שבוע לאחר מעשי הרצח הנוראים של חמאס ב-7 באוקטובר, עוד לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה, שלחתי את המאמר שאעלה כאן בהמשך (ללא שינויים, הרלוונטיות שלו בעינה עומדת) לעיתון הארץ. המאמר לא פורסם. ייתכן שאפילו להארץ היה אז קשה לעכל את מה שכתבתי: "אין פתרון צבאי לרצועת עזה".

כולנו חיפשנו דרך להתמודד עם הזעם הנורא, וקשה היה להודות מייד שלמעשה את המערכה הזו מול חמאס כבר הפסדנו. הפסדנו, כי הדבר הראשון  שצריך היה לעשות זה להחזיר את החטופים – בכול מחיר – ומניסיון העבר ידענו שהמחיר כבד מאוד.

כולנו חיפשנו דרך להתמודד עם הזעם הנורא, וקשה היה להודות מייד שאת המערכה מול חמאס כבר הפסדנו. כי הדבר הראשון שצריך היה לעשות זה להחזיר את החטופים – בכול מחיר – וידענו שהמחיר כבד מאוד

מממשלה שפויה הייתה מבינה שנקמה אינה מדיניות, וכי כיבוש הרצועה אינו האפשרות היחידה, בוודאי לא הראשונה. האם הייתה אפשרות אחרת? למרבה הצער ההצעה שלי מלפני שנה עדיין רלוונטית בעיקרה – להוציא התאמות למה שהתרחש מאז. מה גם שלממשלה אין תכנית ממשית כלשהי לעתידה של רצועת עזה. חשבתי לפני שנה שכניסה קרקעית לרצועת עזה תהיה אסון ואכן, כך קרה.

אולם הסיבה העיקרית לפרסום המאמר ההוא כעת היא ניסיון נואש להצביע על כך שהקונספציה השגויה עדיין שרירה, בדרג המדיני והצבאי גם יחד ואצל פרשני תקשורת אחדים, והיא עלולה להוביל למלחמה כוללת בלבנון וכניסה קרקעית ל"רצועת ביטחון" בדרום לבנון. האסון ברצועת עזה עלול להתגמד לעומת פעולה צבאית עקובה מדם וחסרת תועלת בצפון. הבוץ הלבנוני שוב מחכה לנו שם.

אין פתרון צבאי לסכסוך הדמים שלנו עם חזבאללה, שפועל בחסות איראן. קשה להשלים עם מצב זה, אבל כשם שנקמה היא לא מדיניות, גם זעם הוא מרשם גרוע.

האם קיימת אפשרות אחרת, חוץ מפעולה צבאית בצפון, באוויר, בקרקע? המטרה החשובה ביותר כעת היא להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם, ואת זה לא עושים ע"י הצהרה מטופשת ש"הצפון נכלל במטרות המלחמה". כטווח הקצר זה אפשרי, והמחיר הוא הפסקת אש ברצועת עזה תמורת החזרת כול החטופים וההרוגים, ללא יוצא מהכלל.

הנה סיבה נוספת לחתור מהר לעסקה בדרום. חלק מההסדר יהיה לבחון אם חזבאללה אמנם יפסיק לירות – כפי שהצהיר – תמרת הפסקת אש כוללת מצד ישראל. אם  כך יקרה, הצעד הבא הוא  שיקום הישובים בצפון – משני עברי הגבול עם לבנון. בשלב הבא – שיבת התושבים לבתיהם. דווקא כעת, אחרי ההתקפה האלקטרונית על אנשי חזבאללה – זה העיתוי מתאים לצעד נבון: להציע בשקט לחזבאללה הסדר מדיני, גם אם יסרב כצפוי בהתחלה.

הקונספציה השגויה עדיין שרירה בדרג המדיני והצבאי ואצל חלק מהפרשנים, והיא עלולה להוביל למלחמה כוללת בלבנון וכניסה קרקעית ל"רצועת ביטחון" בדרום לבנון. האסון ברצועה עלול להתגמד לעומת הבוץ הלבנוני

לכול הספקנים יאמר: כניסה ללבנון היא אפשרות גרועה הרבה יותר, שתעלה לנו ולהם במספרים מבהילים של קורבנות שווא. כשם שראש הממשלה בנימין נתניהו המיט עלינו אסון נורא כשחיזק את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, הוא עלול להוליך אותנו לקטסטרופה נוספת בגבול הצפוני.

ביום שאחרי, נצטרך סוף-סוף לבחון את "הקונספציה שמאחורי הקונספציה". איך מדינת ישראל החזקה הגיעה למצב הזה? למה מאז 1967 ביטחון תושבי ישראל הלך והתדרדר? הרי ההפתעה במלחמת יום הכיפורים לא הייתה צבאית, אלא נבעה מההנחה שישראל תוכל להמשיך לשלוט בסיני.

