כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי בן שנה וחצי. מטבע הדברים אני לא זוכר דבר מתקופת ההמתנה המפורסמת שקדמה למלחמה ההיא. אבל אני יכול לדמיין את הוריי מנדנדים אותי ומתלחשים בדאגה מעל ראשי על איומי ההשמדה שהושמעו אז מדי יום בקול הרעם מקהיר, והכניסו את ישראל להתקף חרדה קולקטיבי.

על כן לא יהיה מוגזם לומר שינקתי חרדה עם חלב אימי. אני בוודאי לא יוצא דופן בישראל בעניין הזה.

את הלהיט הגדול של תקופת ההמתנה ההיא – "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי" – המשכנו לשיר לאורך כל שנות האופוריה שהגיעו בעקבות ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים, ניצחון שפתח עידן חדש בתולדות האזור.

את הלהיט הגדול של תקופת ההמתנה ההיא – "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי" – המשכנו לשיר לאורך כל שנות האופוריה שהגיעו בעקבות ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים, ניצחון שפתח עידן חדש בתולדות האזור

ההנהגה הישראלית הזחוחה והיהירה של אותם ימים, נישאת על גבי אופוריה ציבורית והערצה עולמית, חזרה והצהירה שעם כיבוש הגולן, הגדה המערבית וסיני, ישראל זכתה סוף-סוף גם בעומק האסטרטגי וגם בהרתעה המיוחלת, שתעקור מראשיהם של אויבי ישראל את התשוקה לצאת למלחמה נוספת.

היו מי שהגביהו עוף ופירשו את שרשרת האירועים ההיא כראיה להתערבות האל, כתחילת הגאולה וכפעמי משיח.

האופוריה הזמנית הסתיימה כעבור שש שנים, בשעה שתיים בצהריים של יום כיפור 1973. אז כבר הייתי ילד גדול, בן שמונה, בוגר מספיק להעתיק מהרדיו את סיסמאות הגיוס ולהדביק במחברת מפות עם תנועות הכוחות והתקדמות המערכה, שאותן גזרתי מעיתון הערב. הביקור הראשון בבית עלמין צבאי לא איחר להגיע.

וכך אפשר להמשיך ולסכם את תולדותינו מאז הילדות הנשכחת שלי ועד היום גם כתנועה מתמדת בין "המתנה", "הרתעה" ו"הפתעה", כשבין לבין מעט מאוד תקופות ביניים מבורכות של שגרה פשוטה, נטולת זעזועים ודרמות, נטולת חרדות גדולות. ימים פשוטים בסליחה ובחסד, בלי צילו הקודר של האסון המתקרב, בלי פחד מהתקף אזורי נוסף של אלימות וצער, ובלי ספקולציות ומחלוקות על עוצמתם של איומים חדשים שמתדפקים על דלתנו.

וכך אפשר להמשיך ולסכם את תולדותינו מאז הילדות הנשכחת שלי ועד היום גם כתנועה מתמדת בין "המתנה", "הרתעה" ו"הפתעה", כשבין לבין מעט מאוד תקופות ביניים מבורכות של שגרה פשוטה

כזה היה סדר הדברים:

בשנות השישים המתנו בחרדה לנאצר ולאסד.

בשנות השבעים הופתענו כשהמצרים פתחו במלחמה, ואז הופתענו לא פחות כשהם הושיטו יד לשלום.

בשנות השמונים כבשנו את ביירות ושברנו את העצמות לילדי האינתיפאדה הראשונה, כדי לבסס את ההרתעה מול הפלסטינים. הם לא נרתעו.

שיירת של צה"ל מגיעה לפאתי ביירות במלחמת לבנון הראשונה, 16 ביוני 1982 (צילום: AP Photo/Rina Castelnuovo)

בשנות התשעים המתנו בחרדה (מוקפים ביריעות ניילון ואיזולירבנד) לטילים הבליסטיים של סדאם חוסיין. הם הגיעו. גם הושטנו יד מהוססת לשלום. היא נגדעה. בזה אחר זה, מי שהציעו תקווה נרצחו, נרדפו או שקעו בתהום הנשייה. מי שהציעו מלחמה עד כלות הזינו זה את זה וליבו את השנאה ההדדית.

