כמה פעמים ביום אנחנו תופסים את הראש ואומרים בלתי נתפס?

בלתי נתפס תקציב המדינה לשנת 2023, בלתי נתפס רפיח, בלתי נתפס איך שבנימין נתניהו מתנהג לג'ו ביידן ולארצות הברית בכלל, בלתי נתפס אורית סטרוק, בני גנץ, מירי רגב והמיליארדים שמיועדים לתחבורה בארץ ישראל והיא מחלקת למצביעיה בפריימריז, בלתי נתפס בן של רה"מ מאובטח במיאמי ומשתלח בצה"ל וברמטכ"ל.

בלתי נתפס אורית סטרוק, בני גנץ, מירי רגב והמיליארדים שמיועדים לתחבורה בארץ ישראל והיא מחלקת למצביעיה בפריימריז, בלתי נתפס בן של רה"מ מאובטח במיאמי ומשתלח בצה"ל וברמטכ"ל

בלתי נתפס שחיילים שמאלנים נשלחים על ידי חרדים שמסרבים להתגייס – לכבוש את גוש קטיף ולבצע פשעי מלחמה. בלתי נתפס שהממשלה חותכת את כל התקציבים שמיועדים למגזר משלם המיסים, וממוטטת אותו עם יוקר מחיה, בלתי נתפס כבר יוני 2024 ונתניהו עדיין ראש ממשלה.

כל כך הרבה בלתי נתפס, עד שמוח ליברלי חילוני מתחיל לפקפק במראה עיניו.

זה לא שלא הבנו. הבנו, אפילו אמרנו גם כשהיה די מסוכן להגיד. אנחנו נופלים בפער שבין מילים של היום שלפני, לבין המציאות הנושכת של היום שאחרי.

כבר בשבוע הראשון למלחמה נשמעו קולות שטענו שמצב המלחמה ומשבר החטופים הם הערובה להמשך שלטונו של נתניהו ולכן הוא ימשוך אותם לנצח. זה דבר אחד להגיד, ודבר אחר לחזות בהתרסקות עולמנו שמונה חודשים מאוחר יותר, כשהניתוח התאורטי הופך לאין סוף אסונות אמיתיים, לאנשים שהיו ואינם. לבית (בית עם קירות וגג והכל) שהיה ואיננו. לחרדה תמידית, לתשישות, לדף חשבון עם שורות אדומות בלבד. רשימת חורבן אין סופית ומאד קונקרטית.

קשה לתפוס כמויות כאלה של רוע ואי צדק. עדינות הנפש שלנו נאחזת בהדחקת המציאות. לשבט שלנו יש כאבי בטן ובעיות עיכול, והמעי שלנו חוטף אולקוס יותר משהוא נהיה רגיז.

כבר בשבוע הראשון למלחמה היו שטענו כי מצב המלחמה ומשבר החטופים הם הערובה להמשך שלטון נתניהו ולכן הוא ימשוך אותם לנצח. זה דבר אחד להגיד, ודבר אחר לחזות בהתרסקות עולמנו 8 חודשים אח"כ

שנתיים קישט את מעון ראש הממשלה בבלפור שלט ענק "שמאלנים בוגדים". בהפגנה שקראה להדחת נתניהו בדצמבר נשמעה מהקהל קריאה "ביבי בוגד" (בכל זאת מימן את חמאס וגזר קופונים, קיבל התראות ממוקדות ממצרים וארה"ב לפני הטבח ושמר לעצמו), אבל הקריאה הבודדת נענתה בהטפת מוסר מהבמה. לא זאת דרכנו. במחנה שלנו לא אומרים על האחר בוגד. זה עלול להוביל לאלימות.

הרי גם המחנה השליט מקפיד על שפה נקייה. כשזה נוגע אליו. אומנם הם מסוגלים למעשים קשים; למשל להפקיר חטופים למותם כי סקרים, אבל לדבר על זה זה סיפור אחר. שם הם מאוד רגישים. כשערד ניר מציין שלמתמודד על ראשות הממשלה יש כתבי אישום, הוא ננזף ומזומן לבירור. כשגיל תמרי אמר שנתניהו רוצה חטופים מתים – שולחים אותו לחדר לחשוב על עונש. לא פלא שכל כך קשה לנו להכיר בעובדות.

