בראייה של ריאל פוליטיק, כאשר כלו כל הקיצין, אין לשאול מה ראוי או מה צודק, ואפילו אין לשאול מהו הפתרון ההגיוני לקונפליקטים. השאלה היחידה שניתן להתקדם איתה היא: מה בכל זאת אפשרי, ואילו פשרות ניתן לדרוש מכל הצדדים לקבל על עצמם.

עם החלת דין הרציפות-השתמטות, ובמערך הפוליטי המקדם את אי-השוויון בנטל, נותרה כעת רק ההתערבות המתבקשת של בג"ץ לפסילת החוק. יהיה בכך דלי מים בודד על בניין שלם בוער בלהבות של חוסר שוויון מקומם.

עם החלת דין הרציפות-השתמטות, ובמערך הפוליטי המקדם את אי-השוויון בנטל, נותרה כעת רק התערבות בג"ץ המתבקשת לפסילת החוק. יהיה בכך דלי מים בודד על בניין שלם בוער בלהבות של חוסר שוויון מקומם

מבג"ץ לא יגיע הפתרון המלא, שהרי בכל זאת מדובר ברשות שופטת, ותו לא. המחוקקים הנוכחיים, ברור לכל, עושים יד אחת עם החרדים, ולא משקיעים בדל של ניסיון לאתגר ולעודד אותם לתרום למאמץ הלאומי במאומה.

בשופכם על החרדים תקציבים בלתי שוויוניים, ללא כל דרישה ליישר קו עם הקדמה והשוויון הדמוקרטי, ובכללם לימודי ליבה והשתתפות בכוח היצרני במדינה, הם גם פוטרים אותם מכל מה שנדרש מכל אזרח יהודי שאינו חרדי – נשיאה בנטל השירות וההגנה על הארץ הזו.

כאשר מכל הקואליציה, רק ידו של שר הביטחון יואב גלנט מונפת נגד החקיקה הנלוזה הזאת, וכאשר בכל הממשלה הזו נמצא רק צדיק אחד בסדום, עלינו להבין שאת המציאות נוכל לשנות רק באופן של יציאה מהקופסה ושל יצור פתרונות חדשים.

למרבה הבושה, גם רבים מדי מתומכי הליכוד החילונים לכאורה נותנים ידם להשתמטות, וביתר שאת משתפים עם כך פעולה הימין הדתי מהליכוד. המגזר המתקרא דתי-לאומי בוודאי משתף פעולה ומעודד את ההשתמטות. אלה האחרונים, נחשבים בצדק כבעלי רוח התנדבות ושירות צבאי ערכי (הגם שאיש לא שואל: אם מדובר בשירות כל כך ערכי, מדוע הוא מקוצר ביחס לחייל קרבי חילוני? ניחא).

הבה נתבונן בטענות החרדים וננסה לעבוד איתן באופן יצירתי, שהרי אילו היה פתרון פשוט בסביבה, לבטח הוא כבר היה מיושם. אין לנו אלא לחפש פתרון בספר המתכונים של עוגות שאוכלים ומשאירים שלמות.

הבה נתבונן בטענות החרדים וננסה לעבוד איתן באופן יצירתי, שהרי אילו היה פתרון פשוט בסביבה, לבטח הוא כבר היה מיושם. אין לנו אלא לחפש פתרון בספר המתכונים של עוגות שאוכלים ומשאירים שלמות

אם כן, דמיינו גוף משולב אזרחי-צבאי, אשר בו – כמו החתול של שרדינגר – כל חרדי צעיר הוא גם תלמיד ישיבה וגם חייל. חייל שלמצער לא יפגוש נשים ולא יפגוש חילונים.

הפתרון: משמר גבול חרדי נושא נשק, הפרוס לאורך כל מטר ומטר מגבולות ישראל, כולל על גדרות יהודה ושומרון. משמר גבול חרדי המפטרל, מתצפת, מעדכן ומתריע, ובשעת הצורך גם מגיב, בולם ונלחם.

הבסיסים המיוחדים של משמר הגבול החרדי פרוסים בצמוד לכל קווי הגבול, ומכילים אגף צבאי, נשקיה, ושטח אימונים, וכל זאת, לצד אגף אזרחי-תורני שאינו קשור לצה"ל. כן, ישיבה צמודה, למרבה הפליאה, עם אותם מורים מהישיבות מהבית.

האם זהו פתרון אידיאלי? ממש לא. האם היעדר החילונים והנשים באותו בסיס מביש? כן, בהחלט. אך אולי זהו הפתרון היחיד האפשרי. לפתרון שכזה יכולים להתחבר גם שותפי הממשלה הזאת, והגוש המתיימר בטעותו להיות לאומי וציוני. להתחבר ולתמוך, ולשכנע את מנהיגי החרדים ואת הרבנים. לשכנע, אך גם לדרוש את הסכמתם – שהרי כפי שנוצר במציאות הסקטוריאלית הבלתי הגיונית הזאת נחוצה כנראה תמיכה של מנהיגי המגזר הזה.

