לפני חודש קרה משהו שלא קרה לי שנים. באותו יום ובאותה שעה יצאו שני אלבומים שציפיתי להם בסקרנות, ואחרי כמה האזנות רצופות לכל אחד מהם היה ברור ששניהם עברו מעל רף הציפיות הגבוה שחיכה להם.

שתי זמרות ויוצרות חתומות על שני האלבומים האלה. שתיהן שונות זו מזו בגיל, בביוגרפיה, בקריירה, אבל לפחות בדמיון שלי נמתח ביניהן גשר מוזיקלי ואמנותי, שמצליח לחבר בין בריסטול של 1994 ללוס אנג'לס של 2024.

"Hit Me Hard and Soft" הוא אלבום הסולו השלישי של בילי אייליש. הוא הגיע חמש שנים אחרי אלבום הבכורה שהפך אותה בן לילה לכוכבת בינלאומית ול"קולו של הדור" (הגדרה מכבידה שמעטים מצליחים להיחלץ ממנה בשלום) ושלוש שנים אחרי אלבומה השני – "Happier Than Ever" – שבו היא ואחיה פיניאס, שותפה המוכשר ליצירה, הרחיבו והעמיקו את הפרסונה האמנותית שלה.

בין לבין בילי אייליש גם אספה שבעה פרסי גראמי ושני פרסי אוסקר (על שירי הנושא לג'יימס בונד ולברבי), ומילאה את אצטדיוני העולם עם אחת ההופעות הכובשות שראיתי בשנים האחרונות. הספק נאה לבחורה שעוד לא מלאו לה 23.

בילי אייליש על השטיח האדום בטקס האוסקר, 10 במרץ 2024 (צילום: Richard Shotwell/Invision/AP)

באלבום החדש והנהדר שלה, אייליש מתמודדת, כצפוי, עם שאלות על תהילה בגיל צעיר והמחיר שהיא גובה, ומתיידדת עם האלטר-אגו שאימצה כדי להתמודד עם מיליוני עיניים שעוקבות אחרי כל המהום חרישי שלה.

היא גם חוגגת את הנעורים, את המיניות (כולל משיכה לבחורה שאולי תהיה "האחת", ושבינתיים היא רוצה לאכול אותה לארוחת צהרים ולהרקיד אותה על הלשון). וכל זה מוגש על מצע מוזיקלי עשיר ומלא המצאות ומשחקים.

לבילי אייליש יש כבר בשלב המוקדם הזה סאונד וסגנון אופייניים שקל לזהות מהתו הראשון (עניין לא מובן מאליו בכלל לזמרת ויוצרת בגילה, בעולם של שפע מוזיקלי בלתי נתפס).

לבילי אייליש יש כבר בשלב המוקדם הזה סאונד וסגנון אופייניים שקל לזהות מהתו הראשון (עניין לא מובן מאליו בכלל לזמרת ויוצרת בגילה, בעולם של שפע בלתי נתפס)

היא ופיניאס כבר שולטים במרחב הצלילי הזה בביטחון מספיק גדול לסטות ממנו, להאיץ אותו, לפרק אותו, לקחת אותו לטריטוריות שהם עוד לא ביקרו בהן קודם, ולחזור משם בשלום אל המרחב הצלילי שבו הם הכי מרגישים בבית.

"Lives Outgrown" של בת' גיבונס יצא ממש באותה שעה ששבו צץ האלבום של בילי אייליש ברשתות הסטרימינג, רק בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי (זה מה שהיה נהוג לכתוב פעם. במציאות של היום, שניהם פשוט עלו לרשת במקביל).

גיבונס מבוגרת מאמא של בילי אייליש. היא ילידת 1965, ולמרבה הפלא זה אלבום הסולו הראשון שלה (מה שהופך אותו מתאים לכתבת "ביכורים", כמקובל בשבועות).

גיבונס ליטשה אותו בסבלנות אין קץ במשך יותר מעשר שנים, כשהיא נושאת על כתפיה את תהילת "Dummy", אלבום הבכורה המופתי של להקתה "פורטיסהד", שיצא בדיוק לפני 30 שנה, ב-1994, ונמצא מאז גבוה מאוד ברשימת האלבומים הגדולים בכל הזמנים שלי, ושל רבים אחרים.

גם גיבונס עוסקת באלבום שלה בנשיות, רק מהצד השני של שטף ההורמונים. התקופה שזוכה בעברית לכינוי הלא נעים "גיל הבלות", עם בגידת הגוף, האימהות, המבט המבוגר על ההחמצות הבלתי נמנעות.

