לא מזמן ראיתי איך נולדה בעיה. זה קרה בשוק מחנה יהודה בירושלים כאשר עמדתי על יד דוכן לפיצוחים. המוכר סיים לשרת מישהו ופנה עלי. התחלתי להגיד לו מה שרציתי. אבל אז אדם שהגיע אחריי דחף אותי הצידה וקרא למוכר בקול רם:

"חצי קילו שקדים!" המוכר התעלם ממנו, הסתכל ישר אלי ושאל מה אני רוצה. אבל לפני שהספקתי לענות לו, האיש שנדחף נפנף ביד והרים את הקול: "חצי קילו שקדים!".

נולד בדרום אפריקה ב-1937. עלה ארצה בשנת 1957. היה בעל עסק להוצאה לאור של כתבי עת באנגלית. כעת פנסיונר. הקים קבוצה בשם "אנשים שאכפת לנו מהארץ", במטרה לקדם את טוהר המידות בקרב החברה ולנבחרי העם

"רק חמור לא משנה את דעתו" – קבע משה דיין. ואכן, תמורות ואף מהפכים בדעותינו עשויים להעיד על פתיחות והיעדר פנאטיות, על נכונות לשמוע גם יריבים ובני פלוגתה, על צבירת ידע וניסיון חיים, על ספיגת השפעות והתייחסות לשינויים בארץ ובעולם. ולעתים מקורם גם בהתפכחות ובהתנערות מאשליות.

אבל מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם: אולי אינטרסים אישיים, שמא משבר בחייהם הגורר נקמנות והתחשבנות עם מי שפגעו בהם, אולי מאמץ להיות פופוליסטי, לא לפגר אחר רוח הזמן. אולי הצורך להתריס ולהתגרות בסביבתם הקרובה. ולעתים דחף בלתי נלאה להתבלט ולהתפרסם.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "רק עוד דקה אחת" – ואז מצאתם את עצמכם אחרי שעה גוללים בלי הפסקה בין פוסטים, לייקים והודעות? זה לא מקרי. זו לא רק התמכרות אישית, אלא מערכת שתוכננה בקפידה כדי לשמר את תשומת הלב שלנו.

האלגוריתמים שמפעילים את המדיה החברתית אינם רק שורת קוד, הם כלים שמעצבים רגשות, מחשבות ודימוי עצמי. וזה משפיע על כולם. עלינו, על החברים שלנו, על הילדים שלנו. אבל עבור בני הנוער, ההשפעה היא החמורה ביותר.

לילי שירה יעקב לומדת תקשורת ומנהל עסקים ברייכמן. אחות וטרינרית ומסייעת לנוער במצוקה ברשתות החברתיות כבר 12 שנה. הצילה ילדים שהיו ממש רגע מהתאבדות אחרי כמה ניסיונות.