המשורר אברהם שלונסקי תיאר המון מפגינים זועמים כמקהלת מרדנים "הנושאת, נושאת את לפידות הזעם". הזעם המצטבר על הפקרת החטופים גבר וגאה כצפוי עם היוודע מותם בשבי של ארבעה חטופים מהקיבוצים ניר עוז ונירים: חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול.

ארבעתם תועדו בעודם בחיים. מותם מבליט את השלכות הדחייה של עסקאות חטופים קודמות. הם הוחזקו כנראה יחד בחאן יונס ונהרגו מאש כוחותינו. בעת כתיבת שורות אלה נסיבות מותם נבדקות.

ארבעת החטופים תועדו בעודם בחיים, ומותם מבליט את השלכות הדחייה של עסקאות חטופים קודמות. הם הוחזקו כנראה יחד בחאן יונס ונהרגו מאש כוחותינו. בעת כתיבת שורות אלה נסיבות מותם נבדקות

"הידיעה על מותם צריכה לערער כל אזרח במדינת ישראל ולהוליך כל מנהיג לחשבון נפש עמוק", הודיע המטה של משפחות החטופים. טוקבקיסטים נזעמים קראו: "ביבי, דמם בראשך!". "נמשיך להרעיד את המדינה ולהבעיר אותה!" זעקה יפעת קלדרון, בת דודתו של החטוף עופר קלדרון. וברוח דומה כתב טוקבקיסט, אחד מני רבים: "הם מתו כתוצאה מהפקרה של ממשלת המחדל והחידלון!" .

ואני ניסיתי בעבר להימנע משנאה מבעבעת. ביולי שנת 2022 פרסמתי כאן בזמן ישראל פוסט ביקורתי על המסורת הישראלית של שנאת היריב הפוליטי. כותרתו "עוד לא אבד חינו של החשק המוזר הזה לשנוא", נלקחה משיר "הצהובים" מאת חיים חפר ששרה להקת התרנגולים המהוללת בשנות השישים של המאה הקודמת. סשה ארגוב הלחין:

"עוד לא אבד חינו
של החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה חזק וטוב
לשנוא עד שתהיה צהוב.

…אנו שונאים שנאת חינם
זה בא זה עולה מתוכנו".

וחיים גורי קונן על "תרבות המשטמה" הרווחת כדבריו במקומותינו. "אני זוכר את השנאה הזאת", כתב, "מאז שעמדתי על דעתי. הכול השתנה ללא הכר, רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת".

"הידיעה על מותם צריכה לערער כל אזרח במדינה ולהוליך כל מנהיג לחשבון נפש עמוק", הודיע מטה משפחות החטופים. טוקבקיסטים נזעמים קראו: "ביבי, דמם בראשך!". ואני ניסיתי בעבר להימנע משנאה מבעבעת

כבר בילדותי, בקיבוץ של השומר הצעיר, למדנו לשנוא כל יריב פוליטי, אפילו את מפא"י. הדמוניזציה של היריב נועדה ללכד את שורות המחנה הפוליטי, לחזק את המטען האידיאולוגי, וגם להגביר את מעורבותם של צעירים בפוליטיקה המפלגתית.

באותו פוסט הבעתי הסתייגות ממסורת השנאה שהוחדרה בנו. "אילו רק יכולתי", כתבתי בפתחה של מערכת הבחירות האחרונה, "ללחוץ על כפתור שירסן קצת את גילויי השנאה והטינופים, ינמיך את להבות השיסוי, העוינות והמשטמה".

ראוי לזכור שחיים וחיים, חפר וגורי, דיברו על מסורת השנאה לפני אסון הכיבוש, אשר השבוע מלאו לו 57 שנים. לפני ששגשגו כאן תופעות מפלצתיות כמו כהניזם, משיחיות, גוש אמונים. זמן רב בטרם זרח כוכבם של "אישי מופת" כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. וגם אני, שניסיתי להימנע מדמוניזציה של היריב הפוליטי, חשה זעם גואה ומבעבע, כמו המוני ישראלים אחרים.

ועוד משהו על עסקת החטופים שהציע עכשיו הנשיא ג'ו ביידן. נחום ברנע כתב:

"מה שביידן מציע לנו הוא סולם לעלות משם [מהבור העמוק שאליו נפלה ישראל ב-7 לאוקטובר, לפי ברנע]. לא סולם שמבטיח ודאות – המתווה הזה הוא במקרה הטוב הרע במיעוט. אבל אין כנראה סולם אחר".

לפני ימים אחדים שיתפתי בדף הפייסבוק שלי את קריאתו של העיתונאי הוותיק רן אדליסט:

"רק השבתה ומחנה קבע סובב כנסת של מאה אלף יעצרו את ההתדרדרות הסופנית. איפה המטה והכסף שיארגן את כל מפלגות האופוזיציה, מפוני הצפון והדרום ומשפחות החטופים, דמוקרטים, ליברלים, ג'ינג'ים וכל מי שעיניו בראשו והקרקע רועדת תחת רגליו".

בעבר הבעתי הסתייגות ממסורת השנאה שהוחדרה בנו. אך גם אני, שניסיתי להימנע מדמוניזציה של היריב הפוליטי, חשה זעם גואה ומבעבע, כמו המוני ישראלים אחרים

אכן, זה הזמן להציף את הרחובות בהמונים, וכדברי המשורר "לשאת, לשאת את לפידות הזעם".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.