כמה שבועות אחרי שפרצה המלחמה נפגשו כמה עשרות נשים יהודיות וערביות במשגב במטרה לספר את הסיפור שלהן, לדבר ולהקשיב. אחת סיפרה בדמעות על קרובי משפחתה בעזה המשויכים לפת"ח ומתנגדים לחמאס – ולא ברור אם הם עדיין בחיים או נהרגו. אחרת סיפרה שמתקפת אוקטובר החזירה אותה לשואה. לשתיהן היה קשה להכיל את הכאב של האחרת והן לא חזרו למפגש הבא.

במפגש אחר העלתה אחת המשתתפות את הקושי שלה לראות תיעודים מההרס שזורע הצבא בבתים בעזה. משתתפת אחרת אמרה ש"הצבא שלנו ערכי ולא עושה דברים כאלה". השיח היה טעון וחשף פערים אבל גם את היכולת להקשיב – ולא להתבצר.

"לפעמים קשה לנו לנקוט עמדה וצריך לשחרר ולשמוע את הצד השני", אומרת אינאס זבידאת, שיזמה את המפגשים תחת השם מעגלי חכאיאת (בעברית: סיפורים אישיים). המטרה היא לכתוב סיפור חדש בגליל, לחיות פנים אל פנים במקום גב אל גב ולמרות המצב הן מציינות שנה רביעית לפעילות.

אחת סיפרה על קרובי משפחתה בעזה שלא ברור אם הם עדיין בחיים – ואחרת סיפרה שמתקפת אוקטובר החזירה אותה לסיפורים על השואה. שתיהן נשרו ולא חזרו למפגשים

רואים מכנה משותף

זה קורה פעם בשבועיים במשגב, מגדל תפן ובאתרים שנבחרו בקפידה ושיש להם משמעות למשתתפות. כך, למשל, הן הגיעו לגדות הנחל ליד כפר חיטין כדי לפגוש את סבה של אינאס, פדל אלחטיני, בן המאה.

הוא שיתף את זיכרונותיו מ־48', אז איבד את ביתו ועולמו הקודם, את ההתמודדות עם האובדן ואת חזונו לעתיד. "קולו הרועד הוא קולה של ההיסטוריה", אומרת זבידאת.

מפגש של מעגלי חכאיאת במשגב (צילום: מעגלי חכאיאת)

מפגש אחר נערך בכפר העקורים איקרית כדי לשמוע את סיפורו ולהיחשף לסיפור החורבן ולזה של התושבים המחכים לשוב. ליישוב עצמון הגיעו המשתתפות עם אוכל מסורתי מהבית וכל אחת סיפרה את סיפורו. המפגשים פתוחים לא רק לתושבות מהאזור ולחלקם הגיעו גם מהמרכז, מירושלים ואחת מהערבה.

"קורה שם קסם של דבר", אומרת זבידאת (40), שייסדה את מעגלי חכאיאת לנשים בגליל. הזרע שהנביט אותם היה בנסיבות מצערות, כאשר אימא שלה שהתה במחלקה אונקולוגית לפני כמה שנים.

"רואים את המכנה המשותף. כולן חושבות על עתיד הילדים, סיפורים יום־יומיים, משפחה, זוגיות – וכל השיח על הסכסוך והפוליטיקה נעלם. מה שמקרב בינינו גדול מהמפריד"

"בבית החולים ראיתי את החיבור עם הנשים היהודיות והמשפחות שלהן, בלי שיח פוליטי ודתי והקונפליקט. אתה לא בוחר מי השכן שלך, אתה בא וזהו, מתחיל לדבר ולצערי אמי התאשפזה לעיתים תכופות אז נוצרו קשרים בינה למטופלות האחרות סביב המחלה הארורה הזו.

"רואים את המכנה המשותף. כולן חושבות על עתיד הילדים, סיפורים יום־יומיים, משפחה, זוגיות – וכל השיח על הסכסוך והפוליטיקה נעלם. שאלתי את עצמי: צריך להגיע לסוף החיים כדי לדעת שאנחנו אותו דבר ומה שמקרב בינינו גדול מהמפריד?"

פדל אלחטיני במפגש של מעגלי חכאיאת בכפר חיטים (צילום: מעגלי חכאיאת)

על הרקע הזה היא רצתה להנציח את זכר אימה אחרי פטירתה והזמינה נשים מהגליל לקפה במסעדה של בעלה. "ראיתי שאף אחת לא באה רק בשביל הקפה, כולן באו להשמיע את הקול ולהקשיב, ראיתי נכונות וצורך. יחד עם שתי חברות בגליל הרעיון התחיל להתפתח וכך נוצרו המפגשים סביב הסיפורים האישיים".

