בין ההלכה היהודית לבין מערכות החוק והמשפט המערביות יש הבדל מהותי. החוק הדתי הישראלי – ההלכה – והמשפט המערבי הם שתי מערכות משפט נפרדות, שהתפתחו בהקשרים תרבותיים, היסטוריים ופילוסופיים שונים.

בעוד ששתי מערכות המשפט האלו שואפות להסדיר את ההתנהגות האנושית ולקדם צדק, הן נבדלות זו מזו באופן משמעותי במקורותיהן, בעקרונותיהן וביישומם.

בעוד ששתי מערכות המשפט, ההלכה היהודית ומערכת המשפט המערבית, שואפות להסדיר את ההתנהגות האנושית ולקדם צדק – הן נבדלות זו מזו באופן משמעותי במקורותיהן, בעקרונותיהן וביישומם

אחד ההבדלים המהותיים בין ההלכה היהודית לבין מערכת החוק המערבית נעוץ במקורות הסמכות שלהם. מערכת החוק הדתית היהודית נובעת בעיקר מהתנ"ך – התורה שבכתב, הספר הקדוש ליהדות שנמסר (?) ע"י האלוהים למשה (מתן תורה), ומההלכה – התורה שבעל-פה, הפרשנות שנתנו חכמי ישראל לדורותיהם לתנ"ך.

היהדות החרדית והאורתודוקסית לגווניה מאמינה, כי יחד עם התורה שבכתב ניתנה במעמד הר סיני גם התורה שבעל פה, ובכך שתיהן חסינות מטעויות.

בהבדל ממערכת המשפט הדתית היהודית, מקורות הסמכות של מערכת החוק בחברה המערבית מבוססים על התבונה, על החוקה, על ה-Common Law, על חקיקה, תקדימים, ועל עקרונות חוקתיים.

המשפט המערבי מעוגן פעמים רבות בעקרונות כגון זכויות הפרט, שוויון בפני החוק והגנה על חירויות הפרט. שלטון החוק, הליך הוגן והגנה על זכויות קניין הם עקרונות ליבה של מערכות המשפט המערביות. חוקות, חוקים והחלטות בתי משפט משמשים כמקורות העיקריים של מערכות המשפט המערביות, בדגש על שלטון החוק והפרדת הרשויות.

גם יישום ותחולת מערכת החוק היהודית והדין המערבי שונים למעשה. מערכת החוק היהודי מיושמת בישראל באמצעות שילוב של בתי דין דתיים ומוסדות אזרחיים. כתוצאה מכך בישראל יש לעתים קרובות מערכות משפט כפולות, כאשר בתי הדין הדתיים מטפלים בנושאים כגון דיני משפחה, ירושה ומעמד אישי, בעוד בתי המשפט האזרחיים עוסקים במשפט פלילי ומסחרי.

בהבדל ממערכת המשפט הדתית היהודית, מקורות הסמכות של מערכת החוק בחברה המערבית מבוססים על התבונה, על החוקה, על ה-Common Law, על חקיקה, תקדימים, ועל עקרונות חוקתיים

לעומת זאת, מערכות המשפט המערביות פועלות במסגרת חילונית, כאשר החוקים נאכפים על ידי מוסדות המדינה ללא קשר לאמונותיהם הדתיות של האזרחים הפרטים. סכסוכים משפטיים נפתרים בדרך כלל באמצעות בתי משפט אזרחיים, כאשר שופטים מיישמים חוקים, תקדימים ועקרונות משפטיים כדי לקבל החלטות.

הקבוצה הנקראת הנקראת חרדים לאומיים (חרד"ל) היא דוגמה טובה להבדל בין מערכת החוק היהודית והדין המערבי. החרדים לאומיים הם זרם בציונות הדתית הלאומית שהתפתח מתחילת שנות השבעים, והתאפיין מתחילתו בשמרנות, ובהקפדה הלכתית גבוהה ביחס לאחרים בתוך הציבור הדתי לאומי. על אף השם, אין לה זיקה ישירה לציבור החרדי.