אם נפרוט זאת מעט יותר: צעיר חרדי מתגייס, עובר טירונות מקוצרת, מטווחים, ואימוני כושר בסיסיים. הוא נשלח לאחד מבסיסי משמר הגבול החרדי נטול הנשים, בהם ישרת על הקו שמונה שעות ביממה, וביתרת היממה יוכל לפשוט את מדיו באגף האזרחי בבסיס, לשבת עם חבריו בישיבה, וללמוד תורה כאוות נפשו.

אם כן, דמיינו גוף משולב אזרחי-צבאי, אשר בו – כמו החתול של שרדינגר – כל חרדי צעיר הוא גם תלמיד ישיבה וגם חייל. חייל שלמצער לא יפגוש נשים ולא יפגוש חילונים. הפתרון: משמר גבול חרדי נושא נשק

משך השירות יהיה זהה לזה של כל חייל חילוני בצה"ל, ולכך גם יתלוו ימי מילואים, כמו כולם. עם צאתו לביקורים בבית, אחת לשבועיים נניח, יפקיד חייל משמר הגבול החרדי את נשקו בהליך מזורז בנשקייה, וייצא בבגדיו החרדיים או לבוש כרצונו.

פתרון העוגה הנאכלת ונותרת שלמה המוצע כאן עושה הפרדה בין ממלכת הראוי והמוסרי, השוויוני והדמוקרטי, לבין ממלכת האפשר. אפשר כך לגייס חרדים, ואפשר כך לגייס את גוש הימין, ובכללו את הדתיים-לאומיים, לתמיכה במהלך.

אפשר כך לשלב הטבות לחיילים ולשלול הטבות ממשתמטים. אפשר כך לדרוש ממנהיגי הציבור החרדי לשתף פעולה, שהרי קיבלתם אפשרות לימוד תורה, קיבלתם הפרדה מנשים רחמנא ליצלן, קיבלתם הפרדה מהעולם החילוני שאתם כל כך חוששים ממנו (בין אם זהו חשש אותנטי יותר או פחות).

ועדיין לא דיברנו, לא רק על הצורך המבצעי-הצבאי בעתות של מלחמה בחזיתות כה רבות, אלא גם על הערך העצום והנדרש כל כך בעת הזאת, של פריסת קו מול ניסיונות פלישה בסגנון אסון שמחת תורה. כן, כך יש לכנות את האסון הזה. כל כך עוזר לימוד התורה, שאפילו בעת שמחת התורה הוא לא מונע אסונות.

אך זהו ויכוח שלא ניתן לנצח בו היות שלא כל הצדדים מעריכים היגיון ורציונל. כפי שאמר פעם סם האריס, כאשר אדם אינו מעריך רציונליזם, אין שום טיעון הגיוני ורציונלי שתציב בפניו, אשר יגרום לו לשנות את דעתו. לכן נחזור לפתרון הריאל-פוליטיק כדוגמת זה שהוצע כאן: משמר גבול חרדי.

לצד הדרישה התקיפה והצודקת מכל צעיר כשיר לשאת בנטל, ולצד התמריצים הכספיים (החייבים להיות שוויוניים למול החילונים), יעמוד עוד אמצעי שכנוע: תדע כל אם חרדית שבנה לא נשלח למלחמה בשטח האויב, אלא משרת בגבולות הארץ בלבד. זו תהיה פשרה נוספת מהציבור המשרת והמסכן את חייו. אך לכל הפחות, צעירים חרדיים בני אותו גיל יתרמו את חלקם על גבולות המדינה.

לצד כל זאת, חשוב שהמדינה תאפשר לכל חרדי שירצה בכך להתגייס לצבא הרגיל והמעורב, ואף תעודד אותו לכך. זאת תוך הסבר שבמדינה דמוקרטית כך נוהגים, ובעידן נאור ומתקדם אין תחליף לשוויון. המדינה תעודד, אך תאפשר לו לכל הפחות להתגייס ולשבת עם חבריו במשמר הגבול החרדי.

פתרון העוגה הנאכלת ונותרת שלמה הזה עושה הפרדה בין ממלכת הראוי והמוסרי, השוויוני והדמוקרטי – לבין ממלכת האפשר. אפשר כך לגייס חרדים, ולגייס את גוש הימין והדתיים-לאומיים לתמיכה במהלך

על פניו נראה שהפתרון הרחוק מלהיות אידיאלי שהוצע כאן, יוכל לשמש כבסיס לפשרה בין כל הצדדים, והוא יאפשר גם לחרדים לרדת מגדר ההשתמטות שטיפסו עליה, ולהצטרף לעשייה ולתרומה משמעותית אמיתית למדינה.

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)