ככל שהזמן חלף הפסקנו לייחל לפריצת דרך או לבשורה טובה. רק המתנו בחשש למכה הבאה. יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא. אבל משיח לא בא וגם לא טילפן.

ככל שהזמן חלף הפסקנו לייחל לפריצת דרך או לבשורה טובה. רק המתנו בחשש למכה הבאה. יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא. אבל משיח לא בא וגם לא טילפן

חיינו עברו עלינו בהמתנה מתמדת. ופעם בכמה שנים, כמו השבוע, גם בהמתנה דרוכה.

אומרים שמזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה מכיר אותנו היטב. אולי בגלל זה הוא מנפנף בהמתנה כבחרב. השבוע הוא דיבר על תחושת ההמתנה בישראל כעל הישג אסטרטגי, שהושג עוד לפני שהנקמה עצמה יצאה לדרך.

יכול להיות שהוא גם צודק.

"עיקרה של חירות הוא החירות מפחד. הפחד הוא שליט איום מפני שהוא נסתר", כתב מנחם בגין בספרו האוטוביוגרפי "המרד". על כן ברור למה חסן נסראללה ויחיא סנוואר עשו ועושים כל שביכולתם המרושעת לזרוע פחד בישראל. על המגרש הזה הם כבר מזמן לא לבד.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, כשמאחוריו תמונתו של מנחם בגין, מרץ 2016 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מימיו הראשונים בפוליטיקה, ראש הממשלה בנימין נתניהו – ממשיך דרכו הגדול של בגין כמנהיג הבלתי מעורער של הליכוד – הפך את זריעת הפחד לאחד מכלי העבודה המרכזיים שלו.

נתניהו הבין שמתחת למעטה הדקיק של חיים נורמליים, קלילים, שמחים – חיים מהסוג שתיאר השבוע בבוז מופגן תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדת עזה החדש – הישראלים חיים כל הזמן בתחושה עמומה של המתנה לאסון בלתי נמנע, שממשמש ובא מעבר לפינה. נתניהו זיהה שהפחד הזה ישרת את תוכניותיו הפוליטיות.

נתניהו הבין שמתחת למעטה הדקיק של חיים נורמליים ושמחים – חיים מהסוג שתיאר השבוע בבוז מופגן תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדת עזה החדש – הישראלים חיים כל הזמן בתחושת המתנה לאסון בלתי נמנע

ב-2015 הפיצה תנועת הליכוד סרטון תעמולה שבו טרוריסטים פלסטינים רעולי פנים דהרו בטויוטות לבנות לתוך ישראל כדי לשחוט ישראלים. על דפנות כלי הרכב שלהם הודבקו סטיקרים של "רק לא ביבי", כדי שיהיה ברור ממי הם הכי מפחדים, ובמי הם תומכים.

בדרכם לזירת הטבח הם עצרו נהג ישראלי מפוחד ושאלו אותו במבטא ערבי מוגזם "איך מגיעים לירושלים, אח שלי?" והישראלי הרועד מפחד השיב להם "קחו שמאלה". מה שהוביל את הסרטון לפואנטה "השמאל ייכנע לטרור".

נתניהו ניצח בבחירות ההן.

כעבור שבע שנים, לקראת מערכת הבחירות ב-2022, הפיצה תנועת הליכוד קריקטורה ארסית שבה נראה ראש הממשלה דאז יאיר לפיד נוהג במכונית כשמאחוריו יושב נסראללה, מכוון אקדח לראשו של לפיד ואומר לו "תן גז".

נתניהו ניצח גם בבחירות ההן.

הפחד עשה את העבודה. מספיק ישראלים האמינו להבטחה של נתניהו שהוא ורק הוא יוכל להציל אותנו מרוצחים שידהרו לתוך ישראל על גבי טויוטות לבנות ומהחרדה הכרוכה בהמתנה לרגע שבו נסראללה יחליט ללחוץ על ההדק שמכוון לראשנו.

מספיק ישראלים האמינו להבטחת נתניהו שרק הוא יוכל להציל אותנו מרוצחים שידהרו לתוך ישראל על גבי טויוטות לבנות ומהחרדה הכרוכה בהמתנה לרגע שבו נסראללה יחליט ללחוץ על ההדק שמכוון לראשנו

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. עכשיו אנחנו שוב ממתינים לראות מה מחכה לנו בעבר השני של פסגת הפחד.