בשנת 280 לפנה"ס, פירוס, המלך של ממלכת אפירוס שבבלקן (פחות או יותר בשטחי אלבניה של ימינו), אשר שאף להפוך ממלכתו לאימפריה, החל במערכה לכיבוש איטליה ולמלחמה ברפובליקה הרומית העולה.

פירוס ניצח ברוב הקרבות, אך בכל ניצחונותיו צבאו ספג אבדות קשות כמעט כמו שספגו יריביו הרומאים. ההבדל היה, שהרומאים היו מסוגלים לפצות על האבדות, בעוד צבאו של פירוס התקשה בכך.

לבסוף, ב-275 לפנה"ס, פירוס לא היה יכול להמשיך במערכה ונסוג מאיטליה. מאז נטבע המושג ניצחון פירוס, ניצחון בקרב שלא משרת מטרה סופית ואינו תורם לניצחון במלחמה, שכן זהו ניצחון שהוא יקר כמו הפסד.

פירוס ניצח ברוב הקרבות, אך ספג אבדות קשות שהתקשה לפצות עליהן – ולבסוף נסוג. מאז נטבע המושג ניצחון פירוס, ניצחון בקרב שלא משרת מטרה סופית ואינו תורם לניצחון במלחמה – ניצחון יקר כהפסד

בעקבות מה שקורה מאז 7 באוקטובר, נראה שיש לעדכן את המושג ולכנותו מעתה ניצחון ביבוס במקום ניצחון פירוס. היות שבלעז נהוג להשתמש בשייכות ולקרוא לניצחון כזה ניצחון פירי, נראה שאף יתאים לו יותר הכינוי ניצחון ביבי.

אתם בוודאי תוהים, מדוע יש לעשות זאת? התשובה היא פשוטה: בעוד שצה"ל יכול ואף יצליח ככל הנראה לנצח בכל היתקלות את אנשי חמאס, ההישג המקומי-נקודתי לא ישנה כהוא זה; במלחמה זאת דיננו להפסיד.

הרי את מטרותיה לא נשיג, את כוח ההרתעה שלנו שחקנו עד בלי די, וחמור לא פחות – אנו קרובים לתבוסה במערכה המדינית ולקריסת מעמדנו בעולם. אף יותר מזה – בטווח הנראה לעין, כנראה שלא יהיה מנוס ממתן עצמאות לפלסטינים.

הבעיה היא, שההכרה באפשרות זאת היא למעשה הסיבה העיקרית להימשכות  הלחימה. לא פחות מכך שבנימין נתניהו רוצה להחליש את מוסדות השלטון כדי להימנע מללכת לכלא, ושהוא תאב כוח ונהנתן, רה"מ נמנע מסיום הלחימה בגלל שהוא יודע מה צפוי למדינת ישראל ביום שלאחר מכן. כל עוד המלחמה נמשכת, ניתן להצדיק את מעשיה של מדינת ישראל בשטחים, באמצעות מה שקרה ב-7 באוקטובר.

ברגע שתיחתם הפסקת אש, לא תהא עוד הצדקה למה שקורה מעבר לקו הירוק, לא תהיה עוד הצדקה לעובדה שהפלסטיני אינו שווה זכויות לישראלי היושב שם. לפלסטיני אין חופש תנועה מלא ואף לא דרכון משלו. הוא נכנס ויוצא וחי לפי גחמות המשטר הצבאי הישראלי, אך זאת עוד ניחא לעומת הבעיה הגדולה יותר. ראשית, מאז 7 באוקטובר, ישראל הרגה ביו"ש פלסטינים רבים ממספר השחורים שנהרגו בידי כוחות הביטחון של משטר האפרטהייד במשך יותר מ-30 שנות קיומו של שלטון זה, וזאת מבלי שיש כרגע מרד של ממש בשטחים.

בעקבות מה שקורה מאז 7 באוק', יש לעדכן את המושג "ניצחון פירוס" ל"ניצחון ביבוס". היות שבלעז נהוג להשתמש בשייכות ולקרוא לניצחון כזה "ניצחון פירי", נראה שיתאים לו הכינוי "ניצחון ביבי"

למעשה, יש חשש כי היד הקשה שכוללת גם הרג של חמושים פלסטינים, אך גם אזרחים בלתי מעורבים, באירועים שאולי רבים מהם לא מוצדקים – רק תבעיר את השטח ותיצור חזית שלישית לישראל.

וכל זה מתגמד לעומת התועבה שבחדר: מאז 7 באוקטובר התגברו מתקפותיהם של מתנחלים קיצוניים על שכניהם הפלסטינים. הם שורפים מטעים, בתים ומכוניות. הם מכים ואף הורגים את הכפריים הפלסטינים, ומאיימים עליהם בהתמדה כדי שינטשו את מקומות מושבם. כל זה תחת אבטחה צה"לית צמודה, או לעיתים במדים, כאשר חלק ממתנחלים אלה הם חיילים בחופשה או  אנשי כיתות כוננות.

