בתוך בליל הפייקים והספינים של הופעת "פילדלפי סלע קיומנו" של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו אמש, היו שני דברים נכונים:

1. פילדלפי באמת היה אחד מצינורות החיים של חמאס במהלך השנים.
2. מלבד המטרה הברורה של שחרור החטופים, המלצת צה"ל ודרישת ארה"ב מנתניהו לסיים את המלחמה עומדות גם הן מאחורי העסקאות עם חמאס. אך נתניהו אינו יכול לסיים את המלחמה מהסיבות שכולנו מכירים.

ציר פילדלפי הוא אפוא סלע קיומו של נתניהו עצמו ושל ממשלתו.

מאחורי העסקאות עם חמאס עומדות גם המלצת צה"ל ודרישת ארה"ב לסיום המלחמה. אך נתניהו אינו יכול לסיימה מהסיבות המוכרות. ציר פילדלפי הוא אפוא סלע קיומו של נתניהו עצמו ושל ממשלתו

היו בנאום כמה ספינים מסוכנים.

הספין הבסיסי בנאום היה אופייני לנתניהו – כאשר הציבור עסוק בכאב ובאבל על ששת החטופים הנרצחים שחזרו בארונות, ומאשים את נתניהו באסון הפקרתם – ספין פילדלפי נועד לכוון את האשמה לחמאס בלבד, ולרמוז לכך שמי שאינו ממקד את האשמה בארגון הוא בעצם בוגד ומשת"פ של יחיא סנוואר.

בעניין זה – איך לא – משתרבבת רמיזה ששר הביטחון יואב גלנט, העסוק בהגנה על המולדת, בעצם ממלא אחר ציפיותיו של מנהיג חמאס. נתניהו, כמו נתניהו, לא יאמר זאת ישירות, אלא "יצטט" את הוראת סנוואר עצמו לכאורה, במסמך שנמצא במנהרות ומקורו אינו ברור: "לעשות הכל להגברת הלחץ הפסיכולוגי על גלנט, להמשיך את הקו שנתניהו אחראי למה שקרה. לפגוע בנרטיב הישראלי כאילו הפעולה הקרקעית משרתת את החזרת החטופים". ונתניהו, שמבין משהו בדפי מסרים מסביר: זה דף המסרים של בכירי חמאס וזאת האסטרטגיה של חמאס. חמאס רוצה לפלג בתוכנו ובונה על שסע פנימי.

ספין מסוכן נוסף היה האשמה כללית באמברגו נשק, שצופיו עלולים לייחס לארה"ב. האשמה מרומזת שמשתלבת בדברי דונלד טראמפ על כך שג'ו ביידן וקמלה האריס מפקירים את ישראל. וזאת למרות שהאמת ידועה לכל – לולא רכבת התחמושת האדירה מארצות הברית, היה צה"ל נשאר בלי אמצעים להמשיך את המלחמה, ועוד להתכונן למלחמה בצפון.

אז זאת התודה של נתניהו למי שחשו להצלת ישראל ביום פקודה, ועוד דאגו לפינוק האולטימטיבי שלו ושל משפחתו כשהוזמן לנאום בקונגרס והגיע לשם במטוס כנף ציון. אם נתניהו בוחש במערכת הבחירות בארצות הברית, שלא יופתע אם ביידן והאריס יגיבו. ושוב, נתניהו כמו נתניהו – לא אומר ישירות שביידן הטיל אמברגו, אלא "ספגנו אמברגו נשק שהולך ומתפשט". מי זה כבר יכול להיות.

ואולי כדאי להזכיר כי הספין שקדם לספין פילדלפי היה ספין המדינה הפלסטינית, שנועד להדק סביבו את הבייס, לייצר "בוגדים" שרוצים מדינה פלסטינית, ולהציב אותם מול הבייס. כאשר פייק המדינה הפלסטינית התפוגג, היה צורך בפייק חדש. כך נולד פייק ציר פילדלפי, והרמיזה שכל מי שאינו רוצה לשמור על הציר, ממלא את חזונו של סנוואר.