החרד"לים קיבלו על עצמם את ההקפדה על מצוות קלה כבחמורה ופועלים באדיקות יתרה בעיקר בענייני צניעות, וכל זה תוך ניסיון לשילוב מלא בחיים הלאומים במדינה ולהתיישבות בארץ ישראל.

דוגמה טובה לכך הוא מצעד הדגלים. מארגני המצעד, כמו רבים מהמחנכים הדתיים, הם חרד"לים, והם מכתיבים הפרדה נוקשה בין המינים. הבנים נשלחים דרך שער שכם, והבנות דרך שער יפו.

הצעידה דרך שער שכם ורחוב הגיא נהפכה לדגל, אבל לא תמיד היא הייתה כזאת. היא תוצאה של כפייה חינוכית חרד"לית, בעיה שממנה סובל הציבור הדתי בדורות האחרונים.

זה טיבו של הציבור החרד"לי, קבוצה מתנשאת שגמרה אומר להשתלט על הציונות הדתית ולכפות על עם ישראל את דרכיה (תודה לעקיבא נוביק).

בעוד שרוב חברי המפד"ל לשעבר נטו לאמץ ערכים אוניברסליים, כמו שוויון זכויות בין נשים לגברים וגילו פתיחות וסקרנות כלפי התרבות הכללית המודרנית, שהיא ברובה מערבית – החרד"לים רואים בפתיחות הזו סכנה, והם דוחים את ערכי העולם המערבי המודרני. גרוע מזה, בשנים האחרונות אנו עדים גם לחדירת הכהניזם לחרד"ל, ולמה שנקרא "הציונות הדתית", תופעה שתפסה נוכחות משמעותית בשנים האחרונות.

בעוד שרוב חברי המפד"ל לשעבר נטו לאמץ ערכים אוניברסליים, כמו שוויון זכויות מגדרי, וגילו פתיחות וסקרנות כלפי התרבות הכללית המודרנית שהיא ברובה מערבית – החרד"לים רואים בפתיחות הזו סכנה

החרד"לים מאמינים שהתנ"ך וההלכה הם דברי האל וככאלה הם בבחינת אמת מוחלטת. עקרונות ההלכה היהודית והיהדות הפונדמנטליסטית הן סטטיים ובלתי ניתנים לשינוי: "החדש אסור מן התורה בכל מקום".

ההלכה היהודית מאתגרת לכן את הנחת היסוד של מערכות המשפט המערביות, בכך שהיא עומדת על כך שמערכת המשפט היהודי אינה תהליך או אירוע שנוצר תרבותית או מושפע מהתרבות היהודית לגווניה השונים – אלא שהתנ"ך וההלכה הם דבר האל וכי השפעה תרבותית פשוט אינה לעניין.

מול תפיסה זו – שההלכה היהודית היא מילתו הבלתי ניתנת לערעור של אלוהים – אין בה מקום לביקורת, משום שהביקורת נתפסת כמופנית נגד אמונה. לכן אין טעם לנסות ולהתווכח עם הדתיים הפונדמנטליסטים כמו החרד"ל והישיבות הקיצוניות. יש לנתץ את חומות ההפרדה שהם בנו סביבם למניעת חדירת והשפעת רעיונות חדשים, ולייבש ולגדוע את מערכת החינוך שלהם משורשה.

תמונת הראי של תנועת החרד"ל, של הדתיים הפונדמנטליסטים, הלאומנים הישראלים, האח התאום של החרד"ל, של הדתיים הפונדמנטליסטים, של הלאומנים הישראלים, הוא הפונדמנטליזם האסלאמי.

אחד ממייצגיו, חמאס, כמו תנועות פונדמנטליסטיות אסלאמיות אחרות, מאופיין בדבקות אדוקה בספר הקדוש לאסלאם – בקוראן, ובסונה – תורתו ומנהגיו של הנביא מוחמד.