גם גיבונס עוסקת באלבום שלה בנשיות, רק מהצד השני של שטף ההורמונים. התקופה שזוכה בעברית לכינוי הלא נעים "גיל הבלות", עם בגידת הגוף, האימהות, המבט המבוגר על ההחמצות הבלתי נמנעות

בת' גיבונס על עטיפת אלבום הסולו שלה Lives Outgrown

אלבום הסולו הראשון שלה יוצא 22 שנים אחרי שיתוף הפעולה שלה עם המוזיקאי רסטין מאן, ו-16 שנים אחרי האלבום האחרון של "פורטיסהד". אבל המסע הארוך, האיטי והסבלני הזה היה שווה.

האלבום של גיבונס מהורהר, עדין כרקמה מכנפי פרפרים. הוא גם קודר יותר. והוא שואב אותך אל תוכו כמו שמעט אלבומים מצליחים לעשות בעידן הפרעת הקשב שלנו, שבו כולנו קצרי רוח ומחפשים את הסינגל הכובש.

האלבום של גיבונס מהורהר, עדין כרקמה מכנפי פרפרים. הוא גם קודר יותר. והוא שואב אותך אל תוכו כמו שמעט אלבומים מצליחים לעשות בעידן הפרעת הקשב שלנו, שבו כולנו קצרי רוח ומחפשים את הסינגל הכובש

יש בתולדות הפופ תאריכים שנרשמו באותיות זהב. 16 במאי 1966, שבו יצאו "פט סאונדס" של "הביץ' בויז" ו"בלונד על בלונד" של בוב דילן – שני אלבומים שיופיעו במקומות גבוהים כמעט בכל רשימת מאה האלבומים הגדולים. או 24 בספטמבר 1991, שבו יצאו "נברמיינד" של "נירוונה" ו"דם, סוכר, סקס, קסם" של "רד הוט צ'ילי פפרז".

מאחר שאני בן גילה של גיבונס, כבר לא אהיה כאן לראות אם האלבומים שלה ושל בילי אייליש יצליחו לעמוד במבחן שישים השנה כמו אלה של דילן ו"הביץ' בויז". לא בטוח בכלל שאדע אם הן עמדו במבחן הזמן כמו "נירוונה" ו"הפפרז".

אבל כבר עכשיו אין לי ספק שאם ייצאו השנה אלבומים טובים משני אלה – רשימת אלבומי השנה שלי, שאותה אני מפרסם בזמן ישראל בסוף דצמבר, תהיה מהטובות אי פעם.

העובדה שהפעם מדובר בשני אלבומים גדולים של זמרות, ולא באלבומים של זמר או של להקות גברים – מתחברת לתופעה הרבה יותר רחבה, גדולה וחשובה שמתרחשת השנה: אחרי שנים של מאבקים לא פשוטים – נשים הן סוף-סוף הכוח הדומיננטי והחשוב ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית.

זלגו הדמעות מעצמן

ראיתי את בת' גיבונס לפני שבוע וחצי בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. היא הופיעה בבמת "קופרה" הגדולה יחסית, מול כעשרת אלפים איש. הגעתי להופעה עם חשש שהמוזיקה המעודנת והמופנמת שלה תיבלע שם בהמולת הפסטיבל.

בשנים האחרונות אנשים נוהגים לדבר בקולי קולות במהלך ההופעות, תוך אדישות מוחלטת לזה שהם הורסים כך את החוויה לכל מי שמנסים להיבלע ולהיעלם במוזיקה. זו אחת התופעות התרבותיות המקוממות של העידן הזה. ואם הם לא מדברים, הם מדפדפים בחוסר שקט בפידים השונים בסלולרי שלהם, ומראים למי שסביבם כל מיני דברים מעניינים שצצו בדיוק הרגע. ראיתי הופעות מעודנות נהרסות ככה, וחששתי שזה מה שעומד לקרות לגיבונס.

היא החזיקה את הקהל בדממה מוחלטת כל ההופעה. ב"רואדס", השיר היחיד של "פורטיסהד" שהיא ביצעה – זלגו הדמעות מעצמן. זה היה מרהיב ממש.

