בלוח השנה היהודי יש שני חגים המוקדשים לתורה באופן ישיר: חג שמחת תורה וחג מתן תורה, הלא הוא חג השבועות.

השנה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל התחילה בחג שהיה אמור להיות הכי שמח. יום ששוני הפך ליום אסוני: נרצחים, חטופים, קיבוצים שעלו באש והפכו לעיי חורבות, מלחמה מתמשכת בעזה, ושבר גדול בחברה הישראלית. השבר לא פסח גם על היחסים עם התורה; כיצד כל זה קרה דווקא ביום בו שמחנו את התורה?

השנה הקשה בתולדותינו התחילה בחג שהיה אמור להיות הכי שמח. יום ששוני הפך ליום אסוני: נרצחים, חטופים, קיבוצים שעלו באש,  מלחמה מתמשכת בעזה, ושבר חברתי גדול, שלא פסח גם על היחסים עם התורה

ראוי לזכור, ודאי בימים אלה, כי משברים גדולים מביאים עמם שינויים גדולים, תזוזות טקטוניות. שינויים יכולים הרבה פעמים להפחיד, אבל הם גם הזדמנות עצומה אם יודעים לצמוח מתוכם. במובנים רבים, ליל מתן תורה, או בשמו הנוסף תיקון שבועות, נותנים לנו כמה מפתחות לצמיחה מתוך משבר.

ראשית, לפי המסורת היהודית, בשבועות ניתנה לנו התורה מהר סיני. לכאורה מדובר היה בהתגלות היסטורית חד-פעמית, שבה ניתנה התורה המועברת מדור לדור. אולם, חז"ל בעצמם מרדו בהנחה זו, שיש התגלות אחת שנכונה לכל הדורות, וחיברו מדרשים אחרים. לדוגמה:

"בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב" (משנה אבות ו' ב').

כלומר, עלינו לזכור כי ההתגלות מתרחשת בכל יום ויום, התורה מתחדשת ומשתנה. ממשיך ואומר הזוהר, כי למרות שהתורה קוראת לנו בכל יום באהבה – אין אנו מפנים אליה את ראשנו ושומעים את מה שיש לה לומר.

ואמנם, בכל דור ודור מתגלה אותה התורה קצת אחרת, ועמה מסרים הנכונים לדור שלנו. אולם האם אנו מקשיבים? לשם כך נוצרו התיקונים, היכולת שלנו להתאסף וללמוד ביחד ולחשוב מה האמת שלנו עכשיו, מה מתבקש מאיתנו בימים אלו, מהי התורה שלנו. זה לא רק יפה וטוב, זה הכרחי. אנחנו דור במשבר קיומי וזה הכרחי שנתכנס פנימה ונראה מה מתגלה בתוכנו בשעה קשה זו.

משברים גדולים מביאים שינויים גדולים, תזוזות טקטוניות, שיכולים להפחיד, אך הם גם הזדמנות עצומה אם יודעים לצמוח מתוכם. ליל מתן תורה, או "תיקון שבועות", נותנים לנו מפתחות לצמיחה מתוך משבר

מפתח נוסף הוא האמונה. אנו מאמינים בשברים ומאמינים בתיקון. העולם היהודי לא רק חוגג את התורה ושמח בה, הוא גם כואב את הלוחות השבורים. הוא מכיר בשבר, בהרס ובחורבן כמעט בכל הזדמנות, אפילו בחתונה.

השבר כואב מאוד, הוא אסון, אבל הוא לא רק טעות. היהדות זיהתה את ההזדמנויות שהשבר מייצר ולימדה אותנו שלפעמים דווקא השבר הוא השלם (לב שבור הוא לב שלם). חשוב לזכור שלפעמים השבר הוא המדרגה לשלב הבא, המנוע לתקווה. התקווה אינו מגיעה בימים נוחים, היא צומחת מתוך הקשיים ומתוך האמונה כי "כל עוד הנר בלבי דולק כאן ועכשיו ניתן עוד לתקן".

ובתוך זה, חשוב לזכור כי אנו לא רק מתקנים, אלא מתקינים. המנהג לייצר תיקון שבועות הגיע מקבלת צפת במאה ה-16. אולם המקובלים לא התכוונו רק לתיקון במובן של לתקן את השברים. התמונה שהייתה בראשם, לא הייתה של כלי שנשבר וכעת יש לאסוף את החלקים ולהחזירו למצב הקודם. תיקון אינו הליכה אל העבר ושימורו בדיוק כמו שהיה. הם התכוונו לתיקון מלשון להתקין, כלומר לכונן, לייצר כלים שיכולים להכיל את האור, עולם בר-קיימא שיודע להתמודד עם כל מה שבא.

בראש ובראשונה הם התכוונו לעצמם. הם ראו את הלילה הזה כלילה שבו הם מכינים את עצמם לקבל את התורה, ולדעת איך לחיות אותה. מבחינתם הלילה הזה היה לילה של התמסרות, למידה, צמיחה והתחייבות להיות אנשים ראויים בעולם. אנשים שיכולים להביא אור חדש לעולם.

אנו מאמינים בשברים ומאמינים בתיקון. העולם היהודי לא רק חוגג את התורה ושמח בה, הוא גם כואב את הלוחות השבורים. הוא מכיר בשבר, בהרס ובחורבן כמעט בכל הזדמנות, אפילו בחתונה

הדור שלנו הוא דור שעובר טלטלה גדולה. אנו נאלצים לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולהתייצב בתחתית ההר יחד כדי לגלות מחדש משמעויות חדשות. עתה אנחנו כבר לא דור של נוחות, אלא דור של משמעות. כל אחד ואחת מאתנו אוסף את השברים ומכונן ביחד כלי חדש, כלי של תקווה.

מי ייתן והלילה הזה, ליל תיקון שבועות, יהיה גם התחלה של שחר חדש לעם ולמדינה.

הרבה מירה רגב, מנהלת את תחום התוכן והתרבות בתנועה הרפורמית, עורכת טקסי חיים, מלווה רגשית ורוחנית ומורה לספרות הקבלית