באמצע שום מקום ברמת שמש, התגלו שרידיה של כנסייה גדולה מהמאה ה-6, במסגרת בדיקות שגרתיות שערכו שם ארכאולוגים לפני תחילת עבודות בנייה.

אבל בעוד שחשיפת הכנסייה עצמה – לפני ארבע שנים – הייתה מפתיעה, ההקדשה ל"מרטיר מהולל" בכתובת יוונית על רצפת פסיפס באתר מהווה תעלומה אפילו גדולה יותר. מי בדיוק היה אותו קדוש – או אולי קדושה?

ד"ר לאה די סגני, מומחית ליוונית עתיקה מהאוניברסיטה העברית, אמרה לי השבוע כי לפי הדקדוק היווני של הכתובת, ייתכן שמדובר באישה.

די סגני אפילו הציעה מועמדת – טקלה הקדושה הראשונה, שזכתה לתואר הדתי "שוות ערך לשליחים", ויום החג לזכרה צוין החודש בלוח חגי הקדושים הנוצרים.

כנסייה מהתקופה הביזנטית ברמת בית שמש, שהוקדשה ל"מרטיר מהולל", 23 באוקטובר 2019 (צילום: קתי רוזי בורשל)

רצפות פסיפס ייחודיות

ביקרתי בכנסיית המרטיר המהולל מיד לאחר הגשם. למרות סימני הסתיו, השמש החמה עדיין קפחה על ראשי וייבשה את הבוץ באתר, שמשתרע על 1.5 דונמים.

מנהל החפירות מטעם רשות העתיקות, בנימין סטורצ'ן, הציג לי בהתלהבות את הארכיטקטורה ואת רצפות הפסיפס הייחודיות – ובאותה מידה של התלהבות כיסה את רצפות הפסיפס היקרות בשקי חול לבנים כדי להכין אותן לחורף.

הכנסייה הוקמה בסביבות שנת 543, תחת שלטון הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. המקום היה בשימוש עד תחילת המאה ה-9, והוא כולל כולל קפלה צדדית שבה אגן טבילה גדול חצוב באבן, וקריפטה תת-קרקעית שהשתמרה באופן יוצא דופן.

רצפת הכנסייה מקושטת בפסיפס צבעוני של פירות, עלי, בעלי חיים וצורות גאומטריות. הדימוי המרשים ביותר ללא ספק הוא של עיט קיסרי, אשר יחד עם כתובת המציינת את תרומת הקיסר טיבריוס השני קונסטנטינוס (582-574 לספירה) קושר את האתר לתקופת האימפריה הביזנטית.

ברוב הגרסאות, טקלה מטבילה מאמינים, מרפאת אנשים ומטיפה – למרות שכמה מקורות, שמעדיפים להגביל את תפקידי הנשים בכנסייה, משמיטים חלק מפועלה. אך בכל מקרה, היא הייתה בתולה לוחמנית

הקפלה שבה התגלה העיט נוספה למתחם בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס. לדברי סטורצ'ן, היא אפשרה לכמרים בכנסייה לקיים את טקס האוכריסטיה פעמיים ביום, דבר המעיד על מספר הצליינים שהגיעו לביקור בכנסייה המרוחקת, שככל הנראה התקיימה מכלכלה תיירותית ב-300 שנות פעילותה.

סטורצ'ן, יהודי חובש כיפה בעל זקן עבות, מכנה את האתר בצחוק "האיה סופיה הקטנה של בית שמש", כשהוא קושר את הכנסייה לרשת מבנים אימפריאליים.

הכנסייה והקריפטה מלאות בצורות מעגליות, שמסמלות את מעגל המוות והלידה מחדש, אומר סטורצ'ן. כמו הקריפטה, גם האולם שבו נערכו טקסי ההטבלה הוא בעל שתי שתי כניסות. אגן הטבילה המרשים, שנחצב בגוש אבן גדול ומונח היום במקום אחר באתר, גדול מספיק לטבילת אדם מבוגר – היא ה"לידה מחדש".

בחצר הקדמית המרווחת לפני הכניסה, אי אפשר שלא להבחין בכתובת יוונית גדולה בת 10 שורות. בכתובת הזאת מצא סטורצ'ן אזכור למרטיר המהולל.

עמוד שנמצא במתחם הכנסייה מהתקופה הביזנטית ברמת בית שמש, 2017 (צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות)

"היסטוריה זאת היסטוריה"

סטורצ'ן, שעלה לארץ מדטרויט, מישיגן, בגיל 18, לומד תוך כדי עבודתו על הנצרות הקדומה. "היסטוריה זאת היסטוריה", הוא אומר, "כמהגר, אני רואה את זה כחלק מהמורשת שאנחנו מקבלים, וכעוד פיסה מהפאזל של ארץ הקודש".

יש כמה תעלומות לא פתורות בנוגע לכנסייה. למשל, מדוע היא הפסיקה לפעול, ננעלה וננטשה. "הדלתות היו נעולות, בכוונה לשוב", אומר סטורצ'ן.

אבל התעלומה הגדולה ביותר היא ללא ספק זהותו של המרטיר. סטורצ'ן מספר כי הוא קרא על צלייני התקופה כדי לנסות להבין מי יכול להיות אותו קדוש מהולל.

באתר החפירות שאלתי את סטורצ'ן אם ייתכן שמדובר בכלל בקדושה. הוא צחק ואמר שגם הוא שאל את די סגני, חוקרת הכתובות היווניות, את אותה השאלה.

בנימין סטורצ'ן בקריפטה (צילום: אמנדה בורשל-דן)

די סגני כתבה לי: "המרטיר המהולל אכן יכול להיות אישה, לפחות מבחינה דקדוקית: הן שם העצם והן שם התואר הם דו-מיניים (זהים לזכר ולנקבה)".

עם זאת, היא מיהרה לציין כי "מבחינה סטטיסטית, סביר הרבה יותר שמדובר בגבר, היות שבמקורות מוזכרים הרבה קדושים גברים, ולחלקם הוקדשו כנסיות".

לדבריה, מבין הקדושים הידועים באזורנו, אלה שסביר יותר שיזכו לתואר "מהולל" הם תיאודורוס, גאורגיוס, סרגיוס וסטפנוס, המרטיר הנוצרי הראשון.

"אבל יש גם לפחות קדושה אחת, טקלה, שיש כנסייה המוקדשת לה בכפר כמא, והיא זכתה לפולחן גם בירושלים הביזנטית", הוסיפה המומחית.

מתברר שישנן כמה כנסיות המוקדשות לטקלה בגבולותיה של ישראל המודרנית, בהן אחת בכנסיית הקבר ואחת בהר הזיתים בירושלים.

ברחבי העולם יש כנסיות רבות המוקדשות לה, והמפורסמת שבהן היא מערת הקבורה בסיליפקה שבדרום טורקיה. בעיניי הבלתי מקצועיות, התמונות של אותה מערת קבורה שראיתי באינטרנט די דומות לקריפטה בבית שמש.

חשיפתה של רצפת הפסיפס במתחם הכנסייה מהתקופה הביזנטית ברמת בית שמש, 2017 (צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות)

תגלית של נער מתנדב

סטורצ'ן מספר כי הקריפטה התת-קרקעית התגלתה על ידי אחד מ-5,000 בני הנוער שהתנדבו לסייע בחשיפת האתר. לאחר שהוא גילה חור ברצפה, נזרקה לתוכו אבן. לפי משך הזמן שלקח לה להגיע לקרקעית, הבין שמדובר בחלל גדול.

הצוות שלו החדיר פנימה מצלמות דרך החור ברצפה, וראה את המעבר המקושת, המעיד על גג קמור, וחלל ריק גדול. כשהם נכנסו פנימה, הם גילו שהקריפטה מלאה בעפר עד גובה הכתפיים, וכי איש לא השתמש בה יותר מ-1,000 שנים.

השרידים הארכאולוגיים המאוחרים ביותר שהתגלו בפנים היו 300 נרות חרס בגודל כף יד מהמאה ה-9, שככל הנראה הושארו שם על ידי צליינים שהחזיקו בהם לצורך תפילה או כמזכרות ממסעם לארץ הקודש.

אל הקריפטה מובילים שני גרמי מדרגות, ובקצה השני יש חלון בקיר הצופה מזרחה. זגוגית החלון, הממוקם בדיוק מעל המקום שבו עמדה תיבת השרידים הקדושים, הייתה מורכבת מלוחות זכוכית ירוקה-כחולה.

באתר נמצא האוסף הגדול ביותר של שברי זכוכית כאלה בארץ הקודש, וחלקם מוצגים בתערוכה הזמנית "המרטיר המהולל" במוזיאון ארצות המקרא.

"בדרך כלל חושבים על קריפטה כעל מקום אפל ומסתורי. מדוע חלון?", תוהה סטורצ'ן, כשהוא עומד תחת הפתח שנתמך כעת בקורות עץ.

קירות החלל בעל התקרה המקומרת היו מחופים בלוחות שיש מיובא. בלבני האבן של המבנה אפשר לראות חורים מרובעים, שבתוכם עוגנו לוחות השיש. משחקי האור הירוק-כחול על קירות השיש הלבנים המבריקים יצרו דימויים המזכירים מים. כשהחדר נמלא באור מהבהב של מנורות שמן, המראה היה ודאי בלתי נשכח.