איך כל זה התאפשר אחרי אוקטובר?
"זה היה בשבילי כמו נפילה לבאר עמוקה. בהתחלה השותפות שלי ואני אמרנו, 'טוב, זה לא הזמן' וביטלנו את המפגש. הכאב גדול יותר מכולנו ולא ידענו אם אפשר להכיל. כעבור שבוע החלטתי שיהיה מפגש בזום, מי שיכולה תשתתף.

"אני בעד שכל אחד ייקח את הזמן שלו לרפא את הפצעים וצריך לעשות את זה. לא לשים פלסתר כאילו אין כלום. אנחנו נותנות לכל אחת להביע את סיפורה ורגשותיה וזה בסדר"

"בהמשך נפגשנו פיזית ודווקא בשנה הזו פתחנו את קורס הכשרת מספרות הסיפורים – ועוד מעגל בתפן. זה מראה שלנשים יש אפשרות לשפה אחרת ולבטא את הרגש שלהן. לפעמים זה קשה, יכול להפוך לפיצוץ. אנחנו מאמינות שיבוא הזמן וגם השתיים שנשרו יחזרו כי יש כאן זרעים של חיבור ותקווה.

"אני בעד שכל אחד ייקח את הזמן שלו לרפא את הפצעים וצריך לעשות את זה. לא לשים פלסתר כאילו אין כלום. צריך לדון בדברים וזה מה שאנחנו עושות, לתת לכל אחת להביע את סיפורה ורגשותיה וזה בסדר, פותחים חלונות שהיו סגורים לפני כן".

הזמנה למפגש של מעגלי חכאיאת במשגב (צילום: מעגלי חכאיאת)

אמון בין א.נשים

זבידאת עובדת במקביל גם כמנהלת תוכניות לנוער בחברה הערבית בעמותת "אחריי". מתחילת המלחמה היא השתדלה לא לראות יותר מדי חומרי זוועות מהמלחמה והתמקדה ב"מעגל הדאגה שלי, איפה שאני יכולה להשפיע. אני לא יכולה להפסיק את המלחמה. אני יכולה לזרוע תקווה ולהאיר נר קטן בחושך שאנו חיים".

אחת המשתתפות הערביות סיפרה שמשפחתה שאלה אותה למה בכלל ללכת, הרי "היהודים לא רוצים אותנו כאן". מצד שני אישה דתייה ממצפה שמעה על המעגל והתחברה לנשים שמצאה בו. כולן דואגות לעתיד ילדיהן ותוהות אם בכלל יישארו בארץ.

משתתפת ערבייה סיפרה שמשפחתה שאלה אותה למה בכלל ללכת, הרי "היהודים לא רוצים אותנו כאן" ומהצד השני אישה דתייה מצפת שמעה על המעגל והתחברה לנשים שמצאה בו

היא מאמינה שבמצב של משבר אמון מול ההנהגה והמדינה, לפחות אפשר לבנות אותו מחדש בין אנשים. "הגיעו השנה נשים חדשות מכפר ורדים וחורפיש. הן מחפשות מקום כזה. בני הזוג שלנו חשבו שנפסיק אחרי שבוע–שבועיים וכשראו את ההתמדה רצו להגיע בעצמם.

"אז למפגשים ברמדאן הם כבר הגיעו וכן הילדים וזה מחמם את הלב. הארץ שלנו קטנה אבל מאוד יפה ויקרה, וצריכים לדאוג לשמור עליה. אנחנו לא מביאים ילדים לעולם כדי שישקעו באכזריות ושנאה, אלא רוצים שיגדלו בשקט ובשלום, חמלה וכבוד הדדי".

מפגש חכאיאת בגלריית איבאע בכפר יאסיף, ספטמבר 2024 (צילום: מעגלי חכאיאת)

"היה וואו"

לפני כשנה וחצי החברה הישראלית נקרעה סביב מה שנראה עכשיו כזוטות המהפכה המשפטית. מיכל שדה הרגישה שהשיח מקצין, מתנגח – ואין מקום לדיבור מכבד. היא כבר הייתה עם ניסיון בקבוצות דיאלוג בין פלסטינים וישראלים וחשבה שצריכה להיות דרך לפגוש את מי שחושבות ומאמינות אחרת ממנה.

היא צירפה את שרית סולטן מאור עקיבא, אותה הכירה בתוכנית מנדל ואת סיליה ג'ואברה שאותה הכירה בעבודה בג'סר א־זרקא. פוסט שכתבה בפייסבוק זכה להיענות רבה וכך נולד המפגש הראשון אצלה בבית בזכרון יעקב.

