עם פרוס חגיגות השמחה על חיסולם בטרם עת של רמטכ"ל חזבאללה פואד שוכר ומנהיג חמאס אסמאעיל הנייה, תהיתי ברשת החברתית הקרובה למקום מגוריי האם חלוקת הממתקים והעוגות – ברחובות הערים ובמסדרונות הכנסת – אינה, במחילה, התנהגות שמאפיינת בני אנוש טיפשים במיוחד, מהמודל של ניסים ואטורי.
בתגובה, ידיד שקרוב אליי בטעמו המוזיקלי אבל רחוק ממני בדעותיו הפוליטיות (מחלוקת שבעטיה, למרבה הצער, אני נאלץ לראות בו ביביסט שטוף מוח, והוא מצידו משוכנע שאני שמאל קיצוני סהרורי, בואכה עוכר ישראל), ענה לי בשאלה רטורית עוקצנית – "הדגל בביצרון ירד לחצי התורן?" (שכונת ביצרון היא מקום מגוריי).
הוא רמז לכך שאם השמחה על מותם של בכירי אויבנו נראית לי טיפשית, אני כנראה מתאבל על מותם. וכולנו הרי יודעים מי מתאבלים עכשיו על מותם בכל רחבי המזרח התיכון.
ניסיתי להציע את הרעיון החתרני, שבניגוד למה שנדמה, החיים אינם בינאריים ושיש גם דבר מה שנקרא "תרבות", ששווה לדבר עליו בהקשר הזה. אבל ידידי כבר היה בתנופה, הזכיר שהנייה הוא אייכמן בן זמננו, ולכן לשמוח על מותו זה רגש אנושי טבעי, שלא מנוגד לשום תרבות. ואז העלה את הטענה שמי שלא שמח על החיסולים הוא "נכה רגשית" וש"משהו בסיסי דפוק אצלו במערכת הערכים".
מאחר שאיני נכה רגשית, הטענה שאני נכה רגשית טלטלה אותי מבחינה רגשית. היא גרמה לי לחזור ולחשוב על התרבות, הלקסיקון ומערכת הערכים שהתפתחו בישראל לאורך חמישים שנות חיסולים בסגנונות שונים, כדי לוודא שלא פספסתי דבר מה, שאולי דפק אצלי משהו בסיסי במערכת הערכים.
ידה הארוכה של ישראל
בראשית היו מבצעי ה"משימה בלתי אפשרית", מאהוד ברק המחופש לאשה ב"אביב נעורים", דרך סוכני המוסד העלומים שהוציאו לפועל את מבצע "זעם האל" שנהגה במוסד בעקבות רצח הספורטאים במשחקים האולימפיים במינכן ב-1972.
אקדחים עם משתיקי קול הכריעו את ואאל עאדל זועייתר בפתח דירה ברומא. תקלה מפתיעה גרמה לטלפון של מחמוד המשארי להתפוצץ בידיו בפריז. מטען התפוצץ מתחת למיטתו של חוסיין עבד אל-ח'יר בניקוסיה
אקדחים עם משתיקי קול הכריעו את ואאל עאדל זועייתר בפתח דירה ברומא. תקלה מפתיעה גרמה לטלפון של מחמוד המשארי להתפוצץ בידיו בפריז. מטען התפוצץ מתחת למיטתו של חוסיין עבד אל-ח'יר בניקוסיה. והיה גם מלצר מרוקאי בשם אחמד בושיקי שחוסל אחרי שזוהה בטעות כעלי חסן סלאמה, באירוע עגום שסיבך את המוסד ב"פרשת לילהאמר".
אחרי יותר מעשרים שנה ישראל הכירה בעוול שנגרם ופיצתה את בנו של בושיקי ב-400 אלף דולר. עלי חסן סלאמה האמיתי נהרג כשמכונית תופת התפוצצה לידו בביירות ב-1979.
ראשי המדינה מיעטו אז לדבר על האירועים האלה. רוח הזמן הייתה: מי שצריך לדעת, יודע. הנחת העבודה הייתה שאם המחבלים ישתכנעו שמי שמתמיד בטרוריסטיותו ימות מיתה אכזרית ופתאומית, ולא יוכל למצוא מסתור בעולם מ"ידה הארוכה של ישראל", הם ינטשו את דרך הטרור, יפתחו מסעדות חומוס בדמשק ומוסכים זולים בגדה המערבית, ותשקוט הארץ.