כולם מבינים איך תיראה עסקת החטופים, כן?

זה לא יהיה גלעד שליט על רקע הברושים והדגל במצפה הילה.

זאת תהיה רחבה שוברת לב ועליה כמאה ארונות קבורה. אולי פחות. סביר שלא כל הגופות יוחזרו. לא כל כך מסודרים שם בעזה בימים אלה.

גם נתניהו יודע. הוא גם יודע שהוא לא יכול להרשות לעצמו ניצחון מוחלט שכזה, ונתניהו כמו נתניהו, כשיקר לו מדי, מישהו אחר מקבל את החשבון. אבל הוא חושב על כל הפרטים. לא חוסך. בגלל זה חיילים נשלחים אל מותם כדי להחזיר גופות. סליחה גל איזנקוט, עלם החמודות. נזק אגבי שכמוך. אבל הי, הבייס יאמין שלהביא אדם לקבר ישראל כמוהו כלהשיב אדם לביתו בישראל. ויהיו פחות ארונות על הרחבה. הבייס ימות על זה.

זה לא יהיה גלעד שליט על רקע הברושים והדגל במצפה הילה. זאת תהיה רחבה שוברת לב ועליה כמאה ארונות קבורה. אולי פחות. סביר שלא כל הגופות יוחזרו. לא כל כך מסודרים שם בעזה בימים אלה

לא נעים? בואו נדבר על עוד משהו  ממש מכוער.

למגזר המשיחי יש דילמות מוסריות שונות משלנו. הם חושבים שמצוות חגיגת פורים קודמת לפדיון שבויים. וגם שמירת שבת, וחלוקת תקציבים, ומיסוי אלכוהול אחרי אחת עשרה.

יש ביניהם אבא שמעדיף את כיבוש רפיח או לפחות פיצוץ אוניברסיטה בפאתי עזה מאשר את שיבת בנו מהשבי.

בלתי נתפס? ובכן, נתפס בהחלט. אנחנו לא יכולים להמשיך לרוץ באוויר. נגמר לנו האוויר. אי אפשר להמשיך לרוץ עליו.

נצטרך להשתנות. אין ברירה יותר. אסור יותר לקוות, להרגיע את עצמנו שזאת עוד לא התחתית, שנוכל לתקן גם אחרי ששלמה קרעי ימנה את האוגר שלו לרשם החברות, אסור לנו להכיל, להתגשר בבית הנשיא, להקיש בעץ.

חובה עלינו להגיד את הדברים כמות שהם. עם כל הכאב. עם כל הכיעור. עם הסכנה שיקראו לנו בוגדים, שיגחיכו אותנו, שינסו לדרוס אותנו ולא תהיה משטרה שתעזור.

די לנימוס. יש דברים שלא מתיישבים ב-100% עם הליברליות שלנו והטבעונות והסובלנות והידע. אם אנחנו לא רוצים למות נצטרך לחיות עם כל הזיזים המחוספסים שלא מחליקים בגרון. זו טבעה של אמת.

ולפני פיזור: עוד כרוניקה אחרונה ידועה מראש.

בלתי נתפס? נתפס בהחלט. חובה עלינו להגיד את הדברים כמות שהם. עם כל הכאב. עם כל הכיעור. עם הסכנה שיקראו לנו בוגדים, שיגחיכו אותנו, שינסו לדרוס אותנו ולא תהיה משטרה שתעזור

אם במועד הבחירות הבאות נתניהו עדיין יהיה ראש הממשלה – הן לא יתקיימו. אנחנו לא יודעים בזכות איזה טריק או שטיק. אבל זה יהיה ספקטקל כואב. לא יפה להגיד? תזכרו שבערב בחירות #2 של 2019 נתניהו ניסה לצאת למלחמה ביום הבחירות כי סקרים, ורק הצבא מנע זאת ממנו. עכשיו אנחנו עם צבא חבול ושב"כ מוכה. וביבי בפסיכוזה שלב 4.

זמן לעיניים פקוחות. כל הזמן ובלי למצמץ. ומגפיים בבוץ. רק כך.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. מחברת הרומן – הגברת הראשונה. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב