מאפיין מובהק של המעבר לדיקטטורה פשיסטית הוא שהמנהיג אחראי למה שמצטייר בעיני הציבור כהצלחות, בעוד שלכישלונות האיומים ההולכים ונערמים – אחראים מתנגדיו מקרב האזרחים.

האחראים לכישלונות יהיו גם מקרב שומרי הסף המוחלשים, או מערכת המשפט המוחלשת, או האזרחים מקרב המיעוט האתני, או ארגוני זכויות האדם, או מערכת המשפט הבינלאומית, או האופוזיציה, או נציגי האופוזיציה שנכנסו לממשלה בתמימות לאחר טבח 7 באוקטובר 2023, תוך שהם מגישים את ראשם על מגש של כסף למערך התעמולה הפשיסטי. תפקידם האמיתי היה, כמובן, שיהיה את מי להאשים בכישלונות. בני גנץ וגדי איזנקוט הם כמובן אלה שעיכבו את הניצחון המוחלט.

האחראים לכישלונות יהיו מקרב האזרחים, או שומרי הסף המוחלשים, או מערכת המשפט המוחלשת, או אזרחים מהמיעוט האתני, או ארגוני זכויות האדם, או מערכת המשפט הבינל', או האופוזיציה

המחאה האזרחית נגד כינון הדיקטטורה, אפוא, אשמה בכישלונות, לשיטת מנגנון תעמולת הרעל מטעם מחוללי ההפיכה, בטבח הישראלים המחריד מאז ייסוד מדינת ישראל (שהוא גם הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה). היא אשמה, גם אם היא זו שהזהירה מפני הקטסטרופה שתמיט עלינו ההפיכה (לאורך חודשי ההפגנות נגד ההפיכה הבזויה עד 7 באוקטובר 2023 הונפו שלטים עם צילומי גולדה מאיר ובנימין נתניהו שעליהם הכיתוב "מחדל 73' – מחדל 23'". איש לא חלם אז שמחדל 1973 יתגמד ליד מחדל 2023.

מערכת המשפט אשמה בכך שצה"ל אינו מנצח ניצחון מוחלט ברצועה, כי היא מציבה בלמים ללחימה. הבלמים כה חזקים עד שנהרגו בלחימה רק קרוב ל-42 אלף פלסטינים, שעשרות אלפים מהם אינם מהזרוע הצבאית של חמאס. לרבות תינוקות, פעוטות, ילדים וילדות.

אני מעריך שזה מאכזב בעיני רבים מתומכי המעבר לדיקטטורה: צבי יחזקאלי, למשל, דרש לאחר הטבח בעוטף, בשדרות ובאופקים – להמית מאה אלף פלסטינים באופן מיידי וללא הבחנה. אליהו יוסיאן דיבר על 50 אלף מתים באופן מיידי וללא הבחנה. במזרח התיכון אוכלים דיקטטורת חומוס. לא דיקטטורת סושי.

התובע הכללי בבית המשפט הבינלאומי הפלילי בהאג הוא אנטישמי, כי הוא סבור שישנה תשתית ממשית לחשד נגד נתניהו בגין ביצוע פשעי מלחמה בעזה ואולי אף פשעים נגד האנושות. ומה לגבי צווי המעצר שדרש התובע נגד יחיא סנוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה? זה רק מוכיח עוד יותר שהוא אנטישמי. למקם את המנהיג העליון והנערץ לצד יחיא סנוואר? אנטישמי.

מערכת המשפט אשמה בכך שצה"ל אינו מנצח ניצחון מוחלט ברצועה, כי היא מציבה בלמים ללחימה. הבלמים כה חזקים עד שנהרגו בלחימה רק קרוב ל-42 אלף פלסטינים, עשרות אלפים מהם אינם מהזרוע הצבאית של חמאס

מערכת המשפט, כך יעקב ברדוגו בעקבות הטבח הנורא ביפו, מונעת ניצחון על הטרור. זהו המסר הקבוע. פיגועי הטרור בתקופת ממשלת רבין הם באשמת יצחק רבין. פיגועי הטרור בתקופת ממשלת בנט-לפיד הם באשמת ממשלת בנט-לפיד. פיגועי הטרור בתקופת ממשלת נתניהו-בן גביר הם באשמת היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ.

ומות החיילים קורע הלב בלבנון בסופ"ש? באשמת הפרקליטה הצבאית הראשית, לפי שמעון ריקלין. זהו דף המסרים העדכני.

בדיקטטורה כולם אשמים בכישלונות חוץ מהמנהיג העליון. למעשה, כולם מכשילים את המנהיג העליון ולכן מתחוללות קטסטרופות. צה"ל ושב"כ לא התריעו מפני טבח ה-7 באוקטובר 2023. הם גם לא העירו אותו בלילה. מסכן. הוא בכלל הקורבן האמיתי של שואת העוטף, שדרות ואופקים.

אז מה אם הוא דרש מאהוד אולמרט להפסיק להסתתר מאחורי בכירי הצבא ולהתפטר בעקבות הכישלונות שהתגלו במלחמת לבנון השנייה, שהם כאין וכאפס כמובן בהשוואה ל-7 באוקטובר ולשנת המלחמה שאחריו? אולמרט לא היה מנהיג עליון. למנהיג העליון מותר הכל. הכישלונות הם אף פעם לא שלו. רק של מי שהכשילו אותו בכוונה.

הרי אולמרט בכלל איבד, עם פתיחת חקירותיו הפליליות, את המנדט הציבורי והמוסרי לכהן, מפני שקיים חשש (לא בלתי מבוסס, אני חייב לומר תוך כדי עפעוף דרמטי בקול בריטון) שהוא יקבל הכרעות לאומיות על בסיס האינטרס האישי. חיי אומה אינם מסלול הישרדות אישית, קבע המנהיג העליון בקול הבריטון. אולמרט היה צריך להתפטר בשל חקירותיו. אבל זה כמובן לא חל על המנהיג העליון גם כשמוגש נגדו כתב אישום.

בדיקטטורה כולם אשמים בכישלונות חוץ מהמנהיג העליון. למעשה, כולם מכשילים אותו ולכן מתחוללות קטסטרופות. צה"ל ושב"כ לא התריעו מפני טבח ה-7 באוקטובר 2023. הם גם לא העירו אותו בלילה

קודם כל, מפני שבמקרה של נתניהו זו רדיפה מובהקת (מצד המתנחל רוני אלשיך ומעריצו של נתניהו אביחי מנדלבליט) וניסיון של גורמים בפרקליטות, במשטרה ובתקשורת להפיל ראש ממשלה חזק מהימין. זאת כי הם פועלים בשירות היהדות הבינלאומית, אה, סליחה, השמאל המסתורי.

שנית, מפני שאצל המנהיג העליון – בניגוד לראשי ממשלה רגילים – אין הבחנה בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס האישי. הם זהים. המדינה היא המנהיג. המנהיג הוא המדינה. האומה ונתניהו חד הם.

בדיקטטורה ישנו מערך דה-הומניזציה מוחלט של כל התושבים מהצד השני. לכן כותבים באתר ערוץ 14 בקביעות שעד היום חיסל צה"ל יותר מ-41,500 מחבלים. כאשר מכנים נשים, קשישים, ילדות ותינוקות בשם מחבלים. זוהי כמובן דה-הומניזציה גמורה.

מערך הדה-הומניזציה לעולם אינו נעצר שם: גם אלו מבין הישראלים שמזכירים לדיקטטור ומעריציו את כישלונו המחפיר של הדיקטטור (סליחה, לא שלו. של ראשי הצבא ושב"כ שהכשילו אותו ולא סיפרו לו כלום, כדברי רעייתו שהיא כמובן הגברת) ומי שמזכירים לדיקטטור ולאומה את האנושיות הכי חלשה והכי פגיעה ובעצם מונעים ממנו את הניצחון המוחלט – גם הם הופכים לאויבי האומה.

החטופים ומשפחותיהם הפכו לאויב בעיני מעריצי הדיקטטור מפני שהם מונעים ניצחון מוחלט (יש מקומות שצריך להיזהר מהפצצתם בעזה כי החטופים עלולים לשהות בהם), מפני שהם מחייבים בלמים בלחימה, מפני שהם פוגעים באחדות מול האויב וגורמים לו להעלות את דרישותיו (מכאן הכעס הנורא על משפחות החטופים שמעזות להפגין למען השבתם) ומפני שהם מזכירים שהמנהיג העליון הוא בעצם הונאת פונזי חלולה, כוזבת, חסרת מצפון ואנושיות וכישלון מוחלט. מכאן השנאה העצומה של מכונת הרעל ורבים ממעריצי נתניהו כלפי עינב צנגאוקר, שהעריצה בעבר את נתניהו, אך קלטה לאחר חטיפת בנה שמדובר באנטי-מנהיג בזוי מהסוג החלול והשפל ביותר.

בדיקטטורה ישנו מערך דה-הומניזציה של תושבי הצד השני. לכן כותבים באתר ערוץ 14 שעד היום חיסל צה"ל יותר מ-41,500 מחבלים, ומכנים כך נשים, קשישים, ילדות ותינוקות. וזה לא נעצר שם

המנהיג העליון הוא נתניהו. נתניהו במצב מגלומני-משיחי. בוחן המציאות שלו מעורער לגמרי. הוא משוכנע שהוא היחיד שיציל את מדינת ישראל והעם היהודי מסכנה קיומית, כשבפועל הוא המחולל הראשי של סכנה קיומית זו. הוא משוכנע שהוא עומד לשנות את המזרח התיכון, כשבפועל הוא מגשים את חזונו הנורא של סנוואר ומקדם מלחמה אזורית. הוא משוכנע שהוא מנהיג יחיד במינו בעל עוצמה נדירה ויכולת עמידה מופלאה, כשבפועל הוא הוביל את מדינת ישראל למצב החלש, המעורער והמחריד בתולדותיה.

כי עוצמה אמיתית, כמובן, אינה דיקטטורה. דיקטטורה היא ריקבון וקריסת מערכות. דיקטטורת אפרטהייד היא ריקבון מוחלט וקריסת מערכות מוחלטת. דיקטטורה היא סירוס החשיבה החופשית, הרתעה ממחשבה ביקורתית, הסתמכות על מיתוסים לאומניים ותיאולוגיים כוזבים וחלולים, חינוך לבורות, חיסול מערכות ביקורת חיוניות, פגיעה אנושה במדע ובכלכלה, בוז עמוק למדעי הרוח ולחשיבה ההומניסטית, פירוק סולידריות אזרחית ולכידות פנימית סבירה, בריחת אזרחים שתפיסתם ליברל-דמוקרטית למדינות דמוקרטיות והחרבת מושג האמת שבלעדיו אי אפשר להתקיים. לטעמי, החינוך לבורות לאומנית הוא הסכנה העצומה ביותר. אבל מדובר כמובן בשילוב של המכלול דלעיל.

וחשוב להבין: דיקטטורה במדינת ישראל היא זוועה מוסרית, גיהינום בחיי האזרחים, מלחמת נצח עם הפלסטינים ופוטנציאל הן למעשי טבח כלפינו (כשהכל רקוב ומושתת על הונאה עצמית – זה מה שקורה) והן לפשעים נגד האנושות מטעמנו, החל ממשטר אפרטהייד דרך טיהור אתני וכלה ברצח עם אפשרי.

ומעבר לכך: דיקטטורה במדינת ישראל גם תוביל בסופו של דבר לחיסולה.

אפשר עדיין לשנות. באמת. די להביט באזרחים שהצילו חיים בעטיו של הטבח המבעית והמפלצתי ביפו, כדי להבין את הפוטנציאל האנושי במדינת ישראל. קריאה קצרה אודות הנרצחות בפיגוע מציפה בעצב נורא וגם בתחושת אובדן איומה בשל האנושיות המגוונת שלהן. אפשר גם להביט בסרטון ששחרר קצין אמיץ לבני משפחתו בטרם נהרג אתמול בלבנון, כדי להבין באמת ובתמים מהו הפוטנציאל האנושי במדינת ישראל. ואפשר לעתים לוותר על ערוצי התעמולה, ההתלהמות, ההסתרה והשטחיות ולראות סרטים תיעודיים שמציגים את המגוון הישראלי האנושי.

אבל כדי להתחיל לשנות, חשוב להבין שאנו ניצבים כל הזמן בפני הפיכה משטרית, תרבות כזב והסתה, ניצול נורא של האזרחים וריקבון פשיסטי שאין מקום לשום פשרה אתו.

המנהיג העליון הוא נתניהו. המצוי במצב מגלומני-משיחי. בוחן המציאות שלו מעורער והוא משוכנע שהוא היחיד שיציל את מדינת ישראל והעם היהודי מסכנה קיומית, כשבפועל הוא מחוללה הראשי

כשמביטים במציאות נכוחה, זה מפחיד מאין כמוהו אבל גם חושף את האמת. והאמת היא שגם בתקופת הבעתה הנוכחית, אפשר עדיין לכונן דמוקרטיה סבירה שמגנה על זכויות אזרחיה ועל ביטחונם וחייהם מבלי לשלול זכויות של אחרים. וזאת תוך חתירה לפתרונות מדיניים עם הפלסטינים ומדינות ערב, לצד מאזן הרתעה מול אויבים קנאיים מציר הקנאות שעימם לא נוכל בעת הזו לקדם פתרון מדיני.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.