בשני מאמרים שהתפרסמו ב"הארץ" בשבועות האחרונים, פרי עתם של פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי, ופרופ' עזר גת, מדען מדינה המתמחה באסטרטגיה צבאית, שניהם מסכימים על הערך המוסף בכיבוש העיר רפיח. במאמריהם המלומדים, המקשרים בין דוגמאות היסטוריות לבין מלחמת ישראל וחמאס, למדתי שהניתוח הטקטי שלהם לגבי השיקולים לכיבוש לב רפיח – נטול ראייה מדינית, אסטרטגית ומערכתית.

עד כמה שאני מבין, הגדודים המתפקדים של חמאס ברפיח אינם מהווים איום ביטחוני קיומי על ישראל, אבל מונעים מראש הממשלה להכריז על "ניצחון מוחלט", או "להשלים את המלאכה" של פירוק חמאס – מעבר להרס השיטתי של יכולותיו הצבאיות והתשתיות שישראל השלימה עד עכשיו.

עד כמה שאני מבין, הגדודים המתפקדים של חמאס ברפיח אינם מהווים איום ביטחוני קיומי על ישראל, אבל מונעים מראש הממשלה להכריז על "ניצחון מוחלט", או "להשלים את המלאכה" של פירוק חמאס

נכון, המלחמה טרם הסתיימה ועברה לעצימות נמוכה מאז ינואר 2024, אבל גם בלי כיבוש ליבה של רפיח, נהרגים עוד חיילים (גם מאש כוחותינו). אין כמעט  התייחסות גם להרוגים בצד הפלסטיני, למרות שחלקם הארי חפים מפשע אשר נקלעו לאזור הקרבות בשל כוונת זדון של חמאס לגרום לכמה שיותר הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית ברצועה.

בואו נדמיין לרגע שאין עסקת חטופים ואין הפסקת אש בטווח הנראה לעין, ושישראל כובשת בחודשים הקרובים את ליבה של רפיח. בואו נדמיין את המחיר בחיי החיילים (עשרות? מאות?), בחיי החטופים (כמה יישארו בחיים אחרי כיבוש רפיח והימשכות המלחמה לעוד חצי שנה?), שלא לדבר על מאות, אם לא אלפי אזרחים פלסטינים, שעוד ייהרגו במבצע המתגלגל בחודשים הקרובים.

בניתוח ובשיח הנוכחיים מפתיעה ההתעלמות מההקשר המדיני-דיפלומטי הרחב יותר:

• המשבר המובטח המסלים ביחסים עם ארה"ב.
• ההחרפה הנוספת של גילויי האנטישמיות והמחאות האנטי-ישראליות הפוגעות ביהדות התפוצות ובאקדמיה הישראלית.
• הנידוי המוחלט של ישראל בעולם, כפי שמסתמן מהדרישה של תובע בית-הדין הפלילי הבינלאומי בדבר בקשת צווי מעצר כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון והדיון העומד בבית-הדין הבינלאומי לצדק.
• הגל החדש של הכרה חד צדדית של מדינות רבות במדינה פלסטינית, שמתווסף ל-140 מדינות בעולם (מתוך 193) המכירות בה.
• משבר היחסים עם מצרים בעקבות ההשתלטות הישראלית על מעבר רפיח (לא העיר רפיח עצמה).
• הסכנה הממשית של הסלמה במלחמה בין ישראל לחזבאללה – עד כדי מלחמה של "השמדה הדדית מובטחת" של תשתיות לבנון וישראל (במתכונת קונוונציונלית אמנם).
• אפשרות לסבב נוסף של התקפה איראנית, הפעם ללא הסיוע הרחב של קואליציית מדינות מערביות ומדינות ערב מתונות, כגון ירדן, בתיאומה ובפיקוחה של ארה"ב.

בואו נדמיין לרגע שאין עסקת חטופים או הפסקת אש בטווח הנראה לעין, ושישראל כובשת בקרוב את לב רפיח. בואו נדמיין את המחיר בחיי החיילים, בחיי החטופים ובחיי אזרחים פלסטיניים

ונניח לרגע שהתחזיות הללו הן קודרות למדי. מה ישיג כיבוש רפיח? את הכרעת חמאס?

האם ניתן להכריע ארגון טרור עם אידאולוגיה קיצונית, הבוחר בטקטיקות של מלחמת גרילה, לאחר שאיבד את התשתיות הצבאיות העיקריות שלו?

האם ניתן לעשות זאת מבלי להציע אסטרטגיה ורעיון מדיניים חילופיים – עבור הפלסטינים בעזה ובגדה, ועבורנו והישראלים – העדיפים על אתוס המוות של חמאס?

האם לאחר הכרעת חמאס בצפון הרצועה (כביכול) בינואר האחרון, חמאס נעלם מהמפה שם? המציאות של השבועות האחרונים מוכיחה בצורה טרגית שחיילים נהרגים בפעולות בעזה באזורים שישראל כבר הכריזה בדצמבר שהם "נקיים" משלטון חמאס.

האם כיבוש רפיח לא יעמיק דווקא את המוטיבציה של אלפי, אם לא עשרות אלפי עזתים, להמשיך ולהתנגד לישראל במסגרת לוחמת גרילה? האם לפנינו עוד חודשים ארוכים של מלחמה, ושנים ארוכות של כיבוש צבאי בעזה, כפי ששהינו בדרום לבנון מ-1982 ועד 2000, תוך כדי תרומה מכריעה להתעצמות של חזבאללה שם?