מי בעד חיסול הטרור?
שנות השבעים נגמרו אבל הארץ לא שקטה. להפך.
אחרי שתי הקזות הדם הגדולות של שנות השמונים – הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 והאינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 – ואחרי שאבו ג'יהאד, ראש הזרוע הצבאית של אש"ף, נורה ונהרג במיטתו בתוניס ב-1988, כבר אפשר היה לראות שהחיסולים עצמם לא מימשו את ההבטחה לרסן את הטרור.
לא הייתה ברירה אלא להגביר את הרטוריקה.
יצא שהייתי מתחת לבמה במרכז הליכוד באירוע המדהים בגני התערוכה ב-1990 – המכונה מאז ליל המיקרופונים – שבשיאו אריק שרון השתלט על המיקרופונים ופוצץ את הוועידה בקריאות "מי בעד חיסול הטרור?"
יצא שהייתי מתחת לבמה במרכז הליכוד באירוע המדהים בגני התערוכה ב-1990 – המכונה מאז ליל המיקרופונים – שבשיאו אריק שרון השתלט על המיקרופונים ופוצץ את הוועידה בקריאות "מי בעד חיסול הטרור?" האולם געש בקריאות תמיכה, שהרי מי מאיתנו אינו מעוניין בחיסול הטרור?
הדוקטרינה הבשילה: או שאתה פטריוט שתומך בחיסול הטרור, או שאתה תבוסתן שמוכן להיכנע לטרור.
שמעון פרס בוודאי לא רצה להיתפס כתבוסתן. ועוד אחרי רצח יצחק רבין. אז הוא הנחה לחסל את "המהנדס" יחיא עיאש, שהיה אחראי לשורה של פיגועי התאבדות, שהראשון שבהם – בניגוד למה ששמאלנים הזויים נוהגים לספר זה לזה – התרחש שנה לפני הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.
כשהטלפון הממולכד התפוצץ בידיו של עיאש, שמחנו. ברור ששמחנו. האיש מירר את חיינו והיה אחראי למותם של עשרות ישראלים. איך לא נשמח?
אבל השמחה ההיא נגמרה מהר מאוד, עם שרשרת הפיגועים הנוראית בפברואר-מרץ 1996 בקו 18 בירושלים, באשקלון ודיזנגוף סנטר – שבהם נהרגו 59 ישראלים.
אבל השמחה ההיא נגמרה מהר מאוד, עם שרשרת הפיגועים הנוראית בפברואר-מרץ 1996 בקו 18 בירושלים, באשקלון ודיזנגוף סנטר – שבהם נהרגו 59 ישראלים.
ואז פרס הפסיד את הבחירות בפוטו פיניש ל"מר טרור" בנימין נתניהו.
![פיגוע באוטובוס קו 5 בתל-אביב ב-19 באוקטובר 1994 (צילום: ברקאי וולפסון/דובר צה"ל)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/08/terrorline5-1024x640.jpg "פיגוע באוטובוס קו 5 בתל-אביב ב-19 באוקטובר 1994 (צילום: ברקאי וולפסון/דובר צה"ל)")
עידן הסיכולים הממוקדים
הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה קצרה (אל דאגה, הוא עוד ישוב) וכללה את ניסיון החיסול הכושל בח'אלד משעל, שהסתיים בפיאסקו ואילץ את ישראל לשחרר מהכלא את השיח' אחמד יאסין (אל דאגה, הוא עוד יחוסל).
את המצאת המונח "סיכול ממוקד" נהוג לייחס ליובל דיסקין, שכסגן ראש שב"כ בתחילת שנות האלפיים מונה לגבש תורת לחימה חדשה ואפקטיבית יותר בטרור שהיכה אז ברחובות ישראל בעוצמות שלא חווינו קודם.
את המצאת המונח "סיכול ממוקד" נהוג לייחס ליובל דיסקין, שכסגן ראש שב"כ בתחילת שנות האלפיים מונה לגבש תורת לחימה חדשה ואפקטיבית יותר בטרור שהיכה אז ברחובות ישראל בעוצמות שלא חווינו קודם
מתוך תחושת החירום והמצוקה לנוכח האוטובוסים והמסעדות שהתפוצצו בכל מקום, נולדה האסטרטגיה להרוג את כל ראשי הטרור עוד לפני שהם מספיקים לסיים את החפיפה ולהתחיל להוציא פיגועים חדשים.
