והנה שוב מדינה כולה ממתינה בציפייה דרוכה להחלטתו של בנימין נתניהו. מרוטי עצבים וטרוטי עיניים, אנחנו מחכים לשמוע האם ראש הממשלה יאמץ או יידחה את עסקת החטופים שעל הפרק. כוססים ציפורניים מרוב מתח האם נתניהו ייבחר הפעם בקול ההיגיון והחיים או שייכנע שוב לאיתמר בן גביר ולבצלאל סמוטריץ' ולהזיות ה"נצחון המוחלט".

וכמו בכל סיבוב, גם הפעם מלאו האולפנים ועמודי העיתונים בניתוחים ובפרשנויות: נתניהו במלכוד, אין לו ברירה, ג'ו ביידן עשה לו תרגיל. כך, כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר", אנחנו קמים – שוב ושוב – לאותו לופ בלתי נגמר.

כמו בכל סיבוב, גם הפעם מלאו האולפנים והעיתונים בניתוחים ובפרשנויות: נתניהו במלכוד, אין לו ברירה, ביידן עשה לו תרגיל. כך, כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר", אנחנו קמים שוב לאותו לופ בלתי נגמר

ובלופ הזה יש בו הכל חוץ מסיכוי לשינוי. כי בשלב הזה כבר היינו אמורים לדעת: אין שקר גדול מ"נתניהו יצטרך להכריע".

נתניהו הכריע מזמן. הוא בחר בקיצוניים, במשיחיים, בכהניסטים, בחרד"לים ובגזענים, ובכל יום שעובר הוא רק מעמיק ומבסס את הברית איתם. זה לא התחיל עם מתווה ביידן, גם לא ב-7 באוקטובר, ואפילו לא בהפיכה המשטרית או בבחירות 2022.

זה התחיל כבר בסוף שנות ה-90', כאשר הימין הקיצוני הפיל את ממשלתו הראשונה בעקבות הסכם וואי, ונתניהו החליט אז כי לעולם לא יפנה שוב עורף לשותפיו הטבעיים. והבחירה הזו רק התעצמה מאז. נתניהו הוא שיזם וטיפח את הריצה המשותפת בבחירות של הציונות הדתית עם יורשי מאיר כהנא, והוא זה שהעניק להם תיקים מרכזיים והפך אותם לגורמים המשפיעים ביותר בממשלה.

הבעיה האמיתית, כמו תמיד, איננה נתניהו. ממנו לא צריכות להיות עוד ציפיות. הבעיה היא בנו, הציבור, ובעיקר במוסדות הדמוקרטיים שלנו – התקשורת, האופוזיציה, שומרי הסף במערכת המשפט – שקונים ומהדהדים את קמפיין היח"ץ של נתניהו כאילו הוא "מתלבט" וכאילו הוא "צפוי להכריע בין גנץ לבן גביר".

אחרי 30 שנים עם נתניהו, ובמיוחד אחרי המחדל הגדול בתולדות המדינה, אפשר היה כבר לצפות שנזהה מקילומטר את הבלוף. שנדע אל נכון, כי נתניהו אינו אלא בלון חם של דימויים ויחסי ציבור, מכונת תעמולה רעילה שאין מאחוריה דבר. שום החלטה מפתיעה לא צפויה מכיוונו, שום גל חמים של ממלכתיות ורציונליות לא יפרוץ לפתע ממנו.

נתניהו הכריע מזמן. הוא בחר בקיצוניים, במשיחיים, בכהניסטים, בחרד"לים ובגזענים, ובכל יום שעובר הוא מעמיק את הברית איתם. זה לא התחיל עם מתווה ביידן או ב-7 באוק', ואפילו לא בהפיכה המשטרית

כאשר אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו ש"נתניהו יצטרך להכריע", ועוד יותר מכך ש"הפעם לא תהיה לו ברירה", אנחנו מוסיפים למכור לעצמנו את אותן האשליות שהתמכרנו להן בשנים האחרונות.

אלה האשליות שגרמו לנו לחשוב ש"נתניהו גמור", ש"אחרי המלצות המשטרה הוא יהיה חייב ללכת", ש"בליכוד לא ייתנו לו להישאר עם כתבי אישום", וש"אחרי ה-7 באוקטובר זה רק עניין של זמן עד שייפרוש".

הכל, רק לא להכיר בעובדה שנתניהו הכריע, שהפור אצלו נפל, שלא תהיה עסקה ושתמיד תהיה לו ברירה – לדבוק ב-64 המנדטים שרואים בו משיח, או לפחות חמורו של משיח.

התמימות הזו, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, היא מסוכנת. בגללה אנחנו מוותרים על הצבת חלופה ברורה לנתניהו ולדרכו, ובגללה אנחנו ממסמסים את הסיכוי למחאה אמיתית נגד שלטונו.

כל עוד אנחנו נאחזים בתקוות השווא כי משהו טוב יכול לצאת מנתניהו, כך אנחנו לא רק משקרים לעצמנו (בעיקר במקרה של התקשורת, שאמורה הייתה הראשונה לתווך לציבור כי נתניהו הכריע מזמן נגד עסקת חטופים) אלא בעיקר מחמיצים את ההזדמנות להוביל שינוי.

ולכן, הרגע שבו נתפכח מהסיסמאות לגבי "רגע ההכרעה הקרב של נתניהו" לא יהיה רגע מדכא וחסר תקווה אלא דווקא מעורר השראה. יותר מדי שנים הציבור הליברלי מוותר, מתפשר ומעגל פינות מתוך תפיסה שאבד עליה הכלח, כי בסופו של יום יש כאן הנהגה שרואה לנגד עיניה את טובת המדינה.

אלה האשליות שגרמו לנו לחשוב ש"נתניהו גמור", ש"אחרי המלצות המשטרה הוא יהיה חייב ללכת", ש"בליכוד לא ייתנו לו להישאר עם כתבי אישום", וש"אחרי ה-7 באוקטובר זה רק עניין של זמן עד שייפרוש"

זוהי אותה תמימות שהפכה את מפלגות המרכז לשותפות קבועות בממשלות נתניהו, ושרוקנה את המרכז-שמאל מכל רעיון מקורי או אמיץ. ולכן, הכרה בכך שאיננו עומדים בפתח "הכרעה דרמטית" וכי נתניהו הכריע מזמן, היא שלב הכרחי ורצוי בדרך לגיבוש אלטרנטיבה.

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.