הבעייתיות בהודעת 3 המדינות האירופיות, ספרד, נורווגיה ואירלנד, על הכרה במדינת פלסטין – איננה הקמה בפועל של מדינה פלסטינית. מדינה כזו לא תקום. לא רק בגלל שהרשות הפלסטינית לא רוצה להיות מדינה אלא מעדיפה להיות "מדינה תחת כיבוש" ולהמשיך להיאבק גם אחרי שתוכר כמדינה – אלא בעיקר משום שהיא לא יכולה לקום.

כל שנותיה של הרשות הפלסטינית אחרי הסכמי אוסלו לא יוחדו להקמת מדינה בפועל, אלא היו מאמץ מתמשך להכרה במדינה פלסטינית. לא לשם סיום הסכסוך – אלא ככלי למלחמה בישראל.

כל שנותיה של הרשות הפלסטינית אחרי הסכמי אוסלו לא יוחדו להקמת מדינה פלסטינית בפועל, אלא היו מאמץ מתמשך להכרה במדינה כזו. לא לשם סיום הסכסוך – אלא ככלי למלחמה בישראל

בגלל שהרשות הזניחה את מפעל הקמת המדינה, המצב היום הוא שלא רק עזה נשמטה משלטונה של רמאללה, אלא גם חברון וג'נין נשמטו משליטתה, ובעיר גדולה כמו שכם היא שולטת רק באמצעות התנזים, שהוא ארגון פשע לכל דבר ועניין עם הילה לאומית.

מדינות ערב כבר מזמן גילו זאת, והפסיקו את הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית, חוץ מאלג'יריה.

כאשר בוחנים את הנעשה בעזה, אף גורם ערבי או בינלאומי לא לוקח בחשבון את הרשות הפלסטינית, שהיא הריבון הרשמי בעזה, וכל המהלכים נעשים בלעדיה.

כאשר אבו מאזן בא לפני כחודש לוועידת דבוס בריאד, סגן שר החוץ הסעודי בא לשדה התעופה לקבל את פניו, ואף אחד לא נועד אתו, כולל שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן. זאת בעקבות מריבה קולנית ביניהם במוקטעה, כאשר אבו מאזן סירב לוותר על תשלום המשכורות למשפחות המחבלים, וסירב לעשות רפורמה בתוכנית הלימודים.

יחד עם זאת, אבו מאזן המשיך להתחייב לשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, אבל זה לא סיפק את בלינקן. בסבב ביקוריו האחרון דילג שר החוץ האמריקאי על רמאללה — בפעם הראשונה מאז שמונה לשר החוץ של הנשיא ג'ו ביידן.

גם הרשות הפלסטינית לא רוצה לרדת לעזה. בעיקר אחרי חיסול אנשיו של בכיר הביטחון הפלסטיני, מאג'ד פרג', מייד עם הגיעם לעזה, לאזורים שצה"ל כבש.

אם כך, ההכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית היא פייק הכרה בפייק מדינה. אבל, יש לקחת ברצינות את המהלך הזה מסיבות אחרות, הקשורות למטרות המלחמה האמיתיות של בנימין נתניהו.

ההכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית היא פייק הכרה בפייק מדינה. אבל, יש לקחת ברצינות את המהלך הזה מסיבות אחרות, הקשורות למטרות המלחמה האמיתיות של נתניהו

אין זה נכון שלממשלה הזאת אין מטרות מלחמה. יש לה מטרות, אבל הן לא קשורות ביום שאחרי בעזה, אלא ליום שאחרי בישראל – להדתה עמוקה של ישראל. תקציב המלחמה של הממשלה הזאת לא קשור לעזה, אלא לישראל פנימה, ואלה כל תקציבי התודעה היהודית למיניהם שכבר נותנים עבודה בתחומים רבים.

למשל, ביום העצמאות האחרון, בעוד שעם ישראל התחבט אם לחגוג או להתאבל, הישיבות הסרוגות של בצלאל סמוטריץ' התחילו מהלך של הדתת יום העצמאות. מהלך הפיכת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות לפולחנים דתיים.

האם ביזוי הטקס הממלכתי של יום העצמאות איננו סתם חוסר כישרון אופייני של הממשלה הזאת, אלא כוונת מכוון להעביר את יום העצמאות מהר הרצל לבית הכנסת ולכותל המערבי?

על מנת שזה יקרה, חייבים ספין-על שיעסיק את עם ישראל בעניין שולי, כאשר איש לא שם לב לעניין האמיתי, והוא ההדתה של ישראל. והספין-על הזה הוא הפייק מדינה פלסטינית. נתניהו יודע היטב שזה ספין, אבל מה אכפת לו. הוא נותן את ההדתה לסרוגים, כדי לשמור על גוש ה-64.

אבל כאשר הוא נותן לסרוגים את הדתת יום העצמאות, הוא יוצר בעיה עם החרדים. בשורה התחתונה, הכמיהה של הסרוגים לנכס את יום העצמאות היא אצבע בעין לחרדים, שיש בהם רבים הרואים ביום העצמאות עבודה זרה.

האם ביזוי הטקס הממלכתי של יום העצמאות איננו סתם חוסר כישרון אופייני של הממשלה הזאת, אלא כוונת מכוון להעביר את יום העצמאות מהר הרצל לבית הכנסת ולכותל המערבי?

האם תאוות ההדתה ללא גבול תתנגש בסופו של דבר בחרדים דווקא? הם רגישים יותר מאחרים לדקויות הדתיות האלה. האם איומיו של משה גפני הם לא רק בגלל התקציבים, אלא גם בגלל שנתניהו מטה את הכף מן החרדים לכיוון איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ? האם גם וגם?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.