יש לזכור שבתחילת מלחמת לבנון הראשונה, "מבצע שלום הגליל" ביוני 1982, הלבנונים השיעים קיבלו את פני צה"ל באורז לרגל מלחמתנו באש"ף הסוני. הטעות הטרגית שישראל עשתה אז, והיא עלולה לחזור עליה היום, הייתה להישאר בשטח שהיא כבשה, ולשקוע בבוץ הלבנוני קרוב ל-20 שנה.

בתחילת מלחמת לבנון ה-1, הלבנונים השיעים קיבלו את צה"ל באורז לרגל מלחמתנו באש"ף הסוני. הטעות הטרגית שישראל עשתה אז, ועלולה לחזור עליה היום, הייתה להישאר ולשקוע בבוץ הלבנוני קרוב ל-20 שנה

בתור חוקר שלום, תרשו לי להציע תסריט אלטרנטיבי לעמדה הלוחמנית של עמיתיי מומחי המלחמה: מדוע לא כדאי לנו להיכנס ללב רפיח, ומדוע כדאי לנו לסיים את המלחמה עכשיו בתמורה לקבלת כל החטופים.

1

ראשית, המלחמה הארורה הזו כבר מיצתה את עצמה, ואין לה שום מטרה מדינית או תוחלת ממשית (מעבר להימשכותה כמטרה בפני עצמה, כצורך של הישרדות פוליטית של הממשלה ולא לשם צרכי הביטחון האמיתיים של המדינה).

2

שנית, על ישראל לעשות בדיוק את ההיפך ממה שחמאס מצפה, שהינו המשך מלחמת הגרילה והמשך הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, עם מחירים כלכליים ומדיניים אדירים, שלא לדבר על חיי אדם.

3

שלישית, כל יום שעובר והמלחמה נמשכת, מביא להפסדים ולאובדן ההצלחות הטקטיות של צה"ל בחודשיים הראשונים של המלחמה – שלא תורגמו למטבע מדיני בשל היעדר כל חשיבה לטווח ארוך מצד הדרג המדיני הכושל, והיעדר חשיבה על אסטרטגיה של יציאה ("היום שאחרי").

4

רביעית, יש להתוות עוד היום מפת דרכים אסטרטגית לתקופה שלאחר המלחמה, תוך דיון רציני לגבי הכנסת כוח שלום בינלאומי/ערבי בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית ושחקנים בינלאומיים רבים (ארה"ב, אירופה, מדינות ערב מתונות), אשר ייסעו להחליף גם את חמאס וגם את צה"ל בניהול הרצועה ב"יום שאחרי".

בתור חוקר שלום, תרשו לי להציע תסריט אלטרנטיבי לעמדה הלוחמנית של עמיתיי מומחי המלחמה: מדוע לא כדאי לנו להיכנס ללב רפיח, ומדוע כדאי לנו לסיים את המלחמה עכשיו בתמורה לקבלת כל החטופים

הדיפת ההתקפה המסיבית של איראן בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל לא הייתה רק נס משמים (תרתי משמע), אלא שיתוף פעולה אדיר של קואליציה בינלאומית שנרקמה נגד איראן, אשר נתנה לישראלים מבט מפוכח כיצד ברית אזורית יכולה לפעול הלכה למעשה. כפי שעמיתי פרופ' מתי שטיינברג טוען: "האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני".

כך במלחמה הזו, שהחלה בטבח הנוראי שביצע חמאס בשבעה באוקטובר 2023, כבר לא נוכל לנצח במובן הצבאי הצר של המילה. הניצחון היחיד שאנחנו יכולים לחשוב עליו הוא החזרת כל החטופים (פן נתבהם ואז נהיה ממש כמו חמאס, הבז לחיי האזרחים שלו בעזה). אם החטופים יופקרו בפעם השנייה, זה יהיה ניצחון של חמאס על הנפש שלנו.

לאחר הפסקת האש ולמעשה בסוף המלחמה, יהיה צורך להתניע תהליך מדיני הדרגתי, אשר יוכל להציל אותנו ואת הפלסטינים מהתהום אליה נפלנו: שיקומה של עזה ופירוזה ייתכנו רק במסגרת "עסקת חבילה" רחבה ומורכבת. בסופה של אותה עסקת חבילה יהיה שלום בין ישראל לסעודיה (וכלל מדינות הליגה הערבית), יחד עם הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת בגדה המערבית ובעזה לצדה של ישראל, בטווח של מספר שנים.

בסופו של עניין, "כל מלחמה חייבת להסתיים", והאתגר העצום הניצב בפנינו ובפני הפלסטינים, הינו כיצד להביס את חמאס ואת הפונדמנטליזם הדתי בקרב שני העמים – לא בדרך הצבאית גרידא, אלא בדרך מדינית.

בסופו של עניין, "כל מלחמה חייבת להסתיים", והאתגר העצום הניצב בפנינו ובפני הפלסטינים הוא, כיצד להביס את חמאס ואת הפונדמנטליזם הדתי בקרב שני העמים – לא בדרך הצבאית גרידא, אלא בדרך מדינית

מאחר שאנחנו נמצאים במצב של "בשלות" (ripeness) ל"קיפאון כואב" ומדמם לשני העמים, לא נותרה לנו אלטרנטיבה אלא לפנות לדרך המדינית. זאת כדי שנוכל לעמוד מול האיומים האמתיים על ישראל: איראן מבחוץ, והתבהמות מבית, עם המשך שלטונה של ממשלה מופקרת הפוגעת אנושות בביטחון ישראל. ארבעת גדודי חמאס ברפיח (אם הם עדיין נמצאים בכלל ברפיח) הם לא האיום הקיומי על ישראל.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").