אמנם מעשיהם אינם בהיקפים של מה שעשו הג'נג'וויד וקבוצות אחרות בדארפור או שעשו אחרים בשלל טיהורים אתניים באפריקה ומחוצה לה היום או בעבר, אולם ברור שהפוגרומים והפרעות שמבצעים מתנחלים קיצוניים נופלים להגדרה של טיהור אתני, ויהיו להם השלכות הרסניות על עתידה של מדינת ישראל כמו גם על זהותה.

עם זאת, ובטרם המלחמה תיגמר, ובטרם תבוסתנו הסופית, הפיזית והמוסרית, תיחקק לעד, עדיין קיימת אפשרות אחת להציל אוד מן האש ולנחול סוג של ניצחון קטן. בכל מלחמותיה בגרילה, בריטניה ניצחה צבאית אך השתמשה בכוחה הצבאי להשגת הסכם, כולל אפילו מתן עצמאות למקומיים, כדי למנוע מרד נוסף או להבטיח את מרב האינטרסים שלה בעתיד. האינטרס הישראלי הוא סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך מתן עצמאות לפלסטינים בתנאים הטובים ביותר לישראל, טובים אף מהצעות אהוד ברק בקמפ דייוויד ואלה של אהוד אולמרט ב-2008.

בטרם המלחמה תיגמר, ובטרם תבוסתנו הסופית, הפיזית והמוסרית, קיימת אפשרות אחת לנחול סוג של ניצחון קטן. בכל מלחמותיה בגרילה, בריטניה ניצחה צבאית אך השתמשה בכוחה הצבאי להשגת הסכם

ישראל נמצאת בעמדה המתירה לה לכרוך את הפסקת האש בהסכם מדיני שיוצע במוסדות האו"ם. הצעה ישראלית שכזאת צריכה לכלול מתן עצמאות לפלסטינים בגדה המערבית/יו"ש ולאחר מכן, החלת הריבונות הפלסטינית גם על עזה. העצמאות תכלול פירוז המדינה הפלסטינית ומניעת החזקתו של צבא בידיה.

ישראל יכולה להציע שרק 95 אחוזים (אפשר להתחיל בהצעה קטנה יותר, והעיקר שלבסוף יישאר בידינו יותר משהיה נשאר ב-2008) מהגדה ייכללו במדינה הפלסטינית, שלא יינתנו לפלסטינים שטחים חלופיים מתוך הקו הירוק, שירושלים העתיקה תישאר בידינו, ושלא יהיה סעיף המבטיח את זכות השיבה.

ההצעה הישראלית חייבת לכלול הטבות לפלסטינים בדמות מענקים והלוואות של עשרות ואף מאות מיליארדים מקרן המטבע העולמית, מארה"ב וממדינות אירופיות וערביות. ההצעה צריכה לכלול הסכמה מוקדמת רוסית וסינית כדי שלא תחושנה מודרות ושלא תטלנה וטו במועצת הביטחון.

סיום הסכסוך כולו, בתנאים מטיבים לישראל, עשוי לזכות באהדת דעת הקהל בעולם, ובכך לספק עבורנו את הניצחון הגדול ביותר וגם היחיד שיכולים להגיע אליו מהתסבוכת שנכנסנו אליה אחרי 1967.

אך לדאבוננו אין לנו ממשלה שמסוגלת להסתכל קדימה או לדאוג לעתידנו. במקרה שישראל לא תהיה הגורם המניע להשגת הסכם כזה, אזי הפסדנו יהיה מוחלט. זאת, משום שהסכם עתידי ביוזמת אחרים יהיה רע יותר לישראל, והוא עלול להיכפות עלינו לאחר לחימה נוספת חסרת תכלית, ולהתממש בעקבות סנקציות כלכליות שימררו את חיינו לחינם.

לדאבוננו אין לנו ממשלה שמסוגלת להסתכל קדימה או לדאוג לעתידנו. אם ישראל לא תהיה הגורם המניע להשגת הסכם כזה, אזי הפסדנו יהיה מוחלט. זאת, משום שהסכם עתידי ביוזמת אחרים יהיה רע יותר לישראל

כלומר, יהיה זה הסכם גרוע עבורנו שנאלץ לקבלו שלא על-פי תנאינו ולא ביוזמתנו, כפי שקרה לדרום אפריקה. במקרה כזה לא יהיה עוד מקום למושג ניצחון פירוס – רק ניצחון ביבוס, כי רק ביבי יכול לספק ניצחון כה מוחלט בתבוסתו.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.