כוחות חי"ר ויחידות מיוחדות נשלחו להוציא לפועל את המדיניות שנקראת מאז "כיסוח דשא", וחיל האוויר נרתם להוציא לפועל משימות מורכבות יותר שמצדיקות פצצות של טונה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכנס לשלב הסיטונאי של הסיכולים הממוקדים.
"סיכול ממוקד" מוגדר בדרך כלל כ"שימוש בכוח קטלני באופן מכוון ומתוכנן מראש כנגד יחיד או יחידים אשר זהותם ידועה מראש לתוקף". זו ההגדרה שמופיעה בדוח של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין סיכולים ממוקדים, אחרי שהפרקטיקה הזו – גאווה ישראלית בכחול-לבן – אומצה במהירות גם על ידי צבאות אחרים.
"סיכול ממוקד" מוגדר בדרך כלל כ"שימוש בכוח קטלני באופן מכוון ומתוכנן מראש כנגד יחיד או יחידים אשר זהותם ידועה מראש לתוקף". זו ההגדרה שמופיעה בדוח של מועצת זכויות האדם של האו"ם
מכה קלה בכנף
ב-2002 הייתי עורך המשנה במוסף "הארץ" שקיבל לידיו את הריאיון של ורד לוי ברזילי עם מי שהיה אז מפקד חיל האוויר דן חלוץ.
כשסיימתי לקרוא את הכתבה, נכנסתי למשרדו של עורך המוסף דאז, אודי אשרי ז"ל, ואמרתי לו שיש שם ציטוט מדהים של חלוץ, שאנחנו חייבים להבליט בכותרת.
הרקע לריאיון היה חיסולו של סלאח שחאדה בהטלת פצצה שהרגה מלבדו גם 14 פלסטינים נוספים, מהם 11 ילדים, ופצעה 150. חלוץ נשאל מה מרגיש הטייס כשהוא משחרר פצצה של טונה על בניין מגורים, ויודע שהוא עומד להרוג גם חפים מפשע.
הוא ענה בסרקזם, שהטייס שמשחרר את הפצצה מרגיש "מכה קלה באווירון". לימים, האמירה הזו התקבעה כביטוי הידוע "מכה קלה בכנף".
![מפקד חיל האוויר דן חלוץ בטקס מסדר כנפיים בבסיס חצרים, יוני 2002 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/08/D731-096-1024x640.jpg "מפקד חיל האוויר דן חלוץ בטקס מסדר כנפיים בבסיס חצרים, יוני 2002 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)")
הציטוט הזה נוסף למהומה שהתחוללה סביב חיסולו של שחאדה שכללה, בין היתר, את "מכתב הטייסים" שבו הצהירו החתומים – בהובלת אגדת חיל האוויר יפתח ספקטור – כי הם "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת ממשלת ישראל בשטחים".
הסערה הציבורית התגלגלה עד לפסק הדין שידוע מאז כ"בג"ץ הסיכולים הממוקדים", שבו אהרן ברק (בפסק הדין האחרון בהחלט שלו כנשיא בית המשפט העליון) יצר את המסגרת המשפטית שאפשרה את עשרות הסיכולים הממוקדים של שני העשורים הבאים.
מכוניות התפוצצו באישון לילה בגדה המערבית. מסוקי קרב ירו טילים. בתים נחרבו מהאוויר בעזה. אחרי כל מדרגה חדשה הגיעה עוד עליית מדרגה
אנחנו כבר לא נזכור את כולם (וגם לא את מאות הרוגי ה"נזק האגבי" שליוו אותם). מכוניות התפוצצו באישון לילה בגדה המערבית. מסוקי קרב ירו טילים. בתים נחרבו מהאוויר בעזה. אחרי כל מדרגה חדשה הגיעה עוד עליית מדרגה. אחרי שאחמד יאסין פגש את בוראו, יורשו עבד אל-עזיז א-רנטיסי החזיק בתפקיד בקושי חודש. הקדנציה של "ראשי הנחש" התקצרה בצורה משמעותית.
ורק ה"הרתעה" המיוחלת שהחיסולים האלה היו אמורים להביא עדיין לא נראית באופק.
