בערב השקת הספר "חיים במלחמה זו שאף פעם אינה נגמרת", הסופר תת-אלוף בדימוס, ד"ר דב תמרי (88) עמד בפני הנוכחים הרבים בחולצה כחולה, תמיר, עם שיער לבן, עיניים כחולות וארשת פנים עקשנית, חכמה ונדיבה.

עבור הצעירים שבקהל תמרי הוא דמות שהתגבשה מתוך סיפורי גבורה ששמעו ומתוך ידיעה על החותם העז שהטביע על המדינה בהקשר הצבאי, בשדה המחקר ובאקדמיה. עבור נוכחים אחרים, עמיתיו וחייליו מהעבר, מחילות הצנחנים, סיירת מטכ"ל, שריון ומודיעין, הוא אישיות נערצת – דמות הלוחם והמפקד האגדי העטור בשישה עיטורי עוז ומופת; אך בעיניהם הוא גם אישיות שעתה הם יראים מפני ההתהוות החדשה שלה – המושכת ומרתיעה אותם בעת ובעונה אחת.

עבור עמיתיו וחייליו מהעבר מחילות הצנחנים, סיירת מטכ"ל, שריון ומודיעין, דב תמרי הוא אישיות נערצת – הלוחם והמפקד האגדי העטור ב-6 עיטורי עוז ומופת; אך גם אישיות שעתה הם יראים מפני התהוותה החדשה

עטיפת הספר "החיים במלחמה זו שאף פעם לא נגמרת" של דב תמרי

הופעתו זו של תמרי בציבור זימנה לנוכחים הפתעה של ממש: אותו אדם, שאת שנותיו היפות הקדיש במסירות, בהקרבה ובאומץ לצבא ולמרבית מלחמות ישראל – היום הוא קם ויוצא מבין "חומות-עירו", הולך לראש הגבעה ועומד שם יחידי, רואה את עירו מבחוץ; ובעין מרוחקת, בתימהון, מתוך אהבה וגם ברחמים ובכבוד ובלב מתכווץ מכאב הוא אומר דברים נוקבים.

למרות שממשלות ישראל לדורותיהן עמדו בפני ברירה קשה, לדבריו, אף לא אחת מהן קיבלה החלטה אמיצה, אחראית, בסיסית וחיונית אודות התוויית גבולות ברורים לישראל. אדרבה, תפיסת הביטחון של כל הממשלות, מראשית המדינה ועד היום – מתבססת על מלחמה יזומה להתפשטות במרחב.

תפיסה זאת, של הרחבת "שטח מחייה", שתמרי מכנה "לאומיות מרחבית", נהגתה בצה"ל, כך מסתבר, כבר בראשית שנות ה-50. אלא שתחת השלטון הנוכחי היא אחוזת חמת זעם, תחושות נקמה ורגשות עזים של משיחיות.

כיום, כידוע, יש לנו גבולות מוכרים רק עם מצרים וירדן בעקבות הסכמי השלום שנחתמו ע"י ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק רבין. שאר הגבולות, ובעיקר אלה עם הפלסטינים, אינם נחשבים לכאלה בעיני ישראל (הקו הירוק נפרם ב-67'), וכבר שנים רבות ששטחי הגדה המערבית ועזה נזקפים על ידי גורמים משיחיים בשלטון ל"זכות אבות".

תפיסת הרחבת "שטח מחייה", שתמרי מכנה "לאומיות מרחבית", נהגתה בצה"ל, מסתבר, כבר בראשית שנות ה-50. אלא שתחת השלטון הנוכחי היא אחוזת חמת זעם, תחושות נקמה ורגשות עזים של משיחיות

מושג "הלאומיות המרחבית" לפי תמרי, בין אם הוא משקף לאומיות חילונית כבעבר או לאומנות דתית כבהווה, הוא מושג שאינו מעמיד במרכז רק את הלאום, או את המדינה, אלא את "המרחב" – כמי שמממש את התהוות האומה:

"הלאומיות המרחבית אינה מתפשטת לעבר גבול שהוגדר מראש על מנת להסדיר באמצעותו את היחס למרחב כסדור קבוע, אלא ההתפשטות היא מטרה בפני עצמה, כחלק מהותי ובלתי נפרד מהשליחות הלאומית".

היעדר סימון הגבול, הטריטוריה, מביא לטשטוש גבולות מוסריים ונורמטיביים ויוצר סביבה ארעית שאין לה גבולות ואין בה סדר חברתי, והכל בה קורא דרור לטבע השפל ולאכזריות, גם כלפי החטופים הנמקים בעזה. שכן, האבנורמליות שבמצב זה מציבה את המדינה בלב ליבו של ריקבון תרבותי ומוסרי.

הסתבר, לפי תמרי, כי כבר משחר היוולדה – ישראל חשה כמקום ללא גבולות ולא הייתה אלא מדינה בעלת תיאבון לשטחים, עם קלריקליזם ועם מיליטריזם ועם חוסר התאפקות פשוט וגס. מקום בו לאזרחים אין יכולת לקבוע היכן מדינתם מתחילה והיכן היא נגמרת, ומהו הגבול שבתוכו הם הריבון אך מעבר לו אין להם שליטה.

כבר בשנות החמישים, כך גילה תמרי את אוזן שומעיו – מחלקת התכנון של אג"ם כתבה מחקר הדן בגבולות הרצויים מבחינה ביטחונית, והקרוי "תוכנית מקרה מזרח" מרץ 50, בזו הלשון:

"המטרות האסטרטגיות של ישראל, הן: השמדת כוחו הלוחם של האויב, השתלטות על רכס הרי אפרים ויהודה ותפישת דרך ג'נין-חברון, תפישת קו הירדן וטיהור מערב הירדן, תפישת רמת עבר הירדן וייצוב הגבול לאורך המדבר תוך השתלטות על עבר הירדן".

היעדר סימון הגבול, הטריטוריה, מביא לטשטוש גבולות מוסריים ונורמטיביים ויוצר סביבה ארעית שאין לה גבולות ואין בה סדר חברתי, והכל בה קורא דרור לטבע השפל ולאכזריות, גם כלפי החטופים הנמקים בעזה

ביולי 58', בתוכנית "בני יעקב" של אג"ם, מדובר על כיבוש בירות ערב הקרובות. בנקודה זו, פרופ' איתמר רבינוביץ שהשתתף במפגש העיר:

"לאורך השנים מדינות ערב טענו שישראל אינה מקבלת את קווי שביתת הנשק ומאיימת להתפשט מעבר להם. 'תכנית נבו', כמו גם תיק 'בני יעקב' של צוות תכנון באג"ם וכיוצא בזה התבטאויות מתלהמות של אנשי הצבא ושל משה דיין, הועברו כפי הנראה, לידי הממשלות של המדינות הערביות ע"י מרגלים רוסיים שפעלו בישראל בשנים אלה".

המפגש עם דב תמרי התקיים בסלון ביתם המרווח של פרופסור יורם פרי, לשעבר יועצו של ראש הממשלה יצחק רבין, ורעייתו הסוציולוגית ד"ר פנינה פרי, והיה דחוס ומלא עם עשרות אנשים עד אפס מקום.

כשהערב נפתח לשיחה ערה בין הנוכחים, עלה ממנו כי בפועל קיים לקסיקון עשיר של מונחים נרדפים למילה "גבול"; ואנשים הביאו לכך מגוון דוגמאות: קווי שביתת הנשק, הקו הירוק, שביל טשטוש, קו התפר, מעבר בטוח, גדר הפרדה, מכשול פיסי, שטח מפורז, עוטף עזה – הכל, רק לא "גבול".

ככל שהלקסיקון מתרחב, מיטשטש קו הגבול עצמו מאחורי מונחים עוקפי גבול, גונבי גבול, פורצי גבול, שכל תכליתם לשמר את נוכחותו של הגבול ובו בזמן להעלים את קיומו.

זהו גבול המתממש למעשה, על ידי פריצתו הבלתי פוסקת למרחב. מישהו אמר: לרגע קצר אחד בשנות ה-90, אחרי הסכמי אוסלו, היה נדמה שהגבול חזר מהתת-מודע הגאוגרפי המקומי אל קדמת התודעה והמפה.

קיים לקסיקון מונחים נרדפים עשיר למילה "גבול": קווי שביתת הנשק, הקו הירוק, שביל טשטוש, קו התפר, מעבר בטוח, גדר הפרדה, מכשול פיסי, שטח מפורז, עוטף עזה – ככל שהלקסיקון מתרחב, מיטשטש קו הגבול עצמו

בסוף הערב, שהתמשך שעות ארוכות, תמרי שניכרה בו התרגשות גדולה, התיישב בעייפות בכיסאו וכפורש לתוך מונולוג פנימי, קרא אט-אט, בענווה עצומה, את המשפט האחרון שבספרו:

"מדינה שבה רווחת לאומיות שופעת מצד אחד, דתית כחילונית, בעלת מאפיינים פרנואידיים, ומצד שני מדינה שאינה מקיימת במלוא היקפם את יחסי הגומלין 'אזרח-חייל', אלא מחילה אותה על מיעוט בלבד – לעתיד הרחוק אין לה תקומה".

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.