הסדרה המצוינת המשודרת בימים אלה בנטפליקס, "אייל קטן", מתארת סיטואציה של אדם הנתון למעקב והטרדה אובססיבית על ידי סטוקרית. למעשה, עלילה שנתקלנו בה בסדרות רבות ובספרים כמו, למשל,  "מיזרי" של סטיבן קינג.

הסדרה מתארת שני גיבורים בעלי הפרעה נפשית לכאורה, מבלי להיכנס כמובן לאבחנות רפואיות, המזינים זה את הפרעתו של זה. הגיבור מודה שהוא נהנה, לפחות במידה מסוימת, מכך שהוא נתון במעקב אובססיבי. מעקב זה הזין את הצורך שלו באהבה ובהכרה, ופיצה גם על כישלונו כקומיקאי.

הסדרה מתארת שני גיבורים בעלי הפרעה נפשית לכאורה, מבלי להיכנס כמובן לאבחנות רפואיות, המזינים זה את הפרעתו של זה. הגיבור מודה שהוא נהנה, לפחות במידה מסוימת, מן המעקב אובססיבי

המיוחד בסדרה הזאת הוא שבירת הדיכוטומיה בין טוב ורע. שבירת הדיכוטומיה בין הקורבן שהוא "הטוב", הנפגע בשל היותו נתון למעקב ולהטרדה אובססיבית, ובין העוקבת שהיא "הרעה".

לא מזמן חגגנו את חג הפסח, וכמדי שנה קראנו ב"הגדה", "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". זהו נרטיב-העל שמגולם בהגדה של פסח וטבוע עמוק בהוויה היהודית והישראלית. האם נרטיב זה אינו מעצים את תחושת הקורבנוּת שלנו ומחליש אותנו כעם? האם אין עלינו ליטול אחריות לאירועים שקורים לנו?

יש להבדיל בין אחריות לאשמה. האשמה היא של המקרבן. האחריות היא במידה מסוימת של שני הצדדים. בצד הקורבן היא כרוכה בשאלת השאלות הרלוונטיות. למשל, האם ניתן היה לעשות משהו כדי למנוע את ההתרחשויות? האם תרמתי להן במודע או שלא במודע? זו הגישה העולה מהסדרה "אייל קטן".

כמובן שיש להבדיל בעניין זה בין אירועים שקרו לנו היהודים לפני קום המדינה, בהיותנו נתונים לחסדי אחרים, לבין אירועים שקורים לנו כישראלים במדינה ריבונית. וכמובן שאלת האחריות אינה מפחיתה כהוא זה מאשמת המקרבן.

במציאות הישראלית, נטילת האחריות אחרי ה-7.10 על חלק מהסיבות שהובילו לטבח, לדוגמה, ובירור עמוק של התהליכים, העלול להוביל למסקנות על חלקה של המדיניות הישראלית ביצירת התשתית לאסון – נהדפים מיד נוכח החשש להיחשב פרו פלסטיני או לא פטריוט ישראלי.

נטילת אחריות אחרי ה-7.10 על חלק מהסיבות שהובילו לטבח, ובירור עמוק של התהליכים, העלול להוביל למסקנות על חלקה של המדיניות הישראלית ביצירת התשתית לאסון – נהדפת מיד

עשיית הבירור בעקבות נטילת האחריות ובירור התהליכים – נחשבת לנשיאה באשמה ולכן, כאמור, למעשה לא פטריוטי. הציבור לא מודע להבדל בין אחריות לאשמה, ואינו מודע כי לנטילת האחריות יש מרכיב תרפויטי. קבלת אחריות כלפי האחר מונעת מהאדם ראייה של עצמו כקורבן ומרפאת אותו מתחושת חוסר האונים. מהתחושה של הרמת ידיים, כאומר "אין בידי לעשות דבר".