ראיתי את בת' גיבונס לפני שבוע וחצי בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. היא החזיקה את הקהל בדממה מוחלטת כל ההופעה. ב"רואדס", השיר היחיד של "פורטיסהד" שהיא ביצעה – זלגו הדמעות מעצמן. זה היה מרהיב ממש

פרימוורה הוא פסטיבל המוזיקה האהוב עליי בעולם. סביר להניח שאם לא היינו קונים את הכרטיסים מראש כבר ביוני שעבר, לא היינו טסים אליו השנה. מאחר שהיינו מכורטסים מראש למזלנו, שמחנו על כך שאנחנו של לפני שנה אילצו את אנחנו של השנה לקחת ברייק מכל מה שמרעיל את חיינו ולתת למוזיקה צ'אנס לרפא אותנו, או לפחות לחזק אותנו.

מטבע הדברים ההופעה של גיבונס הייתה אחת ההופעות שהכי סיקרנו אותי. היא עלתה לבמה ביום חמישי בערב, קצת אחרי ההופעה של "בלונד רדהד", להקת האינדי הניו יורקית עם הסולנית היפנית קאזו מאקינו שעלתה לבמה כשצווארה עטוף בכאפייה, שחנקה אותה עד כדי כך שהיא התקשתה לשיר בלי לזייף. גם הוידיאו-ארט שלהם לא עבד, כנראה עבודה טובה של מחלקת הפסטיבלים של המוסד.

הסולנית היפנית קאזו מאקינו שעלתה לבמה כשצווארה עטוף בכאפייה, שחנקה אותה עד כדי כך שהיא התקשתה לשיר בלי לזייף. גם הוידיאו-ארט שלהם לא עבד, כנראה עבודה טובה של מחלקת הפסטיבלים של המוסד

ההדליינרית המרכזית של הפסטיבל למחרת הייתה לנה דל ריי (שאירחה לא מזמן את בילי אייליש בבמה המרכזית של פסטיבל קואצ'לה). היא עלתה באיחור של חצי שעה (עניין שלא קרה לנו מעולם בפרימוורה, ואנחנו כבר שנה שביעית שם), ונתנה את אחת ההופעות החיוורות והגרועות שזכורות לי.

מזל שעוד היינו באופוריה מההופעה המחשמלת ונוטפת הכריזמה והסקס אפיל של "דה לאסט דינר פארטי", הרכב בריטי חדש של חמש נשים, שהוציאו השנה אלבום בכורה לוהט, שגם לו כבר מובטח מקום ברשימת אלבומי השנה שלי.

במוצאי שבת, בערב הסוגר של הפסטיבל, נפתחו שערי שמיים, אולי כעונש אלוהי על הבכחנליה הקווירית בערב הקודם. וכך מצאנו את עצמנו שוב – כמו ברידינג 1992 – עומדים במבול שוטף בהופעה של פי ג'יי הארווי שהעבירה את המקל למיצקי הנהדרת (שעל ההופעה שלה ויתרנו, כי יש גבול כמה אפשר להנות עם בגדים ספוגים במים).

אחריה עלתה האטרקציה הגדולה ביותר של הפסטיבל השנה – סזה – שגם תהיה הדליינרית בגלסטונברי הקרוב.

משם ההתגלגלות הטבעית אל הסוף הייתה למסיבת סיום כל-נשית גדולה עם רוישין מרפי וצ'רלי XCX.

התמונה מתבהרת, נכון?

כל זה לא היה מובן מאליו בכלל עד לא מזמן. לפני חמש שנים אנשי פרימוורה הדליקו את עיתונות המוזיקה, כשהודיעו שמכאן והלאה הם מתחייבים שכל ליינאפ של הפסטיבל יכלול לפחות 50% נשים (מתוך 180-200 הופעות בכל שנה): "אנחנו יודעים שלפחות חצי מהקהל שלנו הן נשים, בעיקר צעירות, ואין סיבה שזה לא יהיה המצב גם על הבמות שלנו". הגיוני.

כל זה לא היה מובן מאליו בכלל עד לא מזמן. לפני חמש שנים אנשי פרימוורה הדליקו את עיתונות המוזיקה, כשהודיעו שמכאן והלאה הם מתחייבים שכל ליינאפ של הפסטיבל יכלול לפחות 50% נשים

https://youtu.be/mKJrxeS8k5w?si=08rCwAWKRR8CJp5x

בתעשיית המוזיקה צקצקו אז ואמרו שעם כל הכבוד לאידיאולוגיה ולרצון הטוב, לא בטוח שיש בעולם המוזיקה מספיק נשים למלא ליינאפים ולהחזיק במות מרכזיות של פסטיבלים גדולים.

