המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) העלה לאחרונה לאתרו הרשמי, את הסרט שליווה את הכנס שאירגן ב-6 בספטמבר 2023, לציון 50 שנים למלחמת יום הכיפורים.

הסרט, העשוי מצוין – כמו האירוע כולו – ונמשך כ-47 דקות, מביא את סיפור המלחמה ההיא מנקודות הראות של אנשי מודיעין שחוו אותה אז.

מעניין במיוחד לצפות בו כעת, מנקודת המבט של המלחמה האחרת, זו שפרצה – שוב בהפתעה מוחלטת – חודש ויום בלבד לאחר אותו יום.

הסרט מביא את סיפור המלחמה ההיא מנקודות ראות אנשי המודיעין שחוו אותה. מעניין לצפות בו כעת, מנקודת המבט של המלחמה האחרת שפרצה, שוב בהפתעה מוחלטת, חודש ויום לאחר אותו יום

כך, מרתק לבחון את דבריהם אז של שלושה ראשי שירותי המודיעין המכהנים (אמ"ן – האלוף אהרון חליוה, שב"כ – רונן בר, והמוסד – דדי ברנע), ושלושה ל"שעברים", "גנרלים" אף הם – שבתי שביט ז"ל, ראש המוסד לפני כמעט שלושים שנה; האלוף בדימוס אהרון זאבי-פרקש, המשמש היום יו"ר המל"מ והיה ראש אמ"ן לפני כמעט שני עשורים; והאלוף בדימוס יעקב עמידרור, ששימש ראש חטיבת המחקר, במקביל לסוף תקופת שביט.

ראוי לעשות זאת בחתך ארבעה ערכי יסוד במלאכת (או אומנות) המודיעין הנסמכים על דבריהם: אתגר ההפתעה; דעות חריגות והקשב הנדרש להם; החובה לשכנע את מקבלי ההחלטות; והטמעת לקחים.

אתגר ההפתעה

לסוגיה מודיעינית קריטית זו התייחס בעיקר ראש המוסד, ברנע, שאמר: "אני רוצה להניח שהפתעה מודיעינית כזו (1973) כנראה לא תתרחש היום. אנחנו מאד רגישים לטעויות ותקלות העבר ולומדים מהן כל הזמן, אבל להבטיח שהפתעה מודיעינית כזו לא תתרחש, לצערי אני לא יכול. יש לנו מודיעין מצוין היום, הרבה יותר טוב מזה שהיה לנו ב-73, אבל להאמין שהוא נותן לנו את התמונה המלאה, זאת תהיה טעות. אנו יודעים הרבה מאד על האויבים שלנו, אבל לעולם לא נדע את הכל, וטעויות לגבי הכוונות שלהם במהלכים מסוימים, כבר חווינו… זהירות בניתוח, ספקנות, קשב לדעות שונות, יפחיתו את הסיכוי לטעות אסטרטגית, אבל, לא יבטלו את האפשרות הזאת, לצערי".

האלוף זאבי-פרקש, "שועל קרבות" מודיעיני ותיק מאד, היה יותר ממוקד, וכאילו חזה את העתיד שמעבר לפינה:"נפש האדם לעולם מועדת לטעות. הבעיה אינה לדעת, אלא לתרגם את המידע שבידיך להבנה ופעולה. אני טוען שידענו (ב-1973) הכל. הבעיה הייתה להבין, התובנות, ובזה אנחנו יכולים ליפול גם היום, ב-2023 […] אני לא אוהב להיות מופתע. מה לעשות כדי לא להיות מופתע? יש לי תשובה – תיזום!".

