למרות שנים של מאמצים וסנקציות, נראה שאיראן קרובה מתמיד להיות מדינה גרעינית או לפחות סף גרעינית. הסבירות שעוד ניתן יהיה לעצור את איראן באמצעים דיפלומטים או צבאיים נמוכה ביותר, לנוכח המלחמה המתמשכת בישראל והבחירות המתקרבות בארה"ב.
הנכונות האיראנית לא לוותר על תוכנית הגרעין הלאומית ניכרת בשיח של ההנהגה האירנית, שהפך בשנים האחרונות להרבה יותר מיליטנטי והרבה פחות מתפשר. לכן יש צורך אמיתי בישראל ובמזרח התיכון בכלל להתכונן ליום שאחרי ולמציאות של איראן גרעינית.
הנכונות האיראנית לא לוותר על תוכנית הגרעין הלאומית ניכרת בשיח ההנהגה, שהפך הרבה יותר מיליטנטי והרבה פחות מתפשר. לכן יש צורך אמיתי להתכונן ליום שאחרי ולמציאות של איראן גרעינית
איראן גרעינית תשפיע משמעותית על הביטחון, הכלכלה והפוליטיקה האזורית. הדבר החשוב ביותר במזרח תיכון גרעיני הוא מניעת מרוצי חימוש מסוכנים והסלמה כתוצאה מאי הבנה או תאונה. בהמשך המטרה היא לפעול לפירוק האזור מנשק גרעיני.
ישראל צריכה לנקוט במספר צעדים לקראת היום שבו איראן תהפוך למדינה גרעינית. איבוד המונופול הגרעיני עשוי להוות מכה פסיכולוגית קשה להנהגה ולציבור הישראלי, ולהגביר את החרדה הקיומית המושרשת עמוק בעם ישראל.
לכן כצעד מקדים, יש לעבור משיח מאיים העוסק בסכנה של איראן גרעינית למדינת ישראל לשיח מכונן שיעסוק בהמשך קיום מדינת ישראל גם בצל המציאות החדשה, כדי לשמור על החוסן החברתי.
לישראל יש יכולות מכה שנייה גרעינית והרתעה קונוונציונלית וגרעינית חזקה. מאזן הכוחות אומנם ישתנה אך ישראל עדיין בטוחה ומסוגלת להתמודד עם האיום החדש.
כפועל יוצא, ישראל תצטרך לשנות את מדיניות הגרעין שלה. עד היום ישראל נקטה במדיניות העמימות בכל הנוגע ליכולות הגרעיניות שלה. למרות שמדובר "בסוד הגרוע ביותר במזרח התיכון" ישראל, מסיבות דיפלומטיות ואסטרטגיות, מעולם לא הצהירה באופן רשמי על היכולות הגרעיניות שלה.
ישראל צריכה לנקוט צעדים לקראת הפיכת איראן לגרעינית. איבוד המונופול הגרעיני עשוי להוות מכה פסיכולוגית קשה להנהגה ולציבור הישראלי, ולהגביר את החרדה הקיומית המושרשת עמוק בעם ישראל
כל עוד ישראל הייתה המדינה הגרעינית היחידה במזרח התיכון, למדיניות הזו היו יתרונות אסטרטגים ופוליטיים. אך המציאות החדשה דורשת אסטרטגיה חדשה. בשביל לייצר מאזן אימים גרעיני יציב (אסטרטגיית MAD בה אף צד לא תוקף בגלל הוודאות שיושמד בתגובה) יש צורך בהרתעה ברורה. בשביל לייצר הרתעה כזו, כל צד צריך לדעת מה היכולות של הצד השני, אלו מצבים יובילו לאיזו תגובה ומה עלול להוביל להסלמה. עמימות לא מאפשרת הרתעה יעילה. ישראל תצטרך לגבש מדיניות הרתעה גרעינית ברורה שתחליף את מדיניות העמימות.
מעבר לכך, הרתעה דורשת קווי תקשורת פתוחים. בזמן המלחמה הקרה, למרות היריבות, היו יחסים דיפלומטיים וערוצי תקשורת רשמיים ולא רשמיים בין ארה"ב וברית המועצות, שמנעו אי הבנות והסלמה מסוכנת.
היחסים במזרח התיכון שונים ומורכבים יותר מאלו של המעצמות במלחמה הקרה, ולכן ישראל צריכה לפעול לביסוס של בריתות ולנרמול יחסים עם כמה שיותר מדינות באזור, ולקיים שיחות אזוריות בכדי ליציב את היחסים הדיפלומטים במזרח התיכון.