רק בשנה שעברה מנהלי גלסטנברי בבריטניה חטפו בראש אחרי שפרסמו ליינאפ שנוי במחלוקת וגברי במובהק שבראשו הציבו את אלטון ג'ון, גנז אנד רוזס וארקטיק מאנקיז.

רק בשנה שעברה מנהלי גלסטנברי בבריטניה חטפו בראש אחרי שפרסמו ליינאפ שנוי במחלוקת וגברי במובהק שבראשו הציבו את אלטון ג'ון, גנז אנד רוזס וארקטיק מאנקיז

והנה השנה פרימוורה כבר לא היה רק פסטיבל חצי/חצי במאמץ, אלא פסטיבל שנשים היו האומניות הדומיננטיות בליינאפ שלו.

וכל זה קורה בשנה שבה טיילור סוויפט וביונסה מרחפות מלמעלה, הרחק מעל כולן וכולם, כשליטות הבלתי מעורערות של עולם הפופ. שתיהן שוברות שיאים כמעט בכל קטגוריה אפשרית, ומנהלות את הקריירה שלהן ביד רמה.

ביונסה, שהוציאה השנה אלבום עם השפעות קאנטרי ניכרות (מהלך לא טריוויאלי באמריקה. גם לנה דל ריי הנודניקית עומדת לעשות מהלך דומה בהמשך השנה. רק שהיא לבנה, אז זה הרבה פחות מעניין), חידשה בין היתר את "ג'ולין", הלהיט הגדול של דולי פרטון.

בגרסה של ביונסה, הלהיט קיבל טוויסט פמיניסטי בברכת הכותבת שלו – והפך לשיר של עוצמה נשית (נגמרו הימים שבהן הזמרת מתחננת לג'ולין שלא תיקח את הגבר שלה. בגרסת ביונסה, היא מזהירה אותה לא להתעסק איתה).

בדצמבר האחרון טיילור סוויפט הפכה לאישה הראשונה שארבעה אלבומים שלה תפסו את ארבעת המקומות הראשונים במצעד המכירות של הבילבורד (ועוד שניים נוספים שנכנסו לעשיריה הראשונה). סיבוב ההופעות העולמי שלה – שעוד לא הסתיים – כבר הוכתר כמצליח בהיסטוריה וצפוי לגרוף עד סוף השנה הכנסות חסרות תקדים של יותר משני מיליארד דולר.

סיבוב ההופעות העולמי של טיילור סוויפט – שעוד לא הסתיים – כבר הוכתר כמצליח בהיסטוריה וצפוי לגרוף עד סוף השנה הכנסות חסרות תקדים של יותר משני מיליארד דולר

העוצמה שסוויפט צברה, תוך שליטה מוחלטת ומעוררת השתאות בכל פרט בקריירה שלה – כתיבה, הלחנה, ביצוע, תדמית, זכויות היוצרים, הניהול – היא כה חסרת תקדים, עד שב"ניו יורק טיימס" ערכו לא מזמן השוואה בלתי נמנעת ומעניינת בינה לבין מגה-סטארים אחרים בהיסטוריה, כולל הביטלס ומייקל ג'קסון.

למטה, בחצר בית הספר, הגברים הקשוחים של ההיפ הופ הולכים מכות מילוליות ומושכים אחד לשני בשיער. למעלה – בקומת ההנהלה – הנשים גורפות את כל התהילה, הפרסים והכסף. מה קורה פה?

טיילור סוויפט בהופעה בפריז, 9 במאי 2024 (צילום: AP Photo/Lewis Joly)

סיבה לחגיגה

מה שקורה פה זה ש-2024 מצטיירת כשנה היסטורית בתולדות המוזיקה הפופולרית בכל מה שנוגע למקומן של נשים בתעשיית המוזיקה – תעשייה שבאופן מסורתי הייתה טריטוריה גברית, לא פעם רעילה ממש.

וזה לא קרה סתם כך – היו אקטיביסטיות שעבדו קשה כדי שזה יקרה. למשל במסעי שכנוע אינטנסיביים לשנות את הליינאפים של הפסטיבלים הגדולים בעולם.

כל אקטיביסט יודע שעמדות כוח צריך לקחת, לא לחכות שהן יתפנו.

