התחקיר של רביב דרוקר אודות מעלליה של שרת התחבורה, מירי רגב, נתן לציבור הצצה, לא נעימה במיוחד, לתרבות פוליטית דוחה, רקובה ומושחתת.

לא אכנס לפרטי התחקיר המסעיר ששודר בתכנית "המקור" (כל אזרח שאכפת לו ממה שקורה כאן מוכרח לצפות במסמך המטריד במלואו) אך הגילוי המרכזי, שעשוי לסבך את רגב גם במישור הפלילי, הוא "טבלת הרמזור". בטבלה זו דירגה השרה את הרשויות בישראל על פי מידת היכולת של ראשי הרשויות ואישים מרכזיים ברשות לסייע לה בפריימריז בליכוד.

הגילוי המרכזי, שעשוי לסבך את רגב גם במישור הפלילי, הוא "טבלת הרמזור". שם דירגה השרה את הרשויות בישראל לפי מידת היכולת של ראשיהן ואישים מרכזיים ברשות לסייע לה בפריימריז בליכוד

או כפי שניסח זאת יונתן יהוסף, המקור של תכנית "המקור" שכיהן כראש המטה המקצועי של רגב (וראוי לשבחים על האומץ): "ירוק זה רשויות שצריך להילחם בשבילן. צהוב זה רשויות שאם אפשר, נחמד. אם נראה שהאוצר זורם אתנו – סבבה. לבן זה 'שלחו מכתבים, נדבר'".

התחקיר המעולה של דרוקר עוסק במעלליה של רגב – בסיוע "הכוורת" שלה –  אבל החשיבות הציבורית שלו גדולה בהרבה משרת התחבורה, שהתואר של שרת התחבולה הולם אותה הרבה יותר. רגב היא רק סמל לתרבות פוליטית מושחתת, צינית להחריד, נטולת ענייניות וחסרת כל אידיאולוגיה.

פוליטיקה בה התכלית של נבחר הציבור היא לקדם את עצמו במעלה ההיררכיה, גם כאשר האינטרס האישי והציני עומד בסתירה לצורכי הציבור הרחב. מיקי זוהר, שר התרבות והספורט שגם הוא מ"כוכבי" הליכוד, היטיב לתאר זאת בעזרת שלושת הכ"פים: כוח, כסף וכבוד.

ואכן, תנועת הליכוד תחת בנימין נתניהו הפכה לתנועה רקובה, שיכורת כוח, מנותקת מחיי היומיום, שמרבית חבריה סוגדים ל"מנהיג העליון" בתקווה לקבל ממנו ג'ובים או, אם תרצו, כוח, כסף וכבוד.

תנועת הליכוד תחת נתניהו הפכה לתנועה רקובה, שיכורת כוח, מנותקת מחיי היומיום, שמרבית חבריה סוגדים ל"מנהיג העליון" בתקווה לקבל ממנו ג'ובים או, אם תרצו, כוח, כסף וכבוד

מירי רגב לקחה את הדברים לקיצון אך את אותם דפוסים, בעוצמה זו או אחרת, ניתן לזהות גם אצל שלמה קרעי, מאי גולן, טלי גוטליב, דוד אמסלם ועוד (סליחה עם קיפחתי פה מישהו. הרשימה באמת ארוכה).

את אמסלם, תיראו מופתעים, התחקיר לא הטריד. מי שהטריד אותו היה רביב דרוקר. "איפה היית כשמרב מיכאלי מינתה מקורבים?", הטיח בו השר המיותר שנותן "פייט" לרגב ביכולת למנות מקורבים חסרי כישורים מינימליים. אם נזכה לתחקיר דומה על מעלליו של אמסלם, איש לא יגדיר זאת כהפתעה מרעישה.

בואו לא ניתמם – כל פוליטיקאי, בטח במפלגה שיש בה בחירות פנימיות, משקיע מזמנו ומרצו על מנת להיבחר שוב. במקרה של מירי רגב, כפי שהעיד היועץ לשעבר יהוסף, סדר היום הפוליטי תופס לפחות 90% מזמנה של השרה הבכירה, שהכי הכי חשוב לה להיות בחירה.

מירי רגב, ורבים מאתנו ידעו זאת לפני התחקיר החשוב, היא פוליטיקאית חסרת כל אידיאולוגיה. קליפה ריקה מתוכן. כזו שמדבררת בלהט את תוכנית ההתנתקות (תוך האשמת המפונים ב"התנהגות ברברית עבריינית") ושנים אחר כך רומזת שדווקא התנגדה למהלך מתוך מטרה להתחבב על מתפקדי הליכוד.

רגב היא פוליטיקאית חסרת כל אידיאולוגיה. קליפה ריקה מתוכן. כזו שמדבררת בלהט את תוכנית ההתנתקות (תוך האשמת המפונים ב"התנהגות ברברית עבריינית") ושנים אחר כך רומזת שדווקא התנגדה למהלך

לפני כחמש שנים, העיתונאי אמנון אברמוביץ' סיפר שרגב שאלה אותו, טרם כניסתה לפוליטיקה, האם להצטרף לעבודה או לליכוד ואמרה כי דעותיה קרובות לאלו של מפלגת העבודה. כשעוקבים אחר התנהלותה של רגב לאורך שנותיה בפוליטיקה, העדות של אמנון אברמוביץ' נשמעת אמינה למדי.

בראיון שנתנה לאחרונה לערוץ התעמולה 14, רגב ייחסה לבן גוריון את הציטוט "מי שמעקם את האף שיהיה לו אף עקום", בשעה שהציטוט המקורי ("אם יש כמה יפי נפש שככה החלו לעקם את האף שלהם, יהיה להם אף עקום") הוא בכלל של מנחם בגין, מאבות התנועה שרגב נמנית עם בכיריה.

ה"טעות" המביכה הזו חושפת את דמותה האמיתית של צרת התחבורה –חפיפניקית. בורה. אופורטוניסטית מוחלטת. כזו שמשווקת את עצמה כמסורתית (פוסטים שמישהי כתבה לה על פרשת השבוע), חברתית (מסיטה כביכול תקציבים מהמרכז לפריפריה) שוחרת שוויון וצדק (מקדמת רפורמה פופוליסטית בשם "צדק תחבורתי"), עממית ("לא קוראת צ'כוב") וליכודניקית מבטן ומלידה (שכנראה שקלה להתמודד בעבודה). אך בפועל רגב אינה עונה על אף אחד מהקריטריונים שהיא משווקת לציבור. הפער הזה בין הדימוי למציאות כמעט בלתי נתפס.

רגב צווחה בעבר ש"הסודנים הם סרטן בגוף שלנו". השחיתות ופוליטיקת הג'ובים, שמירי רגב מייצגת ונגלו לעינינו בתחקיר, הן הסרטן האמיתי.

רגב צווחה בעבר ש"הסודנים הם סרטן בגוף שלנו". השחיתות ופוליטיקת הג'ובים, שמירי רגב מייצגת ונגלו לעינינו בתחקיר של רביב דרוקר, הן הסרטן האמיתי

אזרחי ישראל ניצבים בפני צומת קריטי המחייב בחירה בין שתי אפשרויות – מדינה חשוכה, גזענית, מבודדת, נטולת ערכים, מתעדפת קרובים לצלחת וחסרת תודעה דמוקרטית – המובלת על ידי אופורטוניסטים כמו רגב – או מדינה ציונית (על אמת. לא הציונות המעוותת של בצלאל סמוטריץ'), שוויונית, ליברלית, ומבוססת ערכים דמוקרטיים. כרגע, למרבה הצער, הרגביזם מנצח.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).