"זה היה אצלי בבית, הגיעו 30 נשים שאת רובן לא הכרתי והיה 'וואו'. הצלחנו לשבת ולשמוע זו את זו בתקופה של המחאה והרפורמה. עכשיו כל זה נראה שטויות"

"זה היה אצלי בבית, הגיעו 30 נשים שאת רובן לא הכרתי והיה 'וואו'. הצלחנו לשבת ולשמוע אחת את השנייה בתקופה של המחאה והרפורמה. עכשיו כל זה נראה שטויות. כשסיימנו רצינו עוד אז פתחנו יומנים וקבענו אצל שרית באור עקיבא ושוב הגיעו נשים אחרות עד שבשבוע שעבר היה מפגש מספר 20. היו מפגשים אצלנו בבית, בכיכר החטופים – ופעם אחת בבית הנשיא.

הגירוש והכיבוש

"אנחנו בוחרות נושא אקטואלי וכל אחת מספרת למה היא באה ומה חשוב לה – ומתפצלים לקבוצות קטנות. דיברנו על העסקה והכרנו את מי שחושבות אחרת. עכשיו אני מכירה מלא דוסיות עם שביס שהן כבר לא האחרות. באחת הקבוצות מישהי הזכירה את הגירוש ולא הבנתי שמדובר בהתנתקות, אבל בחוויה שלה זה כך.

נשים נפגשות

"מצד שני אני אמרתי 'כיבוש' ולאחרות זה עשה כאב בטן אבל הן מבינות שיש נשים כמוני שמדברות על זה ולא מסכימות אבל מכירות בכך שיש כאלה ושבחלק מהדברים חולקות אותן תפיסות. זו היכרות אמפטית עם הצד השני, לא מנסות לשנות אלא לנהל את הדברים מתוך היכרות אישית".

לפגישות מגיעות משתתפות מכל השבטים, הדעות והתפיסות, משמאל רדיקלי ועד ימין מלא־מלא ואף יותר מכך. שדה אומרת שהשיח במלחמה הפך ל"מורכב", עם כאלה שדואגות לקרובים המשרתים ודוגלות ב"יחד ננצח" ואחרות שתומכות בסרבנות. יש המאמינות באלוהים ויש המתמקדות ב"כל בני האדם שווים". זה לא מוביל למציאות פוליטית שונה אבל כן למציאות חברתית אחרת.

"מישהי אמרה שלא תבוא אם יהיו ערביות. זה משאיר אותי עם תהיות ערכיות, בודק את הגבולות שלי. אם לא הייתי בשיח האמפתי היה לי יותר קשה לשבת עם חלק מהן"

מאז שבעה באוקטובר הנוכחות של המשתתפות הערביות פחתה. באחת הפעמים מישהי אמרה שאם הייתה מגיעה ערבייה היא לא הייתה באה. שדה עצמה לא תמיד יודעת איך לאכול את האמירות האלה: "זה משאיר אותי עם תהיות מוסריות וערכיות, בודק את הגבולות שלי. אם לא הייתי בתוך המסגור של השיח האמפתי היה לי יותר קשה לשבת עם חלק מהן.

"אני מנסה להבין איך אישה יכולה להיות ערכית ומאמינה באדם עד שזה מגיע לערבים. אנחנו מבררים תפיסות של כל אחת ואני לא בטוחה אם זה נכון, אולי צריך להציב קווים אדומים. אני מפגינה אדוקה בשבתות ובכיכר החטופים וצועקת הכי חזק – ובמפגשים קורה משהו אחר, שמזמין מתינות".

מיכל שדה גולדווסר (צילום: באדיבות המצולמת)

שדה עבדה בעבר בתקשורת ולאחר מכן בפיתוח כלכלי בג'סר א־זרקא, ביזמות חינוכיות ובקרוב מצטרפת ל"יוזמת ז'נבה". היא לא רוצה להסתפק בהפגנות ומבקשת "לעבוד בלעשות שלום ולהחזיק את התקווה מהבוקר עד הערב". היא מקווה שמיזם הפגישות מכין את השטח ליכולת להשפיע, להביע דעה, גם אם היא לא מקובלת ולא לוותר.

"אם זו הדרישה מעצמי זה מחייב גם את האחרות. אני אומרת לכולן: תתאמנו בלהשפיע, תעמיקו את החיבור האנושי – ומשם נמשיך. גם כשנאמרו דברים קשים שלא ידעתי מה לעשות איתם, אף אחד לא קם ולא זרק כיסאות, המשכנו לדבר ולהתכתב.

"זה מאתגר ואולי הכי חשוב זה לשמור את ערוץ התקשורת פתוח. לא לסגור טלפון כי אחרת לאן נמשיך? איפה ניפגש? אני חייבת שיהיה וי כחול בווטסאפ, שיהיה משהו"

"זה מאתגר אבל יש שיח, אולי זה הכי חשוב: לשמור את ערוץ התקשורת פתוח. לא לסגור את הטלפון כי אחרת לאן נמשיך מפה? איפה ניפגש? אני חייבת שיהיה וי כחול בווטסאפ, שיהיה משהו".