מול התפיסה שההלכה היהודית היא מילתו הבלתי ניתנת לערעור של אלוהים – אין מקום לביקורת, שנתפסת כמופנית נגד אמונה. אין טעם להתווכח עם הדתיים הפונדמנטליסטים כמו החרד"ל והישיבות הקיצוניות

ארגונים פונדמנטליסטים דוגמת חמאס מאופיינים בחוסר סובלנות לחופש, למצפון, לחופש הביטוי, הסובלנות ל"כופרים" – אלו שאינן מאמינים בדת הנכונה, בחוסר הסובלנות שלהם כלפי מיעוטים דתיים אחרים, מיעוטים מיניים, הומואים, ובסלידה ובחוסר אמון כלפי נשים, כלפי אחרים באוכלוסייה וכו'.

החוק האסלאמי, המכונה לעתים קרובות השריעה, והמשפט המערבי – הם שתי מערכות משפט נפרדות שהתפתחו בהקשרים תרבותיים, היסטוריים ופילוסופיים שונים. בעוד ששתיהן שואפות להסדיר את ההתנהגות האנושית ולקדם צדק, הן נבדלות זו מזו באופן משמעותי במקורותיהן, בעקרונותיהם וביישומן.

אחד ההבדלים המהותיים בין ההלכה האסלאמית לבין מערכת המשפט המערבית נעוץ במקורות הסמכות שלהם. ההלכה האסלאמית נובעת בעיקר מהקוראן, הספר הקדוש לאסלאם, ומהסונה, תורתו ומנהגיו של הנביא מוחמד. לעומת זאת, המשפט המערבי מבוסס בדרך כלל על חקיקה, תקדימים ועקרונות חוקתיים. חוקות, חוקים, והחלטות בתי משפט משמשים כמקורות העיקריים של מערכות המשפט המערביות, בדגש על שלטון החוק והפרדת רשויות.

המוסלמים הפונדמנטליסטים מאמינים שהקוראן הוא דבר האל הבלתי ניתן לערעור או לשינוי. עקרונות ההלכה האסלאמית, או השריעה, הן סטטיים. זאת בדומה לעקרון ביהדות הפונדמנטליסטית: "החדש אסור מן התורה בכל מקום".

המשפט האסלאמי מאתגר אפוא את הנחת היסוד של מערכות המשפט המערביות בכך שהוא עומד על כך שיסוד המשפט האסלאמי אינו אירוע שנוצר תרבותית או מושפע תרבותית מההלכה האסלאמית, אלא שהקוראן הוא דבר האל וכי השפעה תרבותית פשוט אינה לעניין.

על מסקנה זו – שעקרונות ההלכה האסלאמית הם מילתו הבלתי ניתנת לערעור של אלוהים – אין לביקורת כל אפשרות להגיב או לערער משום שהביקורת תתפס כיוצאת נגד אמונה.

המוסלמים הפונדמנטליסטים מאמינים שהקוראן הוא דבר האל הבלתי מעורער. עקרונות ההלכה האסלאמית, או השריעה, הם סטטיים, בדומה לעקרון ביהדות הפונדמנטליסטית: "החדש אסור מן התורה"

אנשים רבים נאחזים באמונה הדתית כחלק בלתי מעורער מאישיותם. הם לעולם לא מרגישים צורך להתעמת עם מקור אמונתם, וכל עוד שום דבר לא דוחף אותם באופן פעיל לטפל במקור אמונתם הדתית – הם שומרים עליה כמשהו מועיל, כעוגן בחיים הסוערים, שרק לעתים רחוקות גורם נזק רב.

ההבנה שטקסטים "קדושים", כמו רוב הדברים האחרים בחיים, אינם "תורה מסיני" או התגלות אלוהית חסינה מטעויות – אלא שהם תוצאה של פעילות אנושית – הבנה זו עשויה להיות בעייתית למאמינים אלו.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.