הכרה בסבל של העם האחר וקבלת האחריות על הסבל הזה, הייתה יכולה לרפא גם אותנו. הכרה בסבל אין פירושה קבלת הנרטיב של הצד השני. ניתן לקבל את הנרטיב הלאומי הישראלי ולהכיר גם בסבל של העם הפלסטיני. התעלמות מהאחר ושנאה לאחר אינן מחזקות את האדם או את החברה, אלא מחלישות אותם.

יתר על כן, נרטיב הקורבנות הישראלית הוא כה חזק, עד כי למרות הסבל והעוולות של הכיבוש – חלק ניכר מהציבור רואה בנו קורבן בלבד, ובשום ממד לא רואה את הישראלי גם כמקרבן בהיותו כובש.

היבט נוסף מעניין אליו אנו נחשפים בסדרה "אייל קטן" הוא, כי טראומה קודמת אותה עבר הגיבור מנעה ממנו להתלונן מוקדם יותר על ההטרדה אותה עבר מצד העוקבת שלו.

אם להתמיד באנלוגיה לתודעה הישראלית – אין ספק שהיסטוריה ארוכה של רדיפות וסבל יצרה זיכרון טראומטי, שמקשה עלינו כחברה לטפל בבעיות רבות. טראומה זו גם נוצלה על ידי מנהיגים פוליטיים על מנת לאחד את העם תחת מנהיגותם ולהסיט את תשומת ליבם מבעיות שוטפות שלא מטופלות על ידם.

עשיית הבירור בעקבות נטילת האחריות ובירור התהליכים – נחשבת לנשיאה באשמה ולכן, כאמור, למעשה לא פטריוטי. הציבור לא מודע להבדל בין אחריות לאשמה, ואינו מודע כי לנטילת האחריות יש מרכיב תרפויטי

אין כמו אויב משותף כדי לאחד את העם. לעיתים זה האיראנים, לעיתים אלה הפלסטינים, ולעיתים השמאלנים. לא המצאנו דבר. בספר שמות, פרק א', פסוקים ח'-י' נכתב:

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ".

השיטה של איחוד העם תחת אויב משותף הייתה ידועה למנהיגים כבר לפני אלפי שנים.

תחושת הקורבנות המאפיינת את החברה הישראלית הזכירה לי גם את הסיפור "הדרשה" של חיים הזז. בסיפור זה הגיבור, יודקה, יוצא נגד ההיסטוריה היהודית, מכיוון שלטענתו לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו אלא הגויים עשו אותה.

יודקה טוען שההיסטוריה של הגלות, שהיא היסטוריה של גזרות, עלילות וקידוש השם – העדיפה גישה פסיבית, קבלת הייסורים ותפיסה של גאולה וביאת משיח. לשיטתו, הציונות נועדה להיות מחאה ויציאה נגד התפיסה הקורבנית הזאת.

השיקום שלנו כאומה הוא יציאה נגד תפיסה קורבנית זו, לקיחת אחריות לדברים שקורים לנו, ונקיטת פעולות כדי למנוע את התרחשותם בעתיד. כשנשאל בזמנו פרופסור ישעיהו ליבוביץ מהי הציונות לדעתו – הוא ענה כי תמצית הציונות היא שאיננו רוצים להישלט על ידי הגויים. תמצית הציונות היא רצוננו ליטול אחריות על גורלנו.

שיקומנו כאומה הוא לקיחת אחריות לדברים שקורים לנו ונקיטת פעולות למניעת הישנותם. כשפרופ' ליבוביץ נשאל מהי הציונות לדעתו, ענה כי תמציתה – שאיננו רוצים להישלט ע"י הגויים ורצוננו לקחת אחריות לגורלנו

זוהי תמצית התפיסה הציונית, זהו גם תחילת השיקום של גיבור הסדרה "אייל קטן" וזהו גם המאבק שעלינו לנקוט כנגד התפיסות המשיחיות והקורבניות, שזוכות לעידוד מצד גורמים פוליטיים בממשלה הנוכחית.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.