יותר נשים סביב השולחן

קל להיות ציני כלפי היוזמות האלה, שהן לגמרי נגד הטרנד הלוחמני שבו נמצאת החברה הישראלית כלפי חוץ – ובינה לבין עצמה. מדורת השבט התפצלה מזמן לכמה מדורות בוערות שגובה הלהבות ביניהן שובר שיאים ורבים מרגישים שאין עם מי לדבר. על הרקע הזה היוזמות האלה אולי נחוצות מתמיד.

הכשרת נשים לניהול מו"מ מדיני בראייה מגדרית (צילום: "איתך (מעכי)")

"מתחילת המלחמה אנחנו רואות עשרות יוזמות כאלה של נשים בישראל לדיאלוג ודיפלומטיה לא פורמלית, לסיוע הומניטרי ועוד. יש פער בין מה שקורה בשטח אבל נשאר ברמה הזו ולא מסוקר בתקשורת ואין אפשרות לחדור את תקרת הבטון", אומרת עו"ד נטע לוי, מעמותת "איתך (מעכי), משפטניות למען צדק חברתי".

במסגרת העמותה, לוי מנהלת שותפה עם ד"ר נידא שגרי, של מרכז "נשים שלום ובטחון" המקדם את יישום החלטה 1325. מדובר בהחלטה שהתקבלה באו"ם בשנת 2,000 ודרשה מכל המדינות לדאוג להגנה על נשים באזורי סכסוך, לדאוג שיהיה להן ייצוג בקבלת החלטות בנושאי שלום ובטחון וכן במגעים להפסקות אש ושלום.

"מתחילת המלחמה יש עשרות יוזמות של נשים לדיאלוג ודיפלומטיה לא פורמלית, לסיוע הומניטרי ועוד ועוד. יש פער בין מה שקורה בשטח אבל נשאר ברמה הזו ולא מסוקר"

ישראל אימצה את ההחלטה באופן חלקי ועמותת "איתך (מעכי), משפטניות למען צדק חברתי" הרימה את הכפפה לאחד היישומים שלה: הכשרה ייחודית, ששתי הנשים שמקיימות את מעגלי השיח עברו אותה. השם המסורבל של התוכנית הוא "ניהול משא ומתן מדיני בראייה מגדרית".

הקורס הסתיים ביוני ועברו אותו 52 שנים מרקעים שונים, כולל מהמגזר הציבורי, אם כי חלקן ביקשו להצניע את השתתפותן עם עליית הממשלה הנוכחית.

נטע לוי (צילום: "איתך (מעכי)")

הן ביקרו בשגריריות זרות של מדינות, שחלקן היו בסכסוכים אלימים, במטרה לקחת תפקיד בפתרון הסכסוך. הבעיה היא שאין מגעים כאלה, לפחות לא פורמליים, ועצם הדיבור על כך נראה מוזר בשעת מלחמה בדרום ובצפון וצחצוחי חרבות לקראת הסלמה נוספת.

בתשובה לכך, עו"ד לוי אומרת כך: "יש כל הזמן דיבורים על חטופים והפסקות אש – ובימים רגילים גם מגעים מתחת לפני השטח על בריאות וסביבה ואין נשים סביב השולחנות, אלא אם הן מרקע צבאי. אין ייצוג של נשים אזרחיות ישראל הערביות, מהפריפריה הגאורפית, חרדיות ודתיות. אז ההכשרה שלנו ניסתה להראות שיש כאלה ולפלס את דרכן למוקדים האלה. זו לא תוכנית דיאלוג אלא למידה.

"היוזמות של מיכל ואינאס היא מבחינתי חלק מהנעה של שיח, להילחם בדה הומניזציה שעומדת בבסיס המלחמה הזו. ביולי עמדנו בקפלן עם בובות בגובה שישה מטרים ושלטים הקוראים להציב יותר נשים בראש. עמדנו תחת נשים ענקיות מבד והבנתי שאני מוקפת גם בנשים אמיתיות עם יוזמות יוצאות דופן המצליחות לעשות את זה כמו מים, להיכנס לאיפה שאפשר".

"יש כל הזמן דיבורים על חטופים והפסקות אש ובימים רגילים גם מגעים מתחת לפני השטח – ואין נשים סביב השולחן אם הן לא מרקע צבאי. המטרה היא לפלס דרך למוקדים האלה"

קמפיין "יותר נשים בראש" של עמותת "איתך (מעכי)" (צילום: אינס אוסרף)