"בנחמדות לא מנצחים בחירות" קבע נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" למחרת היום שבו התבשרנו כי ישראל הולכת כנראה לבחירות, הפעם – לסיבוב חמישי. גם ברנע צופה שארבעת החודשים הקרובים "יהיו אכזריים, זדוניים, מעוררי קבס", והוא מציע: "מי שיש לו קיבה חלשה מוטב שיתרחק בתקופה הזאת מפוליטיקה".

"בנחמדות לא מנצחים בחירות" קבע נחום ברנע למחרת היום בו התבשרנו כי ישראל הולכת לבחירות, הפעם – לסיבוב חמישי. גם הוא צופה ש-4 החודשים הקרובים "יהיו אכזריים, זדוניים, מעוררי קבס"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הפעם כנראה צפויים לנו שיאים חדשים של רשע, טינופים, הכפשות מפלצתיות ושנאה הדדית אינסופית. מי יגלה עפר מעיניהם של חיים חפר וחיים גורי, שהתריעו כבר לפני עשרות שנים על מסורת השנאה היוקדת הנפוצה במקומותינו? שנאה לזולת וכן גם דמוניזציה של היריב הפוליטי. אלא שחיים וחיים השמיעו את שוועתם לפני עידן הדיגיטליות, לפני שהעוינות המבעבעת, ההתלהמות והשצף-קצף הציפו את הרשתות.

הוותיקים בינינו ודאי זוכרים את "שיר הצהובים" של חיים חפר, ששרה להקת התרנגולים המהוללת אי אז בשנות השישים של המאה הקודמת. סשה ארגוב הלחין. אותו שיר שוב נשמע עכשיו אקטואלי במיוחד:

"דבר אחד עוד לא אבד חינו
החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה, חזק וטוב
לשנוא עד שתהיה צהוב".

……לא אין שונאים כך סתם
הוא דווקא ידידנו
אנו שונאים שנאת חינם
זה בא זה עולה מתוכנו".

חיים גורי קונן על עוצמת השנאה ההדדית, התהומית, לפרקים כמעט עיוורת בין שמאל לימין – ולהיפך. הוא קרא לתופעה "תרבות המשטמה":

"אני זוכר את השנאה הזאת מאז שעמדתי על דעתי. הכול השתנה ללא הכר, רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת".

ואני זוכרת איך בילדותי הרחוקה בקיבוץ של השומר הצעיר למדנו לשנוא כל יריב פוליטי, אפילו את מפא"י. כמפ"מניקים שרופים בכיתה ב' היינו מורחים כתובות כגון "הבוז מפא"י!" על דלתות הצריפים שבהם שוכנו הפועלים השכירים של הקיבוץ. ססמאות דומות מרחנו או חרטנו גם על מדרכות הקיבוץ. וקשה לשכוח איך הושתלה בראשינו הקטנים תדמיתו של החירותניק מנחם בגין כמפלצת.

בילדותי בקיבוץ השומר הצעיר למדנו לשנוא כל יריב פוליטי. כמפ"מניקים שרופים מרחנו "הבוז מפא"י!" על דלתות צריפי הפועלים השכירים. תדמית החירותניק של בגין הושתלה בראשנו הקטנים כמפלצת

הנה, ברפרוף, כמה תזכורות היסטוריות על עוצמת השנאה:

"הדמוניזציה של היריב הפוליטי נועדה לחדד את העימותים, ללכד את שורות המחנה הפוליטי, לחזק את המטען האידיאולוגי של חניכי תנועות הנוער החלוציות ולהגביר את מעורבותם בפוליטיקה המפלגתית".

כך כתב ההיסטוריון ד"ר שאול פז בספרו "פנינו אל השמש העולה". גילוי נאות: אני ערכתי את הספר, שנושאו המרכזי הוא הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור ל"ששת הימים", 1967.