אז אולי הגיע הזמן להסביר את פייק פילדלפי, איך זה התחיל ולאן זה מוביל.

כשפייק המדינה הפלסטינית התפוגג, נדרש פייק חדש. כך נולד פייק ציר פילדלפי, והרמיזה שכל מי שאינו רוצה לשמור על הציר – ממלא את חזונו של סנוואר. אז אולי הגיע הזמן להסביר את מקור הפייק ולאן הוא מוביל

נכון שמצרים אפשרה את אוטוסטרדת ההברחות לעזה, ועל כך יש להתחשבן איתה ביום שאחרי. מתברר שהצמרת המצרית היא לא פחות מושחתת מן הצמרת שלנו, ויש משקל רב לשיקולים מושחתים בהפעלת מערכת ההברחות.

אבל, העימות הישראלי-מצרי החבוי התפוצץ כעת לעיני כולם, וצריך לדעת כיצד התחיל. בזמנו היו לי מגעים עם בכירים מצרים והתברר לי גודל התסכול והכעס על ישראל, הנובעים מכך שישראל מעדיפה את קטאר על פני מצרים בניהול העניינים בעזה – ובכלל.

קטאר נתפסה אז במצרים כאיום הגדול על יציבותה הפנימית. ככוח הראשי, אשר באמצעות אל-ג'זירה, חתר תחת היציבות הפנימית במצרים ותחת הנשיא חוסני מובארכ, עד להפלתו ולעליית האחים המוסלמים תחתיו.

הקשר המיוחד של ישראל עם קטאר באותם שנים, נתפס כברית ישראלית-קטארית נגד מצרים. נכון או לא נכון – זה לא לעניין. העניין הוא שככה מצרים הבינה זאת, ואם ישראל נתפסת כחותרת תחת יציבותה של מצרים, מצרים עלולה להגיב.

הייתה למצרים בעייה גדולה עם שבטי הבדואים בסיני – ועדיין יש לה. מתן "פרנסה" לשבטים בתפעול מנהרות פילדלפי כדי להפחית מן הלחץ שלהם על מצרים, היה גורם נוסף בשיקולי מצרים לאפשר את המנהרות. המחשבה הייתה שאם ישראל דואגת לעצמה עם קטאר, אז למצרים מותר לדאוג לעצמה עם הבדואים. נכון, לא נכון – שוב, זאת הייתה מערכת השיקולים המצרית.

העימות הישראלי-מצרי החבוי התפוצץ לעין כל, וכדאי לדעת את מקורו. במגעיי בעבר עם בכירים מצרים והתברר לי גודל התסכול והכעס על ישראל, מכך שישראל מעדיפה את קטאר על פני מצרים בניהול ענייני עזה – ובכלל

הייתה עוד סיבה חשובה למצרים להיות המדינה הערבית בעלת ההשפעה הגדולה במזרח התיכון – התפיסה העצמית שלה של "אום א-דוניא" – מרכז העולם. מאז ימי הפרעונים ועד ימינו המצרים רואים עצמם כמייסדי הציוויליזציה האנושית, ובמערכת היחסים המזרח-תיכונית הם מדינת הציר של הפוליטיקה האזורית.

אבל, מה לעשות, יכולותיה הכלכליות של מצרים לא מאפשרות את מימוש היומרה הזאת, ולמעשה היא נדחקה אל מחוץ למעגל ההשפעה על אזורי הסכסוך האזוריים כמו סוריה ועיראק, וחוסר יכולתה להשפיע על הנעשה בתימן, פגע למעשה באחד מיסודות הכלכלה שלה – תעלת סואץ.

מה שנשאר למצרים זה עזה, וחסימת ציר פילדלפי מוציא אותה גם משם. אבל היא לא תוותר, ואחת ההתפתחויות המסוכנות היא ההתקרבות של מצרים לטורקיה, שלוטשת עין להשתלטות על מזרח הים התיכון. מה שעומד בדרכה של טורקיה זה ציר מצרים, ישראל, מדינות המפרץ, קפריסין ויוון, המבוסס על כלכלת הגז הטבעי.