כך גם ההנחה שלפני ה-7 באוקטובר – שאפשר ל"הרתיע" את חמאס ולהמשיך במצור על רצועת עזה. רק "הם" אשמים, ולא גם התושבים התמימים ב"וילה בג'ונגל"? הגיעה השעה לחדול מהתפיסה שצה"ל  הוא הפתרון – זה למעלה מכוחו והוא יופתע שוב ושוב – אלא לחתור להסדרים מדיניים. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מראים שהדבר בהחלט אפשרי.

והנה המאמר שנכתב לפני כשנה ולא פורסם:

רצועת עזה: לחפש פתרון, לא נקמה

אסור שמהלכים מדיניים וצבאיים יתבססו על יצר נקמה. למרות הזעם הנורא והתסכול של כולנו, גם שלי, עלינו לדרוש ממנהיגנו לשקול בקור רוח ובתבונה את האפשרויות השונות.

אסור שמהלכים מדיניים וצבאיים יתבססו על יצר נקמה. למרות הזעם הנורא והתסכול של כולנו, גם שלי, עלינו לדרוש ממנהיגנו לשקול בקור רוח ובתבונה את האפשרויות השונות

תקיפה קרקעית של רצועת עזה ואפילו כיבושה המלא על-ידי צה"ל פירושה מאות הרוגים תמורת שקט שיישמר עד… הסיבוב הבא. למרות הכאב על אלפי ההרוגים, הפצועים, החטופים והנעדרים שלנו, צריך לחפש פתרון עם סיכוי לטווח ארוך. כי אין פתרון צבאי לרצועת עזה.

חזרה לשליטה ישראלית ברצועה היא מתכון לאינתיפאדה מתמשכת. אסור שחיילנו ייהרגו וייפצעו בניסיון סרק "למחוק את עזה". זה לא אנושי וזה לא יקרה. להלן ראשי פרקים לאפשרות אחרת שאמנם אין בה נקמה, אבל גם אין בה הרוגים. שווה לנסותה, אפילו אם תכשל. יתרונה בכך שהכרזתה אכן מחייבת איפוק, אבל היא איננה כובלת את ידיה של ישראל.

1. ישראל תכריז על הפסקת אש זמנית ועל נכונותה לדחות את כיבוש רצועת עזה לפרק זמן מסוים.
2. ההפוגה נועדה לאפשר להנהגת חמאס ולראשי הזרוע הצבאית לצאת בשלום מהרצועה (למרות ההבדלים – על פי תקדים פינוי אש"ף מלבנון).
3. צוות בינלאומי בראשות שליחו של מזכ"ל האו"ם ובהנהגתה של מצרים ינהל ויפקח על הפסקת האש ויופקד על ביצוע ההסדרים.
4. צעד הכרחי ראשון ודחוף מאוד: חילופי כול החטופים הישראלים תמורת שחרור מספר זהה של אסירי חמאס בישראל. האסירים לא יורשו לחזור לשטחי רצועת עזה והגדה המערבית.
5. כול הנשק שבידי חמאס ומפת המנהרות התת-קרקעיות יימסרו לידי הצוות הבינלאומי.
6. תוקם "מנהלת שיקום רצועת עזה" בראשות נציג האו"ם ובהשתתפות אנשי מקצוע פלסטינים וממדינות אחרות. בידי המנהלת יופקד השלטון הזמני ברצועה והוא יהיה אחראי על מבצע השיקום, במשך שלוש שנים.
7. במימון השיקום ישתתפו, לצד ארצות הברית, מדינות שונות ומדינות ערב, גם ישראל ומצרים.
8. במשך שלש שנות המעבר ייבחנו האפשרויות לאיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית עם רצועת עזה.

אני יודע שקל להתייחס לתכנית כזו בביטול, או מייד להכריז שחמאס לא יקבל אותה, ואם כן – הוא ירמה אותנו על ימין ועל שמאל. ייתכן. אבל מה אנחנו רוצים באמת? אני מציע לנסות קונספציה שונה. גם אם היא נראית נאיבית, היא לפחות תצביע על נכונותה של ישראל לחפש פתרון בדרכי שלום, ולטווח ארוך יותר.

אני יודע שקל להתייחס לתכנית כזו בביטול, או להכריז שחמאס לא יקבלה, ואם כן – ירמה אותנו. ייתכן. אך אני מציע לנסות קונספציה, שגם אם נראית נאיבית, תצביע על נכונות ישראל לפתרון בדרכי שלום ולטווח ארוך

לאלה שיאמרו "נאיבי" אני אומר: תראו לאן אנשי המעשה הפרגמטיים כביכול הובילו אותנו. יש לממשלת ישראל תכנית מעשית אחרת לטווח ארוך?

יצחק גל-נור הוא פרופסור (אמריטוס) למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר. לשעבר נציב שירות המדינה בממשלה בראשות יצחק רבין וסגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה. ספרו האחרון: "הבט אחורה בחיוך", בהוצאת כרמל, 2024.