זה הרגע להצמיד אותי בתפיסת בריח קטלנית למזרון עם השאלה "אז מה אתה מציע, חוץ מהתחכמויות וכמה זיכרונות אישיים בלתי מעניינים בעליל?"
אני יכול רק לחזור להצעה היחידה שאי פעם הייתה לי: להתעקש ולהיות האיש החפץ חיים שמבקש שלום ורודפהו. או בעברית שלנו: להמשיך לחתור לפתרון צודק והוגן לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולהכיר בכך שאם לא נדבר זה לא ייגמר.
אני יכול רק לחזור להצעה היחידה שאי פעם הייתה לי: להתעקש ולהיות האיש החפץ חיים שמבקש שלום ורודפהו. או בעברית שלנו: להמשיך לחתור לפתרון צודק והוגן, ולהכיר בכך שאם לא נדבר זה לא ייגמר
אני מבין שבמצב העניינים הטראגי ושובר הלב מאז שבעה באוקטובר, בישראל, ברצועת עזה, בגדה המערבית ובכל המזרח התיכון – ההצעה הזו, שמעולם לא הכתה כאן שורשים עמוקים, נראית הזויה מאי פעם.
היא בטח נראית סהרורית לצווחני הימין, שממשיכים לזעוק נגד "סרבנות" שמתקיימת בדמיונם בלבד, כשבעולם האמיתי טייסי חיל האוויר לא רק שאינם מסרבים, הם גם כנראה כבר לא מזדהים יותר עם "מכתב הטייסים" ההיסטורי ההוא, שקשה לדמיין כמוהו היום. גם לא כשעולה השאלה הבלתי נמנעת איך ישפיעו הסיכולים הממוקדים על גורלם של אחינו החטופים בעזה.
ברור שישראל חייבת לשקם את ההרתעה. ברור שהסיכולים הממוקדים הם נשק קטלני שיש לנו ואין לאויבינו (אם כי רצח השר רחבעם זאבי היה ניסיון מגושם ללכת בעקבותינו). וכך אנחנו ממשיכים לחסל את מנהיגיהם הנאצים, והם ממשיכים לנסות ולהרוג את כולנו.
בהינתן שזה מצב העניינים, עכשיו ובעתיד הנראה לעין, אני לא מוריד את הדגל לחצי התורן בשכונת ביצרון, אבל גם לא יורד לרחוב ומחלק סוכריות כשעוד ראשי נחש מחוסלים.
הניסיון מלמד שרגע אחרי המאניה מגיעה הדיפרסיה – כשעוד נהרות דם בוקעים מהאדמה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועמנואל קאנט כתב על היהודים שהם אינם מסוגלים להתעלות מעל צרכים גשמיים, וכפועל יוצא להתאחד למטרה משותפת לאומנית, או אסטטית המצריכה פשרות. השמאל, בנדה, ממש בדיוק כמו החרדים, כשנתקל במצב חסר פתרון, המצריך פשרות מצפוניות ומוסריות חוזר לברירת המחדל היהודית הגלותית: בוא ניתן לגויים או לברברים לשלוט בגורלנו. אין יכולת לגשר את הסתירה המצפונית קיומית. וזה כבר עלה ליהודים בנהרות דם רחבים לאין שיעור. להזכירך שרומא עברה לדיקטטוס זמני כשלא יכלה להילחם בברברים, האם זה רצונך? (ואל תחרבש על ביבי)
הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה קצרה (אל דאגה, הוא עוד ישוב) וכללה את ניסיון החיסול הכושל בח'אלד משעל, שהסתיים בפיאסקו ואילץ את ישראל לשחרר מהכלא את השיח' אחמד יאסין (אל דאגה, הוא עוד יחוסל).
מה זה ההשוואה המוקמוממת הזו שנמצא בין המילים האלה ?
אתה לא מזכיר בכתבה ולו במילה אחת את החיסולים של ראשי הטרור על ידי נשיאי ארה"ב למניהם מחיסול בן לאדן , ראש דאע"ש . קאסם סולמאני.
הפצצה לפני שבועים בתימן היתה בהכוונה מפורשות של ארה"ב .[ודרך אגב כובלת את ידיה של ישראל אליה]
למה אתה לא מבקר את נשיאי ארה"ב ?