בימים האחרונים זה סוף סוף קורה. כל המאמץ שהשקיעו בנימין נתניהו, שרי ממשלתו, ובפרט שרי ממשלתו הקיצוניים מעוצמה יהודית והציונות הדתית – השתלם. נדמה, גם למתבונן האופטימי ביותר, כי המאמץ נשא פרי וסוף סוף אפשר להגיד שגם בשטחי יהודה ושומרון מתחילה התדרדרות לעבר טרור, אלימות ודם.

לא צריך לקרוא את "תוכנית ההכרעה" המזעזעת של בצלאל סמוטריץ', בשביל להבין שמטרת העל של הסמוטריצ'ים היא לחבר את כל הפלסטינים ביחד. ההפרדה בין הפלסטינים שחיים באיו"ש תחת הרשות הפלסטינית והפלסטינים שחיים בעזה תחת שלטון חמאס, היא לצנינים בעיני הסמוטריצ'ים. בעיניהם יש רק סוג אחד של ערבים, ערבים רעים.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.

רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.

הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אחת השאלות הגדולות של קיומנו במזרח התיכון היא איך לנצח מלחמות, אם הצד השני חי בנרניה (סוג של), ובמציאות שלו לא יכולה להיות תבוסה.

העניין הוא, שתמיד ידענו לנצח – לא שהייתה לנו ברירה אחרת – אבל האויבים שלנו איכשהו לא הפכו למנוצחים. מנהיגי מדינות מובסות ומפקדי צבאות מרוסקים היו יוצאים למרפסת מעל אחת הכיכרות בדמשק, בעמאן או בקהיר, ומכריזים שבעצם הכל בסדר.

היסטוריון, מורה דרך ואיש חינוך. מחבר הספר "חומת סואץ" – ההיסטוריה המדינית של העימות בין ישראל לברית המועצות ב-1970. מתמקד במעורבות הסובייטית והרוסית במזרח התיכון ובהשפעתה על מדינת ישראל. במקביל, עוסק בעמיות יהודית וחוקר את "הכתמים הלבנים" בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של עם ישראל.

במוצ"ש, אחרי ההקראה הקבועה של שמות החטופים, נקראנו לספור. עמדנו מתחת לגשר וצעקנו מאחת עד חמישים. עם כלביא רגיל לספור. סופרים בלילות, כי לא מצליחים להירדם וסופרים בימים, כי לא מצליחים להתרכז בשום דבר אחר.

סופרים, כי מספרים מייצגים איזה סדר. אחרי אחת בא שתיים ושלוש. וגם אם סופרים דברים נוראיים, הספירה נותנת תחושה שאיזה שהוא סדר עדיין קיים בעולם שלנו. בעולם שאיבד כל סדר, מלבד זה שאומר שאחרי שתיים בא שלוש ואחר כך ארבע.

ד"ר מיקי תודר גולדין היא פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית. התוכנית לפסיכותרפיה פסיכונאליטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ובמכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. קליניקה פרטית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתל אביב.