקולו עשה בעבר דרייק שימוש (באמצעות AI) בניסיון לגרום ללמאר להשיב מלחמה. המהלך התהפך עליו במהרה כשנדרש על ידי משפחת הראפר המנוח להסיר אותו, כשאחיו של שאקור אף ציין שהוא נהנה לשמוע את למאר יותר מאשר את דרייק. 16 ביוני הוא גם יום האב הקנדי. סנוקרת לעין.

מנגד, הדיס הראשון של דרייק, "Push Ups (Drop and Give Me 50)", הוא בעל כפל משמעות. מצד אחד הוא מרפרר לסרטון מוכר בו רואים את למאר עושה שכיבות סמיכה כדי להתחזק. מצד שני הוא מלגלג על הראפר בטענה שהוא כבול בחוזה המאלץ אותו לוותר על 50% מההכנסות של יצירותיו.

אבל מי בכלל זוכר את הדיס הראשון של דרייק? גם במספרים למאר מנצח. כנראה שגם כשאתה מוקף בעשרות כותבי צללים, מקרב כזה אי אפשר להתאושש

אבל מי בכלל זוכר את הדיס הראשון של דרייק? גם במספרים למאר מנצח. כנראה שגם כשאתה מוקף בעשרות כותבי צללים, מקרב כזה אי אפשר להתאושש. אף שאת מה שעשה אדם אחד לכל אותה קהילת כותבים אפשר לתאר רק כחרון אפו של אכילס – דרייק בכל זאת ניסה.

טופאק שאקור יורק לעבר התקשורת בצאתו מבית המשפט בניו יורק, 5 ביולי 1994 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

"The Heart Part 6" חוטף בצורה חכמה את סדרת השירים האייקונית של למאר, שכתוצאה מכך אולי ייאלץ לחדול משימוש בה. אבל הוא היה הכול מלבד קאמבק. דרייק נשמע כל כך נואש, שהוא נתלה בפאנצ'ים עייפים והזויים כמו, "אני מפורסם מדי לאישומים שלך נגדי" (ניצול נערות, תשלום לעברייני מין שעובדים איתו, הורדת תכנים פדופילים). על האמירה הזאת חגגה הרשת, שהזכירה לדרייק שהפרסום לא מנע מעצר, רק לאחרונה, של הראפר פי דידי בגין האשמות דומות.

אולם את שיא הבערות הפגין דרייק כשטען שהאובססיה של למאר לפדופילים ופושעי מין נבעה מפגיעה מינית שעבר בעצמו. נראה שדרייק רפרר בצורה מעוותת לשיר "אימא אני פיכח" מהאלבום האחרון של למאר "Mr Morale & the Big Steppers".

דרייק הפגין לקות קשה בהבנת הנקרא (והנשמע), שכן בשירו של למאר אכן נחשפה פגיעה מינית – אך היא הייתה של אימו, ולא שלו. הוא סיפר שם, בין היתר, על אימו שחשדה שדודו פגע בו מינית, ומשום שהיא עצמה נפגעה מינית בעבר, סירבה להאמין ללמאר שאמר שדודו לא פגע בו באותה הדרך שהיא נפגעה.

הסיפור החשוב על הטראומה הדורית חלף מעל ראשו של דרייק, שרק הוכיח עד כמה הוא מנותק. הרי גם אם היה למאר עצמו נפגע מינית, מה הפאנץ' בלעג וביטול אמירות של אדם שנפגע מינית?

הסיפור החשוב על הטראומה הדורית חלף מעל ראשו של דרייק, שרק הוכיח עד כמה הוא מנותק. הרי גם אם היה למאר עצמו נפגע מינית, מה הפאנץ' בלעג וביטול אמירות של אדם שנפגע מינית?

עוד באותו השיר מספר דרייק בדיחה טרנספובית על דודתו של למאר, "אני רוצה לדבר עם הגבר בבית", לאחר שלמאר חשף באותו אלבום חשוב על התהליך המורכב של יציאתה מהארון כטרנסג'נדרית.