האם מצרים תפרוש מן הציר הזה ותקים ציר מקביל עם טורקיה? האם תאפשר לטורקיה קרבה לציר פילדלפי מן הצד המצרי? יש התחלות, ונקווה שהם רק איתותים של איום, ולא יצברו תנופה.

הקשר המיוחד עם קטאר עודנו אבן היסוד של מדיניות נתניהו בעזה. בין יתר הסיבות לחסימת מעבר רפיח, הייתה חסימת התחרות לקטאר מצד מצרים, סעודיה, האמירויות ואינדונזיה – שכבר נכנסו לעזה, וישראל הוציאה אותם.

אחת ההתפתחויות המסוכנות היא ההתקרבות מצרים לטורקיה, שלוטשת עין להשתלטות על מזרח הים התיכון. מה שעומד כרגע בדרכה של טורקיה זה ציר מצרים, ישראל, מדינות המפרץ, קפריסין ויוון

כלומר: בפועל נתניהו ויתר על הרחבת ברית אברהם, ועל הקמת הציר האזורי נגד הציר האיראני. בכך הוא הכשיל גם את מדיניותה של ארצות הברית, שאי אפשר בכלל להתחיל להשוות את חשיבותה לאינטרס הישראלי לחשיבותו של ציר פילדלפי.

אחרי שנתניהו דאג לכך שמצרים תקבל מגרמניה צוללות אסטרטגיות, הוא יוצר אווירת מלחמה איתה? בשביל מה?

כאשר נתניהו דבק בקטאר כמדינה הערבית שעליה ישראל נסמכת, הרי כל הספינים על חיסול חמאס הופכים ריקים מתוכן. כעת, כאשר פרצה מגפת הפוליו בעזה, אונר"א חזרה ובגדול, אבל מדברי נתניהו נשקפת סכנה גדולה נוספת.

יש כעת מאבק בסוגייה של מי שיחלק את הסיוע לעזה. אונר"א התחילה בחיסון הפוליו, אבל ממשלת ישראל עדיין לא אישרה זאת. אם הממשלה תמשיך לא לאשר זאת, הרי שצה"ל יהיה זה שייאלץ לקחת על כך אחריות.

אם צה"ל לא ייקח אחריות על חיסוני הפוליו, ישראל תוכרז כפושעת מלחמה, מכיוון שבמצבה היום היא הכוח הכובש ומוטלות עליה ההתחייבויות של דיני המלחמה. בתפיסת מעבר רפיח, ישראל איבדה את מעמדה ככוח הלוחם להגנה עצמית.

בהזדמנות קודמת, נתניהו הבהיר כי לא יחדש את ההתנחלויות בעזה. האם בהפוך על הפוך זו דווקא כן קריאת הכיוון של מדיניותו האמיתית? דרך השתלטות על הסיוע, החזרת הממשל הצבאי וחידוש ההתנחלויות? האם זה תסריט ממשי שעליו התריע שר הבטחון יואב גלנט?

כלומר: במקום לגייס בעלי ברית, ישראל מקימה אויבים, ועוד לא דיברנו על קריסת היחסים עם ירדן בגלל איתמר בן גביר וסוגיית הר הבית.

אם על רצועה קטנה בפילדלפי ישראל מתקשה להגן, איך תגן על הגבול הארוך עם ירדן, שכבר עכשיו מתחיל להתפורר?

אם צה"ל לא יאשר לאונר"א לחסן נגד פוליו וצה"ל לא יעשה זאת, ישראל תוכרז כפושעת מלחמה. ככוח כובש היא מחויבת לדיני מלחמה. בתפיסת מעבר רפיח, ישראל איבדה את מעמדה ככוח הלוחם להגנה עצמית

אבל נתניהו כמו נתניהו, אחרי שאמר את אמירותיו "הנחרצות" על כך שהוא נשאר בציר פילדלפי, בשלב התשובות על השאלות אמר כי נישאר בפילדלפי עד שתימצא נוסחה שתאפשר לנו לצאת משם.

היכונו לספין הבא.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.