האולפנים מלאים בסיסמאות "להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם", כאילו תושבי הדרום כבר "שבו לבתיהם". כאילו מדובר רק במספר האוטובוסים הנדרשים להסעת התושבים הביתה ופתיחת המכולת בשכונה.

ראשי מועצות וישובים דוחפים את צה"ל להיכנס בחזבאללה, להיכנס ללבנון, "לנקות" את השטח מכוח רדואן, להפציץ בביירות, לגבות מחיר מלבנון, ועוד ועוד הצעות לפתרון שייתן לכאורה הכוח הצבאי של ישראל.

אבל העובדות הן חדות, פשוטות והפוכות.

ראשי מועצות וישובים דוחפים את צה"ל להיכנס בחזבאללה, להיכנס ללבנון ולגבות מחיר, "לנקות" את השטח מכוח רדואן, להפציץ בביירות, ועוד הצעות לפתרון שייתן לכאורה הכוח הצבאי של ישראל. אך העובדות הפוכות

ישראל לא מנצחת את חמאס כבר שנה בעזה. צה"ל נמצא שם בלחימה סיזיפית ממנהרה אחת לאחרת, ממטען למלכוד, והחטופים עדיין מוחבאים בעומק השליטה של יחיא סנוואר, שגם הוא מתחמק וממשיך לשלוט צבאית ושלטונית ברצועה.

מי שחושב (ומפרשן) שצה"ל יכול לסלק את חזבאללה מלבנון, הוזה הזיות, וחמור מכך – משקר במצח נחושה לתושבי הצפון.

צה"ל סילק לכאורה את לוחמי אש"ף מלבנון באוגוסט 1982, אבל היי, מה עשה שם סלאח אל-עארורי עד לפני כמה חודשים? ומה עושים עוד ועוד בכירים פלסטינים בלבנון ובקטאר? ואיך זה שכוחות פלסטיניים יורים לעיתים רקטות לישראל? והנה חסן נסראללה כורך את הפסקת המלחמה מצדו, בעניין הפלסטיני בעזה.

אחרי סילוק יאסר ערפאת ואנשיו מדרום לבנון (ולא מצפונה), החל צה"ל להילחם בארגון שצמח במקומו – חזבאללה. 18 שנים מדממות לא הצליח צה"ל להכניע אותו או לסלק אותו מלבנון, ואף לא מקו הגבול. זה נגמר בנסיגה לאחר הסכם על קו גבול בין ישראל ללבנון, בחסות בינלאומית של האו"ם.

הסכם. לא הכרעה צבאית.

גם מלחמת לבנון השנייה נגמרה בהסכם 1701, שעליו חתמה מועצת הביטחון של האו"ם ובכך הסתיימה עוד מלחמה בין צה"ל לחזבאללה.

שוב לא הייתה הכרעה צבאית, וחזבאללה לא סולק מלבנון ולא מקו הגבול. בחוצפתו בנה אוהל בהר דוב וישראל היססה אם לסלק אותו.

ישראל לא מנצחת את חמאס כבר שנה בעזה. צה"ל לוחם סיזיפית במנהרות, ממטען למלכוד, והחטופים עדיין בעומק שליטת סנוואר. מי שחושב (ומפרשן) שצה"ל יכול לסלק את חזבאללה מלבנון, הוזה

גם הפעם לא תסתיים הלחימה ללא הסכם מדיני. לא תהיה הכרעה צבאית למרות המכות שחטף חיזבאללה בשבועיים האחרונים.

כמו סנוואר, גם נסראללה ידע להיאחז בעומק לבנון. במנהרות עומק וברחבי הערים והכפרים. אחיזתו שם מכילה אלפי רקטות והוא יכול לנהל מלחמת התשה לשנים. מאחוריו עומדת מעצמה אזורית ונשק ותחמושת וכסף לא מהווים בעיה. גם אין מחסור בלוחמים.

הדרישה השטחית "להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם", מתעלמת בעצם מהחובה של ממשלת ישראל לייצר מהלך מדיני שיאפשר זאת.

שום מהלך צבאי לא יסלק את חזבאללה מלבנון, גם אם צה"ל יכבוש שוב את דרום לבנון ויגיע לביירות.

מה לא ברור? כמה פעמים צריך לחזור על אותה איוולת כדי ללמוד לקח? כמה חיילים עוד ישלמו בחייהם כדי שממשלת ישראל תעשה את הדבר היחיד הנדרש ממנה – הסכם מדיני שיסיים את המלחמה כדי שתושבי הצפון יוכלו "לחזור לבתיהם"?

האם מישהו חושב שאפשר לפוצץ ביפרים וחזבאללה יימלט וייסוג מלבנון?

אלא שהסכם מדיני מבחינת ממשלת הימין האטומה והזחוחה – פירושו אובדן השלטון. הימין הקיצוני, שלעולם משוכנע כי רק בכוח אפשר לנצח מלחמות, יפרוש. הממשלה תיפול וניאלץ ללכת לבחירות.

כך תלויה מלחמת נצח בשלטון נצח.

כדי לצאת מהפלונטר המדמם צריך לקבל החלטה שמשמעותה אובדן השלטון. כדי לא לאבד את השלטון, צריך להמשיך במלחמת נצח.

ראשי הישובים בצפון, שלא כורכים את סיום המלחמה בדרישה להגיע להסכם מדיני בלבנון ומול חמאס בדרום (עסקת חטופים וסיום המלחמה), פשוט משחקים לידי הקיצונים בממשלה, ומשלמים בגופם ובגורלם של תושביהם.
בצפון ובדרום כאחד.

מצעד האיוולת 2024.

הדרישה השטחית "להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם", מתעלמת מחובת הממשלה לייצר מהלך מדיני שיאפשר זאת. שום מהלך צבאי לא יסלק את חזבאללה מלבנון, גם אם צה"ל יכבוש שוב את דרום לבנון ויגיע לביירות

החשש מהאשמת הדורשים פתרון מדיני, כאילו הם "שמאלנים", או "רופסים", או חלילה "קפלניסטים בוגדים", מסבך את כולנו במלחמה ללא תכלית וללא סוף.

אין שום דבר אמיץ במלחמה הזאת מלבד אומץ ליבם של הלוחמים החשופים לאש בחזית.

יש פה רק פחדנות ואינטרס מושחת של פוליטיקאים, שמוכנים להקריב את חיי הרבים רק על מנת לא לאבד את שלטונם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.