פז מציין שהשנאה העזה ביותר הופנתה אל הרוויזיוניסטים. ראשיתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופת היישוב שקדמה להקמת המדינה. הציונות הרוויזיוניסטית תבעה רוויזיה, בחינה מחדש של דרכי הפעולה הציונית, ונקיטת קו תקיף נגד המדיניות של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אותה שנאה לוהטת רפתה אך לא התפוגגה בעקבות כניסתו של מנחם בגין, ראש מפלגת "חרות", לממשלת הליכוד הלאומי בימי הה"מתנה" הלחוצים שקדמו למלחמת "ששת הימים". רק אז, ב-2 ליוני 1967, ניתנה לרוויזיוניזם מעין רהביליטציה, כמעט טיהור של שמו הטוב.

"הדמוניזציה של היריב הפוליטי נועדה לחדד את העימותים, ללכד את שורות המחנה הפוליטי, לחזק את המטען האידיאולוגי של חניכי תנועות הנוער החלוציות ולהגביר את מעורבותם בפוליטיקה המפלגתית"

עד אז דבק בבגין הדימוי של פשיסט וטרוריסט. העימותים בין נערי תנועות הנוער החלוציות לבין הנוער של תנועת "בית"ר" היו לעתים אלימים מאוד. סלעי המחלוקת העיקריים שבין הרוויזיוניסטים לבין המנהיגות הציונית היו, לפי פז, דרכי המאבק בשלטון המנדט הבריטי, התנהלות הפועלים במאבק לעבודה עברית בארץ-ישראל, ההגדרה של מטרות הציונות.

הקרע בין שני המחנות העמיק ב-1933, בעקבות רצח חיים ארלוזרוב, ממנהיגי תנועת הפועלים. כידוע, החשד נפל על אנשי הימין הרוויזיוניסטי מ"ברית הבריונים". עד כאן ד"ר שאול פז.

השנאה ההדדית העזה חלחלה גם לשירה ולספרות. הקיצוניים והידועים ביותר הם ביטויי השטנה של המשורר המוערך אורי צבי גרינברג (אצ"ג). ב"ספר הקטרוג והאמונה" שפורסם ב-1937 אצ"ג תקף את תנועת הפועלים, ובמיוחד את השומר הצעיר, בגין הקריאה לנקוט הבלגה מול הפורעים הערבים. בעקבות מאורעות 1936 הוא כתב:

"…ובני הקיבוץ הם כעגלי מרבק
מציון למוסקבה קרעו חזונם.
יפי נפש כאלה – קומוניסטי סלון!
כפליים אשנאם מגוי, קיקלון!
אני מגיש את מדליית הבוז דרגה a
לכל קיבוצי השומר הצעיר".

באותה תקופה אצ"ג שילח "דברי קלון", כלשונו, בקיבוץ משמר-העמק של השומר הצעיר, לאמור:

"היי ישימון במפת המדינה
אל טל בהריך.
אל עץ וטף.
ואיש כי ישאל:
לאן הדרך מוליך?
וענה העונה: להפקר העמק".

ביטויי השנאה התהומית הדדיים. ובכל זאת, אין סימטריה בין שמאל לימין כאשר השנאה מתממשת בפועל ומיתרגמת למעשי קיצון –להתנקשויות רצחניות.

"יריות באות מימין", קבעה בצדק יהודית אוריין בבלוג שפורסם באתר "בננות" בשנת 2009. אוריין זכורה לטוב כמבקרת ספרות ב"ידיעות אחרונות" וכבעלת טור מבריק במוסף "זמנים מודרניים" של העיתון, מהימים שאותו מוסף, הגדוש כיום סיפורי דוגמניות, הכיל גם טקסטים מאלפים, חכמים ועמוקים.

אוריין ערכה מעין השוואה בין רצח אמיל גרינצוויג ב-1983 בירושלים במהלך הפגנה של השמאל לבין רציחתו של ברוך גולדשטיין בעקבות הטבח שהוא ביצע במתפללים ערבים במערת המכפלה בחברון.

