ממשלת הימין מלא על מלא, היא הגרועה בממשלות ישראל שהייתה אי פעם למדינת ישראל, ולמרבה הפלא, בעיקר בנושא של האחיזה בשטחי ארץ ישראל.

אף ממשלה שמאלנית או ימנית לא הפקירה או ויתרה על חלקים נרחבים כל כך בתחומי הארץ, במיוחד כאלו שהיו מהות העשייה הציונית במשך למעלה ממאה שנה.

מאז ה-7 באוקטובר, למעלה מ-140,000 תושבים פונו מבתיהם בגבולה הצפוני והדרומי של המדינה ואיתם ננטשו למעלה מעשרה אחוזים של שטחי המדינה.

אף ממשלה שמאלנית או ימנית לא הפקירה או ויתרה על חלקים כה נרחבים מהארץ, במיוחד כאלו שהיו מהות העשייה הציונית במשך למעלה ממאה שנה. מאז ה-7 באוק', למעלה מ-140,000 תושבים פונו מבתיהם

מבחינת החקלאות מדובר בצפון בשליש מהשטח החקלאי של ישראל – 130,000 דונם עצי זית, 40% מהפירות הנשירים, 47,000 דונם אבוקדו, 26 אלף דונם ענבים, 7400 דונם שזיפים וכו'. שטח דומה עם חשיבות חקלאית דומה ננטש, הופקר ונשרף בדרום.

כמובן שמי שאחראי לזה הם גורמים אויבים ועוינים, אולם נראה כי ממשלת ישראל משלימה עם זה די בקלות: תעיד על כך עדותם של ראשי המועצות המקומיות, לפיה הם אינם מקבלים שום התייחסות או מענה מגורמי המדינה; מאז האסון של השבעה באוקטובר ובמשך שמונת החודשים שחלפו מאז.

שום ממשלה עד כה, לא של יצחק רבין, לא של שמעון פרס, לא של מפא"י – לא איבדה והפקירה חלק כזה משטחי ארץ ישראל – מיושב ומניב פירות.

לכאורה, יש כאן השלכות אמוניות: כפי שלמדנו בתלמוד (סנהדרין צ"ז ע"א):

"אמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואת הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו ח').

כידוע, על פי המובאה הזאת, העובדה שארץ ישראל חוזרת להניב את פירותיה היא חלק אינטגרלי מתהליך הגאולה ומסימניה. ולהפך: מצב של ביטול החקלאות כפי שקורה כעת, מסמן (בפעם הראשונה) מעין נסיגה בתהליך הגאולה.

על פי הסנהדרין, העובדה שארץ ישראל חוזרת להניב את פירותיה היא חלק אינטגרלי מתהליך הגאולה ומסימניה. ולהפך: מצב של ביטול החקלאות כפי שקורה כעת, מסמן (לראשונה) מעין נסיגה בתהליך הגאולה

חמור מזה הוא המצב הביטחוני והשלכותיו האמוניות. כפי שלימד אותנו הרב צבי יהודה הכהן קוק:

"מצב של שליטות על הארץ וכשזכינו שידנו תקיפה – יש בזה יותר מאתחלתא דגאולה".

כרגע, כאשר ידנו לא תקיפה לא בדרום ולא מול חזבאללה, מהי משמעות הדבר לגבי אתחלתא דגאולה?

איך יכול להיות שכל האנשים שרוממות ארץ ישראל נישאת בפיהם השכם והערב. שמדברים בלי הרף על "תודעה יהודית", ו"גאולה" נאלמו דום בעת הזאת.

השר סמוטריץ, שלכאורה ארץ ישראל יקרה לו, מתעלם מהמצוקה של הדרום והצפון וממשיך במשחקים הילדותיים שלו של התעמרות והצקה לערבים ביהודה ושומרון. כשר במשרד הבטחון הוא  מגן על אותם  "פלוגות פלנגות" היוצאות לאיים ולהרביץ לערבים המקומיים ולחבל ברכושם.

אחרי שבעים ושש שנים של  קיום המדינה הציונות הדתית וההתיישבות ביהודה ושומרון הגעו לרמה של הליגה להגנה יהודית  (J.D.L) בברוקלין מלפני 50 שנה. לא זו בלבד שפשיטות אלו אינן תורמות שום הישג אסטרטגי לאחיזתנו בארץ ישראל הן בעיקר מחלישות אותה. החלשה זו נגרמת לא רק בגין הבעייתיות המוסרית של המתקפות על הכפרים הערביים. למעשה הן אף חותרות מתחת ללגיטימיות שלנו. בזה שאנחנו יורדים לרמה של כנופיות רחוב, אנו מזכירים לעולם (למשל, לממשלת ארצות הברית המטילה סנקציות בעקבותיהם) עד כמה ידינו אינה תקיפה; עד כמה השטחים האלה שנויים במחלוקת, ועד כמה אין לנו טענה בטוחה וודאית בנוגע לשליטתנו בהם.

הגדילה לעשות ח"כ לימור סון הר-מלך אשר הביאה תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב. על פי התיקון תחשבנה המועצה האזורית של הר חברון וקריית ארבע, כחלק מהנגב ותהיינה זכאיות לאותן הטבות כמו יישובי עוטף עזה ההרוסים. קשה להבין את הרציונל לתיקון "המבריק" הזה. משמעותו היא שיהיו פחות תקציבים ליישובי הנגב המערבי שבאמת זקוקים לשיקום כמו הקיבוצים בארי, נחל עוז וכו'. היינו, יהיו פחות תקציבים לשיקום וחיזוק יישוב ארץ ישראל באזור הנגב המערבי. יש להסיק מכאן אחת משתיים. או שח"כ סון הר-מלך סבורה שהנגב המערבי אינו חלק מארץ ישראל, ובהתאם לכך יש להניח שהיא תמכה, או לפחות, לא התנגדה, לגירוש של המתיישבים בגוש קטיף. או לחלופין, היא רוצה להתאים את עצמה לנורמות של הקואליציה ולהטיב עם מקורבים, סטייל מירי רגב. במקרה שלה מדובר במקורבים גם אידיאולוגית וגם באורח החיים (קרי: מגזריים).  בנוסף לכל,  לחוצפה אין גבול.  אחרי שהפקירו ואיבדו את הנגב והגליל, נציגי "הציונות הדתית" עכשיו מדברים ליישב מחדש את גוש קטיף!

לסיכום, יש נציגות פוליטית שקוראת לעצמה "הציונות הדתית", ומעלה מושגים כמו "ארץ ישראל", "תודעה יהודית" ו"גאולה". ואולם במקום ראייה רחבה, ממלכתית ובוגרת, היא נוקטת בגישה לא בשלה, קטנונית וקצרת ראות, וכנראה אינה מבינה את האידיאולוגיה ואת הערכים שלה עצמה.  ‏

ד"ר שלמה פישר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ועמית במכון שחרית. תחומי המחקר שלו הם בצומת שבין דת, פוליטיקה ומעמד וכן בקשר שבין דת, דמוקרטיה ואזרחות בחינוך. לימד סוציולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות נוספות, פרסם מחקרים רבים אודות הציונות הדתית ותנועת ש"ס ועבד כ-30 שנה בשדה החינוך. הוא בין המייסדים והמנהלים של יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, המתמקד בחינוך לדמוקרטיה בחינוך הממלכתי-דתי. (צילום: מכון שחרית)