פרקש: "נפש האדם לעולם מועדת לטעות. הבעיה אינה לדעת, אלא לתרגם את המידע שבידיך להבנה ופעולה. אני טוען שידענו (ב-1973) הכל. הבעיה הייתה להבין, ובזה אנחנו יכולים ליפול גם היום"

דעות חריגות, והקשב הנדרש להם

בלט בהתייחסות לנושא ראש אמ"ן האלוף חליוה, שהבהיר: "אני מזכיר לעצמי כל בוקר לשמוע דעות אחרות, לקרוא דעות אחרות, להקשיב ולהבין דעות אחרות. אני חושב שחלק גדול מזה קשור למלחמת יום הכיפורים […] אני מזכיר לעצמי כל בוקר שאני לא יודע הכל, ושאני בעיקר לא יודע את מה שאני לא יודע ואני צריך לחפש אותו".

דבריו של ראש השב"כ בר, היו דומים: "50 שנה אחרי המלחמה ההיא ואני מקווה שלמדנו […] כארגוני מודיעין על החשיבות של הטלת הספק, ושלמדנו כבני אדם, להיות צנועים".

קצינת מחקר סדירה, עלומת פנים, שהתראיינה ביחד עם האלוף עמידרור, הודתה בקיומה של "חשיבת עדר", איתה מנסים להתמודד, ולהציף "דעה אחרת". היא טענה:"לא קרה לי שרציתי לומר משהו ולא אמרתי אותו, אך זה עניין של בגרות, שצריך לתרגל אותו".

מולה, הבהיר עמידרור: "זה לא נגמר בשום רמה. הייתי ראש המטה לביטחון לאומי. אני חושב שאחד התפקידים הכי חשובים שלי היה לסגור את הדלת, ולהגיד לראש הממשלה בארבע עיניים מה אני חושב, גם אם זה נגד את דעתו במאה שמונים מעלות […]. זה לא פשוט, כי הסביבה לא אוהבת דעות חריגות. היא אומרת שהיא אוהבת, אבל היא לא אוהבת דעות חריגות. מפקדים לא אוהבים שמפריעים להם".

חליוה: "אני מזכיר לעצמי כל בוקר לשמוע ולקרוא דעות אחרות, להקשיב ולהבין דעות אחרות. אני חושב שחלק גדול מזה קשור למלחמת יום הכיפורים. אני מזכיר לעצמי כל בוקר שאני לא יודע הכל"

החובה לשכנע את מקבלי ההחלטות

ועדת כהאן, שחקרה את פרשת "סברה ושתילה" ב-1982, המליצה לשחרר מתפקידו את ראש אמ"ן דאז, האלוף יהושע שגיא ז"ל. בין היתר משום – כך טענה – "שלא דפק על השלחן" מספיק, כדי לשכנע שאסור לסמוך על הפלנגות בהחלטה להכניסם למחנות הפליטים.

קשור או לא, לא ייפלא שראש המוסד ברנע הדגיש בסרט: "לשכנע, ולא להרפות, זה חלק מהתפקיד. לא מספיק שאני אראה את האור שאני מאמין בו, אני חייב לוודא שכולם סביבי יאמינו למה שאני מנתח".

האלוף זאבי-פרקש חידד זאת אף יותר: "(אם) אתה חושב שהולכת להיות מלחמה, (אם) אתה חושב שהולך להיות משהו קריטי, תגיע למפקד של המפקד של המפקד שלך, תגיע לראש אמ"ן. אם ראש אמ"ן לא מקבל, תלך לרמטכ"ל, אם הרמטכ"ל לא מקבל, תלך לראש הממשלה, בכתב או בעל פה. הרבה מאיתנו לא עשינו את זה (ב-1973; כולל) אני אישית".

הטמעת לקחים

בהתייחסו לתפקיד המל"מ, ברנע הדגיש: "חשוב לציין את למידת המורשת […]. להטמיע את הלקחים שנלמדו, אחרת כל פעם נמציא את הגלגל מחדש".

לכך מתחברים דבריו של שבתי שביט ז"ל, שנפטר במפתיע ב-5 בספטמבר (יום קודם לאותו אירוע במל"מ): "אני חושב שהגיע הזמן לסגור את המכסה של הקופסה הזו (מלחמת יוה"כ 1973). עם ישראל מדמם על המלחמה הזו כבר חמישים שנה. עד מתי? הגיע הזמן שעם ישראל יפסיק ל'גרד' את עצמו כל שנה מחדש עם הפצעים האלה. שום תועלת לא תצא מזה, אז תפסיקו".