דרייק ניסה גם לטעון שלאמר תקף פיזית את בת זוגו ואם ילדיו, ושבנו אינו בנו הביולוגי. עם זאת, לא נמצא ביסוס עובדתי לטענות, ואחיה של בת הזוג אף הגיב בציוץ: "קרע אותו לגזרים, אחי".

דרייק ניסה לטעון שלאמר תקף את בת זוגו ואם ילדיו, ושבנו אינו בנו הביולוגי. עם זאת, לא נמצא ביסוס עובדתי לטענות, ואחיה של בת הזוג אף הגיב בציוץ: "קרע אותו לגזרים, אחי"

נראה שגם מהצוות של דרייק היה מי שהדליף מידע ללמאר, כשעל עטיפת הדיס "פגשו את הגרהאמים", הוצגו מרשם של דרייק לאוזמפיק וכדורי זולפידם (מרפה שרירים, מישהו אמר סם אונס?). באותה העטיפה נראו גם כפפות שחורות, במה שנראה כמו קריצה לשימוש מפוקפק בראיות ממשפט הרצח של או ג'יי סימפסון.

לאמר טען נגד דרייק שהראפר הקנדי הוא מניפולטור מומחה, ואילו הראפר הקנדי התעקש שכל המידע שחשף לכאורה למאר (הבת, למשל) היה מידע שגוי בו הוא עצמו הזין אותו במכוון באמצעות חפרפרת.

קשה להאמין שזה נכון, במיוחד כשהתנער בדיוק באותו האופן כשחשפו את דבר קיומו של הבן בזמנו. מעבר לכך – הוא אפשר לנרטיב הפדופילי לבעבע במשך מספר ימים לפני שבכלל התייחס אליו, באמירה שלא היה עם מילי בובי בראון או אף נער/ה אחר/ת.

בובי בראון היא שחקנית צעירה (מגלמת את "11" בסדרה "דברים מוזרים") שנטען בעבר כי דרייק ביצע בה לכל הפחות גרומינג (טקטיקות של טיפוח קטינים על ידי פדופילים), אולם העלאת שמה בהקשר השיח עם למאר היה תמוהה בהתחשב בכך שלמאר כלל לא התייחס אליה בשיריו. הפעם אפשר למאר לדרייק להתבשל במיץ הדלוח של עצמו, ולא הגיב עד עתה לדיס הזה – וכנראה שגם הבין שאין בכך צורך.

במהלך כולו טווה למאר טענה חזקה ומטרידה, תוך שימוש במשחקי מילים, משמעויות כפולות משולשות ומרובעות. ובעוד שהוא היחיד החתום על הכתיבה וההפקה של יצירותיו, בביף המדובר חתומים על אלו של דרייק לפחות שלושה כותבים. בעוד שהראפר האמריקאי פועל באופן אישי ובלתי מתווך, דרייק הוא חלק ממפעל.

בדיווחים שונים ולא מאומתים אף נטען שחברת התקליטים של דרייק פנתה בתחינה ללמאר להפסקת אש, לאור הפגיעה שיצר לתדמיתו ולמכירותיו של דרייק. לפי למאר, בקנה יש לו עוד חמישה דיסים לפחות, קטלניים כנראה אפילו יותר מאלה שהוא שחרר עד כה. לדרייק לא צריך לדאוג – עד האלבום הבא, קהל המעריצים הלבן כבר ישכח לו הכול.

בדיווחים שונים ולא מאומתים אף נטען שחברת התקליטים של דרייק פנתה בתחינה ללמאר להפסקת אש, לאור הפגיעה שיצר לתדמיתו ולמכירותיו של דרייק

אבל גם אם כאן זה ייגמר, הקרב בין השניים הוא כנראה האירוע הספרותי החשוב והמעניין של העשור. מי שחושב שהשירה מתה, כנראה חירש או לא מחפש במקום הנכון.

קנדריק למאר בקליפ לשירו Humble (צילום: צילום מסך)