זו לא רק תחושת בטן בזכות כמה אלבומים נשיים מוצלחים וליינאפ מזדמן של פסטיבל עולמי אהוב. מחקר שפורסם בתחילת השנה על ידי בית הספר לתקשורת "אננברג" באוניברסיטת דרום קליפורניה – מחקר שנתמך בין היתר על ידי ספוטיפיי – מוכיח שדברים אכן זזים בכיוון הנכון.

בין היתר נבדקו 1,200 שירים שהגיעו ב-12 השנים האחרונות לרשימת מאה השירים השנתית של ה"בילבורד". ב-2023 הרשימה כללה 35% נשים (עלייה משמעותית מ-30.2% ב-2022, ומ-22.7% עשור קודם לכן).

נבדקו 1,200 שירים שהגיעו ב-12 השנים האחרונות לרשימת מאה השירים השנתית של ה"בילבורד". ב-2023 הרשימה כללה 35% נשים (עלייה משמעותית מ-30.2% ב-2022, ומ-22.7% עשור קודם לכן)

טינה טרנר מופיע בטקס פרסי הגראמי ב-1985 (צילום: AP Photo)

עוד מוקדם להכריז על מותו של "מועדון הבנים" הידוע לשמצה. גם המיזוגניה הוותיקה והרעה עוד איתנו. אבל אף אחד כבר לא יעז להתייחס לטיילור סוויפט, ביונסה או בילי אייליש כמו שהתייחסו אל טינה טרנר.

אף אחד כבר לא ינסה לעצור את ליזו בטענה שהיא שמנה מדי. אם כי אולי כדאי לחכות לאוטוביוגרפיה של קארדי בי, כדי להבין מה זה אומר להיות אישה שמטפסת ממש מלמטה בעולם ההיפ הופ.

כנראה שמעולם לא היה טוב יותר להיות אישה בתעשיית המוזיקה. נשים היו 31 שבועות בצמרת מצעד הסינגלים הבריטי של 2023 (כולל שבעה מעשרת הסינגלים הנמכרים ביותר באותה שנה). כל אלה נתונים שמעולם לא נראו קודם.

בפברואר האחרון נשים שלטו בכל הקטגוריות המרכזיות בטקס הגראמי האחרון באמריקה. כולל "בויג'יניוס", הסופרגרופ של ג'וליאן בייקר, פיבי ברידג'רס ולוסי דקוס. אגב, הקטגוריה המהוללת הזו – "סופרגרופ" – הייתה פעם נחלה גברית מובהקת של הרכבים כמו "קרוסבי סטילס, נאש ויאנג" או "הטראוולינג ווילבוריז". גם זה נגמר.

אבל ברור שהדרך לשוויון המלא והמיוחל עוד ארוכה – והיא תהיה חייבת לעבור לא רק תחת האורות המסנוורים על הבמות ובקופות של מצעדי המכירות ונתוני הסטרימינג, אלא גם בתיבות הקרדיטים של הכתיבה, ההלחנה, ההפקה וההקלטה – שאמנם ניכר גם בהם שיפור, אבל הם עדיין בשליטה גברית מובהקת.

הדרך לשוויון המלא והמיוחל עוד ארוכה – והיא תהיה חייבת לעבור גם בתיבות הקרדיטים של הכתיבה, ההלחנה, ההפקה וההקלטה – שאמנם ניכר גם בהם שיפור, אבל הם עדיין בשליטה גברית מובהקת

כך, למשל, שני האלבומים הנשיים שהעיפו לי את הראש בפרימוורה – של בת' גיבונס ושל להקת הנשים "לאסט דינר פארטי" – הופקו על ידי ג'יימס פורד, המפיק של אלבומי "ארקטיק מאנקיז", בין היתר.

ג'וליאן בייקר, פיבי ברידג'רס ולוסי דקוס מהסופרגרופ "בויג'יניוס" מקבלות את פרס הגראמי, 4 בפברואר 2024 (צילום: AP Photo/Chris Pizzello)

"המאמץ להגיע לייצוג מלא של נשים בכל תעשיית המוזיקה נמשך", נכתב בדוח של איגוד המוזיקה הבריטי BPI שפורסם בתחילת השנה, "אבל 2023 הייתה שנה נהדרת לנשים במצעדי המוזיקה הרשמיים.

"יש יותר נשים שמגיעות להישגים וזוכות לתמיכת הלייבלים שלהן. זו סיבה לחגיגה. אבל אנחנו חייבים להמשיך ולעבוד כדי לוודא שזו תהיה הנורמה".

אנחנו רק באמצע 2024, אבל נראה שהמאמץ הזה ממשיך להשתלם.