כביש 34 (נתיבות-יד מרדכי) היה ריק יחסית. את הדרך עיטרו שלטים שמגלמים את המחלוקת העמוקה שאנחנו מצויים בה: "אין מצווה גדולה כפידיון שבויים", "לא עוצרים עד הניצחון", תמונות של חטופים ושלטים גדולים בכניסה לישובים: "קיבוץ נחל עוז, 15 הרוגים, 7 חטופים, ועדת חקירה עכשיו".
כל הנסיעה על הכביש היה רעש נורא, שלא הבנתי אם מקורו במטוסים שטסים מעלי, בפנצ'ר בגלגל או באיכות של הכביש. כל ציפור שעברה בשמיים נראתה לי במבט ראשון כמו מטוס.
כל הנסיעה על כביש 34 היה רעש נורא, שלא הבנתי אם מקורו במטוסים שטסים מעלי, בפנצ'ר בגלגל או באיכות של הכביש. כל ציפור שעברה בשמיים נראתה לי במבט ראשון כמו מטוס
התחלנו את היום השני של צעדת הגבורה וההפקרה בבארי. כמה מתושבי הקיבוץ דיברו ותיארו כיצד ננטשו לנפשם בשבעה באוקטובר, וכיצד נותרו לבד גם תשעה חודשים לאחר מכן.
משם יצאנו ברגל למתחם הנובה, כמאתיים איש בחום הקופח, בהובלת משפחות נרצחים וניצולים מהעוטף. ביניהם אייל אשל, אביה של רוני זיכרונה לברכה. כשהגענו למתחם הנובה, מארגני הצעדה נתנו כמה דקות למשתתפים להסתובב ביער שהפך לאתר זיכרון, לעבור בין תמונות הנרצחים.
הסצנה היחידה שיכולתי להשוות אליה היא הביקור שלי בטרבלינקה לפני עשור. חיפשתי את תמונתה של שני קופרווסר ז"ל, שהכרתי בתיכון ועד היום לא יודעים בדיוק את נסיבות הרצח שלה, ושל אורי טשרניחובסקי ז"ל, שנרצח בעודו מנסה להגן על חברתו נועה ארגמני, כדי להדליק נר זיכרון.
את יער רעים עטפה דממה, שנקטעה מפעם לפעם על ידי ירי פגזים. עברתי בין תמונות הנרצחים, צעירים, מחייכים, וחשבתי רק על רוני כץ, אמו של שורד נובה, שהעידה בדמעות בשבוע שעבר איך היא מאכילה אותו בכפית, בדיון בכנסת על הפערים בטיפול בשורדי הנובה.
באותו שבוע שר התקשורת התגאה בכך שהפיל חוק של חברת אופוזיציה כי הביעה ביקורת על ראש הממשלה, כותרת החוק? "יום זכרון לטבח שמחת תורה". תשעה חודשים אחרי הטבח, ולא רק שאף אחראי לא עזב את תפקידו, אלא שההנהגה מבזה את זכרון הנרצחים, ומזניחה את הטיפול בשורדים.
את יער רעים עטפה דממה, שנקטעה מפעם לפעם ע"י ירי פגזים. עברתי בין תמונות הנרצחים, צעירים, מחייכים, וחשבתי רק על רוני כץ, אמו של שורד נובה, שהעידה בדמעות בשבוע שעבר איך היא מאכילה אותו בכפית
כמה חברי אופוזיציה הגיעו לעמוד לצד המשפחות והצועדים. מהקואליציה איש אפילו לא ציפה. אבל בניגוד לפוליטיקאים, הצעדה הכילה אנשים מכל הקשת הפוליטית. אחרי אב שכול מרעים שדיבר על הצורך בהסכם שלום כדי לעצור את מעגל הדמים, עלה רס"ן במיל', מהראשונים שהגיעו לזירת הנובה, ודיבר על הצורך להשמיד את חמאס. אבל הדרישה הבסיסית הייתה זהה: ועדת חקירה ממלכתית לחקר הטבח.
בשבוע בו בנימין נתניהו סירב להתחייב בפני משפחות התצפיתניות שתקום ועדת חקירה, בו חברי הקואליציה והשופרות עובדים קשה כדי להפוך את הנושא לפוליטי, האמת העצובה היא שגם ועדת חקירה, כמו הנצחת הנרצחים, כמו טיפול בשורדים, תקום רק מתוך צעקה ציבורית.
* * *
יומיים לאחר מכן נסעתי לנאום בצומת עמיעד, בגבול הצפוני החדש של ישראל. כמה מאות מתושבי הצפון, שמפגינים כמה מאות מטרים משריפה שהשתוללה בעקבות המטח האחרון. זה היה מראה סוריאליסטי. הפעם זו הייתה הפגנה שקראה לביטחון לצפון ולבחירות. גם כאן התושבים נותרו לגמרי לבדם.
אחד ממובילי המחאה בצומת, קיבוצניק מהצפון, ביקש למסור דרישת שלום לאמי, שהכיר מתנועת הנוער בה גדלו. שוחחנו במשך כמה דקות על המצב בצפון. למחרת נודע לי שבזמן ההפגנה הבית שלו הופצץ, ואשתו יצאה מהממ"ד להיאבק לבדה באש. סיפור שהוא מיקרוקוסמוס לחודשים של צפון פרוע.
השבוע תצא הכנסת לפגרה, ואולי טוב שכך. לכמה חודשים הטונים של מצעד האיוולת, היהירות, האטימות והציניות ייחלשו, ותישאר רק הצעקה הציבורית, רעש התותחים, והדממה של יער רעים.
אחד ממובילי המחאה בצומת, קיבוצניק מהצפון, ביקש למסור ד"ש לאמי, שהכיר מתנועת הנוער בה גדלו. למחרת נודע לי שבזמן ההפגנה ביתו הופצץ, ואשתו יצאה מהממ"ד להיאבק לבדה באש
דבר אחד ברור: מי שהפקירו את בארי ואת קריית שמונה, את זיכרון הנרצחים ואת שיקום הניצולים, מי שעדיין מפקירים את החטופים ומבזים את משפחותיהם, לא ישקמו. עסקת חטופים, ועדת חקירה ממלכתית ובחירות, הם חלק מאותו מאבק: הצעדים הבסיסיים הראשונים לקראת שיקום ארוך אחרי התופת שעברנו. רק ככה נתחיל לבנות מחדש את האמון שנשבר.
נדב הוא יועץ פוליטי ופעיל חברתי, ממובילי מחאת בחירות עכשיו ודורשינוי. סטודנט למדע המדינה, היסטוריה וחינוך. הטורים מייצגים את דעתו בלבד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו