לעצרת הזיכרון לזכרו של יצחק רבין, שהתקיימה במוצ"ש, התלוו תהיות ורעשי רקע מכל הכיוונים: מימין היא הואשמה בהיותה פוליטית, ומשמאל היא הואשמה בכך שהיא לא פוליטית מספיק. בשנה שעברה ניתן היה למצוא שם את צחי הנגבי, והשנה לא היה בין הנואמים נציג לימין, ואפילו לא לעבודה או למחנה הדמוקרטי.

היו גם טענות על כך שמדובר במופע של השבט הלבן, למרות שעל הבמה דווקא דיברו נשים עושות שלום, בהן ערבייה אחת ואפילו מתנחלת. אלא שהפוליטיקאי היחיד שנאם היה בני גנץ ובידיעות אחרונות, נחום ברנע תייג את הופעתו כ"נאום ההכתרה: גנץ הוכתר כיורשו החוקי של רבין".

אפשר לחלוק על האמירה הזו, אבל קשה להתעלם מכך שהאירוע הטעין בגנץ את המסר של חתירה כנה לשלום, ככל הנראה בפעם הראשונה בקריירה הפוליטית הקצרה שלו. זה הזכיר קצת את ה"המרצה" של רבין, אי אז בשנות ה-90.

קהל בעצרת לזכר יצחק רבין, נובמבר 2019, תל אביב (צילום: Miriam Alster/Flash90)

ועדיין, נותרה השאלה, מי בחר לקחת רק את גנץ ולהשאיר את פרץ בחוץ, תוך הקטנה נוספת של מפלגת העבודה החבוטה ממילא? ובכלל, איך זה שהעצרת נתפסת כאירוע המרכזי להנצחת רבין, למרות שאף גוף רשמי לא לוקח עליה אחריות?

האירוע הרשמי-ממלכתי יתקיים למעשה ביום ראשון הקרוב, ביום השנה העברי לרצח, ויכלול הדלקת נר בבית הנשיא, טקס בהר הרצל בצהריים, ישיבת זיכרון מיוחדת של הכנסת וחובת הנצחה במערכת החינוך.

גנץ עצמו אמר בנאומו, שיפעל להפוך את העצרת לממלכתית ובשנה הבאה יעמוד על הבמה כראש הממשלה, ויזמין לשם גם את ראש האופוזיציה. אלא שגם אהוד ברק אמר את אותו דבר כבר בשנת 2000, כשנאם על הבמה כראש ממשלה, וכך גם אבי גבאי, שנאם בעבר כיו"ר מפלגת העבודה.

יוזמה פרטית

העצרת השנתית היא, למעשה, יוזמה פרטית ומאחוריה עומד אדם אחד, שבמידה רבה מינה את עצמו לתפקיד: המפיק חמי סל.

"אנחנו שליחי ציבור מטעמנו, לא שייכים לשום גוף", הוא אומר, ומוסיף כי "גם הבמאי מיקי יוסף מתגייס כל שנה בצו 8".

סל היה מעורב בעצרת הזו מאז ההפגנה למען השלום ב-1995, שבה אירע הרצח, ועד היום, למעט פעמיים בהן הארגון היה של תנועות הנוער ושל מפלגת העבודה. הוא עושה את זה בהתנדבות, לדבריו, וכך גם שאר אנשי ההפקה והתוכן.

"בשנתיים הקודמות העצרת הופקה בעזרת 'מפקדים למען בטחון ישראל' ותנועת 'דרכנו', והשנה אף אחד לא לקח את זה. אז לקחנו אחריות על הכל וגייסנו את הכסף לאירוע – גם מהציבור הרחב, שתרם סכומים קטנים – בעלות כוללת של מאות אלפי שקלים, שהייתה מסתכמת בהרבה יותר אם זה היה אירוע אחר עם אותו ציוד ואותה עוצמה", הוא אומר, ומגלה שעדיין לא כיסו את כל ההשקעה.

חמי סל

"יש לי הרגשה שבימים הקרובים נכסה את זה, לא רק שאני עושה את זה בהתנדבות, אם יהיה בסוף בור אני אכסה אותו, כזה אני", הוא אומר לזמן ישראל.

סל הוא מפיק ותיק של אירועים מסוג זה, וכחבר קיבוץ של השומר הצעיר (עין שמר), מעיד על עצמו שאיננו שייך למפלגת העבודה או כחול-לבן.

"אני ממפ"ם, או מרצ לצורך העניין, אבל רבין יישם את תהליך השלום שאני מאמין בו, ולכן עזרתי להפגנה למען השלום שהייתה ב-1995".

כאמור, עצרת הזיכרון מעולם לא קיבלה מטריה רשמית של המדינה, ולאורך השנים החליפה ידיים מספר פעמים: העצרת הראשונה, ב-1995, שבה אירע הרצח ושממנה הכל התחיל, אורגנה על ידי עמותה פרטית ולא על ידי מפלגת העבודה, והיו שותפים לה גם אנשים כמו שלמה להט, ראש עיריית תל אביב לשעבר.

מתברר שהם הגו את הסלוגן "תג מחיר". פעילי מרצ בעצרת לזכר רבין ב-2011 (צילום: Gili Yaari / Flash 90)

בשנה שאחרי הרצח, עיריית תל אביב לקחה את החסות, ואיש הליכוד רוני מילוא – ראש העירייה אז – החליט לקרוא לכיכר על שמו של רבין, במקום ככר מלכי ישראל".

לאחר מכן, עמותת "שלום חבר" לקחת חסות על העצרת, ובשנת 2000 היא אורגנה על ידי העמותה להקמת מרכז יצחק רבין למשך עשר שנים.

מהרגע שהמרכז קם, הוא רצה לתפקד כמוסד הנצחה שפונה לכלל החברה הישראלית והפסיק לארגן את העצרת. במרכז רבין אומרים שהם יקיימו ביום ראשון אירוע הנצחה ומעגלי שיח בכיכר, בהשתתפות כלל תנועות הנוער בארץ. שאלת הבעלות על העצרת והאופי הפוליטי שלה, כן או לא, נדונה בעבר גם בסרט של כאן 11, שנקרא "של מי העצרת הזו?".

מיצג של יונת שלום בעצרת לזכר רבין, 2017 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

סל מצדיק את ההתנהלות הזו, ולטענתו העצרת צריכה להיות פוליטית – אך לא מפלגתית. "גם בימין וגם בשמאל, ובמאבקים חברתיים אחרים, מפלגות בדרך כלל לא מובילות הפגנות גדולות. כך היה בנסיגה מסיני, נגד החזרת הגולן, נגד פינוי ימית ונגד פינוי עזה בימי אריק שרון. לכיכר יש תפקיד פוליטי", הוא אומר.

סל והאנשים האחרים ששוחחנו איתם בשולי העצרת לא מסגירים פרטים אודות התורמים הגדולים או קבוצת האנשים שבעצם מחליטה מי ידבר על הבמה, וסל מתנדב להצדיק את הבחירה בגנץ כנואם הפוליטי היחיד.

לדבריו, "בשנה מסוימת הוזמן הנשיא לשעבר קצב, ובשנה שעברה הנגבי – שקיבל שריקות בוז, והשנה החלטנו שזה לא יקרה יותר. בחרנו את איש השעה. מבחינה עובדתית, הוא מחזיק כרגע את המנדט להרכבת ממשלה.

"ייתכן שהוא יקים ממשלת אחדות עם הליכוד, לא כוס התה שלי, אבל כדי שלא ישכחו את הרצח ויזכרו את רבין והתקווה לשלום צריך מישהו שהוא איש השעה".

קריאות בוז במהלך נאום של צחי הנגבי בעצרת לזכר רבין, 2018 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

נציגי המשפחה לא שותפים

נציגים ממשפחת רבין מגיעים לעצרת אך לא שותפים לארגונה, ובתו של יצחק, דליה, מכהנת כמנכ"לית מרכז רבין, שכאמור מכוון להנצחה ממלכתית יותר, שמדגישה את המסר שאפשר להיות חלוקים ובאותו זמן לסמן את גבולות השיח.

המשמעות היא שהמרכז לא לוקח חלק בעצרת שלאורך השנים הייתה טעונה בהאשמה כלפי חלק מהימין, לפיה היה שותף להסתה שלפני הרצח. באופן טבעי, בימין הרגישו שהם תחת מתקפה והתקשו לנכוח באירוע הזה.

מי שכן דיבר בעצרת האחרונה במוצ"ש, הוא מי שהיה מנכ"ל משרד רה"מ של רבין, שמעון שבס. לדבריו, הוא לא היה מעורב בארגון האירוע לאורך השנים, וחושב שנכון שהאירוע יישאר לא רשמי.

"בשנה שעברה זה אורגן על ידי ארגון א-פוליטי", אמר שבס, "ולא בטוח שזה היה בסדר. האופי של העצרת נבחן משנה לשנה ומקבל צביון כל פעם מחדש. אני אישית חושב שהיא צריכה להיות לזכרו של רבין ומורשתו. הוא נרצח ברצח פוליטי, ולכן הנצחתו צריכה להיות פוליטית ולא ממלכתית".

לטענתו, הקהל דווקא כן שיקף מגוון מסוים של החברה הישראלית. "זה לא היה אירוע של כחול-לבן, היו אנשים מכל הזרמים, לא חובשי כיפות סרוגות מיהודה ושומרון, אבל כן מצביעי כחלון וליברמן ועבודה ומרצ. לא בטוח שהיו הרבה ליכודניקים, אבל לא בטוח שלא. יש הרבה מהם שהעריכו את יצחק רבין, אבל זו לא שאלה מפלגתית".

נשיא המדינה משה קצב מדליק נר לזכר רבין, 2006 (צילום: Pierre Terdjman / Flash90)

בשורה התחתונה, עצרת רבין כנראה תמשיך להיות הצגה של מפיק אחד, שחושף שלא יתנגד לוותר על הניצוח שלה. "אני 35 שנה מוביל אירועים כמפיק מתוך שליחות מקצועית ונאמנות, ועושה הרבה אירועים לאומיים אחרים.

"יש בינינו אנשים שליוו את פרס ישראל והדלקת המשואות. מה ההבדל בין גוף כמונו שמתעסק בזה יום יום לאחרים? אנחנו שומרים על מסורת ומבנה העצרת, עם הסיום בשיר לשלום. היו שנים שהבאנו אנשי ימין לנאום, אז הגיע קהל מהימין?

"מצדי, שמישהו אחר ייקח אחריות. אני לא בא עם מרפקים. קחו אחריות ודברו כמה שאתם רוצים".