שביט: "אני חושב שהגיע הזמן לסגור את המכסה של הקופסה הזו. עם ישראל מדמם על המלחמה הזו כבר 50 שנה. עד מתי? הגיע הזמן שעם ישראל יפסיק ל'גרד' את עצמו כל שנה מחדש עם הפצעים האלה

עד כאן, מן הים הכללי, וכעת, גם כמה מילים משלי (חנניה רייכמן, הפתגמים והמכתמים, הוצאת יוסף שרבק, ת"א, 1955): כלל דברים אלה, לנוכח אסון השבעה באוקטובר, ממש מצמררים. שאלת המפתח החייבת להישאל היא: האמנם פצעי 1973 זכו ל"גירוד" של ממש? כמי שחזר לאמ"ן בגלל אותה מלחמה, זכור לי שאז, חרדת "המחדל" – שחלילה לא ישוב – הדירה שינה מעינינו שנים רבות קדימה.

אז מה לעזאזל קרה לאחר מכן? הייתכן שאותן אמירות מפקדים ומנהלים, בקורסים, בכנסים, בימי עיון ובסדנאות, בכל רמה, לאורך עשרות שנים, בדבר החובה ללמוד ולהטמיע את לקחי מלחמת יום הכיפורים, לא היו אלא דברים בעלמא? מצוות אנשים מלומדה? "פאסון-דה-פרלה"? סיסמאות קלישאתיות הקליטות היטב לאוזן, שמעט מדי מהם, אם בכלל, יושמו בפועל?

ועוד דבר: עד כמה מובילי הקהילה "דפקו על שולחן" מנהליהם בצמרת – לא ברור עדיין; אך "מלמטה" נראה שאין ביכולת המנגנונים שהוקמו לפני כחמישים שנים, לסדוק "חשיבת עדר", לא כל שכן קונספציות.

אין לצפות מקצינים צעירים שיוכלו לכך: נדרש זמן, ניסיון, ואומץ לב רב, להביע דעות שאינן מקובלות, מבלי להסתכן בנידוי מקצועי-חברתי. התיקון הנדרש צריך להתמקד בחיזוק גופי הבקרה, וביסוסם על קצינים בכירים ומנוסים, נטולי מורא, הכפופים ישירות לראשי השירותים. כאלה שדלתות מקבלי ההחלטות, עד ראש הממשלה, פתוחות בפניהם לרווחה.

ואשר להפתעות אסטרטגיות: נוח לומר כי כאלה התרחשו רבות בעבר, וכנראה גם תקרנה בעתיד, שהרי "טבע האדם לטעות". ואולם, בל נשכח – חיזוי התפתחויות אסטרטגיות, ובמיוחד מתן התרעה מפני הפתעה מרובת-סיכון, היא החובה הראשונה במעלה של כל גופי קהילת המודיעין.

ואם אין הם יכולים "לספק את הסחורה", מדוע לראות בה עדיין את משימת-העל שלהם, כל שכן להשקיע בה משאבים אין-סוף, ה"זוללים" חלק נכבד מתקציביהם? ללמוד לקחים ו"להשתדל" לעשות טוב יותר זה חשוב, אך האם יש בכך די? תמהני.

אז מה לעזאזל קרה? הייתכן שאותן אמירות מפקדים ומנהלים, בקורסים, כנסים, ימי עיון וסדנאות, בכל רמה, לאורך עשרות שנים, בדבר החובה ללמוד ולהטמיע את לקחי מלחמת יום כיפור, לא היו אלא דברים בעלמא?

ולבסוף, כולנו זוכרים את בחירת ראש אמ"ן האלוף שלמה גזית ז"ל, שלא לחקור את כישלון המודיעין ב-1973. נראה שלפחות לקח זה נלמד, כיוון שיותר מכל, נדרש כעת שינוי מקצועי-תרבותי עמוק מאד.

שיהיה בהצלחה.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.