נוסף על גימור השיש המפואר, בפתח הקריפטה הותקנו שערי ברונזה. בין שרידיו של המרטיר המהולל לבין הציבור חצץ מכסה מסורג, שרק חתיכה קטנה ממנו נמצאה באתר. גם היא מוצגת כעת במוזיאון ארצות המקרא.

איקונין של טקלה הקדושה

הקריפטה ממוקמת תחת מחיצת הסורג של הכנסייה עצמה, שהפרידה בין אולם התפילה המרכזי לאזור המיועד לכמרים, כמו שולחן האוכריסטיה.

פיסות ממחיצות הסורג הייחודיות, העשויות צורות מעגליות שמשתלבות זו בזו, הורכבו מחדש, וניתן לראות אותן בתערוכה במוזיאון.

כשסטורצ'ן מדבר, ניכרת האקוסטיקה של החדר התת-קרקעי. הוא מספר כיצד נזירים ונזירות ממנזר בית ג'מאל הסמוך ביקרו באתר כמה פעמים כדי להתפלל למען הארכאולוגים ולשיר – בעברית – בתוך החלל הקמור.

"אני עושה את מה שמלהיב אותי, והם עושים את מה שמלהיב אותם, ושני הדברים האלה משתלבים. זה אולי יישמע מוזר, אבל הם מחזקים אותנו באופן רוחני. הם צד שלישי שתומך בי בצורה שונה ממה שאני רגיל", הוא אומר.

כתובת המציינת "מרטיר מהולל" בכנסייה מהתקופה הביזנטית ברמת בית שמש של היום, 23 באוקטובר 2019 (צילום: אמנדה בורשל-דן)

ניצלה על ידי לביאה

טקלה, שנולדה להורים עשירים, הטבילה עצמה לנצרות לאחר ששמעה דרשות של פאולוס מחלון ביתה בעיר קוניה (היום בטורקיה). סיפורה מסופר בכמה מקורות, בהם "מעשי פאולוס וטקלה" מהמאה ה-2 ו"מעשי טקלה" מהמאה ה-5.

אחרי שהיא מחליטה להמיר את דתה לנצרות, ארוסה של טקלה מתנגד לבחירתה המחודשת בפרישות, והיא נידונה למוות ונרדפת בכמה הזדמנויות ומקומות.

היא נלחמת בחיות פרא וניצלת על ידי לביאה, מטבילה את עצמה על ידי כך שהיא קופצת לאגם מלא בכלבי ים, מתלבשת כגבר, ניצלת מניסיון אונס, ולבסוף נבלעת במערה שנפערת עבורה כשרודפיה כמעט משיגים אותה בשנות ה-90 לחייה.

היא נלחמת בחיות פרא וניצלת על ידי לביאה, מטבילה את עצמה על ידי כך שהיא קופצת לאגם, מתלבשת כגבר, ניצלת מאונס, ולבסוף נבלעת במערה שנפערת עבורה כשרודפיה כמעט משיגים אותה בשנות ה-90 לחייה

ברוב הגרסאות, היא מטבילה מאמינים, מרפאת אנשים ומטיפה – למרות שכמה מקורות, שמעדיפים להגביל את תפקידי הנשים בכנסייה, משמיטים חלק מפועלה. אך בכל מקרה, היא הייתה בתולה לוחמנית ששימשה השראה לנשים.

טקלה, שהייתה נערצת באימפריה הביזנטית, מחזיקה בשני תארים: "שוות ערך לשליחים", שלפי "אורתודוקס ויקי" ניתן לאדם ש"תרם רבות להתפתחות הכנסייה", ו"פרוטומרטיר: המרטיר הראשון באזור מסוים". לפי האתר, היא "הקדישה את חייה לאלוהים בתקופה שבה הנוצרים היו מנודים".

עמוד שנמצא במתחם הכנסייה מהתקופה הביזנטית ברמת בית שמש, 2017 (צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות)

סיכוי של 20%

"אף פעם לא למדתי סטטיסטיקה", כתבה די סגני, "אבל אני מאמינה שמצד אחד, כאישה אחת אל מול 'ארבעה מרטירים-גברים אפשריים', יש לה סיכוי של 20% להיות המרטיר המהולל מרמת בית שמש. מצד שני, היות שגודלו של המדגם (מספר המקרים הכולל של מרטירים שמתוארים כ'מהוללים' באזור שלנו) כל כך קטן, הייתי אומרת שכמו בהטלת מטבע, הסיכויים שמדובר באישה הם 50:50".

סטורצ'ן אינו אופטימי באשר לאפשרות שנדע אי פעם מיהו אותו מרטיר. לדבריו, הוא לא מצפה למצוא סימנים מזהים באתר. "הצליינים ידעו לאן הם הולכים", הוא אומר ומושך בכתפיו. "הם לא נזקקו לשלט 'ברוכים הבאים לדיסניוורלד'".