"אמיל גרינצוויג לא עשה שום דבר. רק צעד עם חבורתו. חייך וחשב מחשבות אסורות. הקבר הצנוע שהוקם לו היה הקבר הראשון של השמאל. מעניין מיהו לעומתו איש הימין שלשמו הוקם קבר גדול ונאה – 'ברוך הגבר', וסביבו עורכים טקסים והילולות אינדיאניות. נעמיד בכך איזו סימטריה בשתי התנועות הלאומיות שלנו, ימין כנגד שמאל, בשם הלגיטימיות של שתיהן.

אמיל רוזנצוויג נרצח על ידי איש הימין, גם איש הימין ברוך גולדשטיין יינאץ שמו נרצח בשל פעולה ימנית במערת המכפלה שבחברון. אז שום סימטריה אין כאן, שני הקורבנות נרצחו על ידי כוחות הימין. השמאל אינו מוציא מקרבו רוצחים".

רוב תכני הטורים של יהודית אוריין דווקא לא היו פוליטיים באורח מפורש וישיר. בהמשך הבלוג היא הזכירה כמובן את רצח רבין ואת רציחותיהם של מתקני עולם כמו אברהם לינקולן, ג'ון פ. קנדי, מרטין לותר קינג האמריקאים על ידי לאומנים ימניים חשוכים. לדבריה "גם יוליוס קיסר, המדינאי הרומאי הכי חשוב, נרצח על ידי קנאים שמרנים".

בסיום רשימתה ציינה יהודית אוריין כי התכנים, הרעיונות, האידיאות והסובלנות שהם חלק בלתי נפרד מהשקפתו של השמאל הליברלי, אינם יכולים לדעתה להוליך למעשי רצח.

"זה לא יכול לקרות בשמאל משום שמניעיהם של אנשי שמאל טובים, רודפי שלום וזולתיים. זה יכול לקרות בימין משום שהתוכן השלילי, הלאומני, העויין, הקנאי והקיצוני חי בהלימה גמורה עם המעשים הקרימינלים של קיצוני ימין".

ביטויי השנאה התהומית הדדיים. ובכל זאת, אין סימטריה בין שמאל לימין כאשר השנאה מתממשת בפועל ומיתרגמת למעשי קיצון – להתנקשויות רצחניות. "יריות באות מימין", קבעה בצדק יהודית אוריין בשנת 2009

מאיר שלו כתב במדורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" על פנטזיית כפתורים אשר לחיצה עליהם תוכל להביא למימוש משאלות. וביניהם גם כפתור פלאי שיאחד את מפלגת העבודה, יש עתיד, כחול-לבן ומר"צ. "אין לי כפתור", כדברי שלו, "שגם יקבע את תוצאות הבחירות, אבל איחוד כזה יכול לעזור".

בעקבות מאיר שלו גם אני מפנטזת על כפתור הזוי ואוטופי נוסף. אילו רק יכולתי ללחוץ על כפתור שירסן קצת את גילויי השנאה והטינופים, ינמיך את להבות השיסוי והעוינות.

בייאושי אני מנסה לאמץ את דברי רענן שקד, גם הוא ממבריקי "ידיעות אחרונות", על הרצון "לא לשמוע מאף אחד כלום ושום דבר בכלל עד ליום ההגעה לקלפי". אבל למרות המיאוס והכוונה להתנתק, קשה להתעלם מגילויים מרתיחי דם כמו לשון השוק בספסלי האופוזיציה, העילגות והצווחנות, השקרים שנתניהו מפריח כמעט בלי למצמץ. "זהו כישרון מולד" קובע רענן שקד.

אז במה אפשר להיאחז? אולי בהומור מקברי המומלץ במצבי מצוקה, אולי בציוצים נוסח סילבי קשת. הצייצנית שממשיכה להבריק גם בגיל תשעים פלוס מצטטת את איצ'ה ממבוש, המוכתר האגדי של עין-הוד:

"אל תבזבזו את הייאוש, עוד תזדקקו לו מאוד".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.