עד היום ישראל נמנעה לרוב מהשתתפות בשיחות אזוריות בנושאי גרעין, בעיקר בגלל מדיניות העמימות שלא אפשרה לדון במדיניות הגרעין של ישראל. ההסרה של העמימות הישראלית תאפשר לקיים שיחות חשובות בנושאי ביטחון גרעין ובקרת נשק, בשאיפה להגיע בעתיד גם להסכמי פירוק נשק. כל אלו ידרשו שינוי מחשבתי ואסטרטגי עמוק מצד ההנהגה בישראל
הרתעה דורשת קווי תקשורת פתוחים. בזמן המלחמה הקרה היו יחסים דיפלומטיים וערוצי תקשורת רשמיים ולא רשמיים בין ארה"ב ובריה"מ, שמנעו אי הבנות והסלמה מסוכנת. היחסים במזה"ת שונים ומורכבים יותר
איראן גרעינית משפיעה כמובן לא רק על ישראל אלא על כל המזרח התיכון, ולכן כלל האזור צריך להתכונן ליום שבו איראן תפתח את הפצצה. המטרה המרכזית היא מניעת התחמשות של מדינות נוספות ומרוצי חימוש מסוכנים.
השילוב של נשק גרעיני ואי היציבות הפוליטית באזור המזרח התיכון מדאיג במיוחד, לכן יש חשיבות לקידום של אמצעים בוני אמון. ניסיונות עבר לקידום היציבות והשלום באזור כידוע לא צלחו, אבל תחת המציאות החדשה והמסוכנת מדינות האזור יאלצו לשבור פרדיגמות ישנות ולאמץ נורמות פוליטיות ודיפלומטיות חדשות. כאלה שיחזקו את היציבות והביטחון האזורי וימנעו הסלמה. זה כולל תקשורת בונה ושיח מתון וזהיר, שקיפות הדדית, ופיתוח שיתופי פעולה.
בישראל ובמזרח התיכון יש נטייה לחוסר אמון בהסכמים בינלאומיים, אך בסופו של דבר הסכמי בקרה ופירוק נשק הם הדרך היחידה לייצר ביטחון ולמנוע הסלמה בין מדינות גרעיניות.
לאור ההיסטוריה האזורית (של התערבויות חיצוניות), להסכמים אזורים יש יותר סיכוי להתקבל מאשר הסכמים שנכפים מבחוץ. יש צורך בהסכמים שישקפו את האינטרסים, הפוליטיקה והתרבות המקומית, ושגובשו כחלק מהתהליך המקומי עם מינימום התערבות חיצונית.
מצרים היא דוגמה טובה למדינה שיכולה להנהיג תהליך כזה, היא פעילה שנים למען מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני, היא מהווה קול מתון באזור, ויש לה יחסים דיפלומטיים יציבים עם ישראל ועם רוב מדינות האזור.
התפקיד של הקהילה הבינלאומית צריך להתמקד בעיקר בתיווך, ביצירת תנאים אוהדים לקיום שיחות ובמתן תמיכה מתוך הניסיון רב במשא ומתן על הסכמי נשק גרעיני.
תחום נוסף שבו המזרח התיכון לוקה בחסר הוא בקיום שיח ציבורי על נושא הגרעין. יש צורך לדון ולהכיר את התחום, לעודד אקטיביזם ותנועות חברתיות אזוריות שיפעלו בנושא, לקדם מחקר של מדיניות הגרעין האזורית ולחנך את הדור הבא של מנהיגים וחוקרים בתחום. באזור עם משטרים ריכוזיים כמו המזרח התיכון – פיתוח שיח וגישה חברתית יכולים להשפיע על מנהיגים ולמתן מדיניות.
בישראל ובמזרח התיכון יש נטייה לחוסר אמון בהסכמים בינלאומיים, אך בסופו של דבר הסכמי בקרה ופירוק נשק הם הדרך היחידה לייצר ביטחון ולמנוע הסלמה בין מדינות גרעיניות
למרות הסכנה המהותית מאיראן גרעינית המציאות החדשה יכולה גם לספק הזדמנויות חיוביות לשיפור היחסים בין ישראל למדינות האזור, שינוי פרדיגמות ותפיסות אזוריות וכינון הסכמים, שבטווח הרחוק יכולים לחזק את הביטחון והיציבות האזורית. אך כל זאת יקרה רק אם ישראל ומדינות האזור ידעו לפעול בצורה אחראית וזהירה תחת המציאות החדשה.
מומחית לביטחון ומדיניות גרעין. בעלת דוקטורט ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה. פוסט-דוקטורט בתוכנית סטנטון לביטחון גרעיני בתוכנית ללימודי ביטחון ב-MIT SSP, עמיתת מחקר במרכז ללימודי ביטחון לאומי (NSSC) באוניברסיטת חיפה. יועצת ואנליסטית פוליטית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו