בארמניה ציינו לאחרונה את הפלישה של אזרבייג'ן למובלעת הארמנית נגורנו קרבאך בספטמבר לפני שנה. במהלך כשבוע בוצע שם טיהור אתני, וכמעט כל 120,000 התושבים נסו על נפשם.

ישראל, כידוע, חימשה את אזרבייג'ן בחלק ניכר מהנשק שבו השתמשה להרס המובלעת, כמו גם למלחמות הקודמות שלה בארמניה.

ישראל, כידוע, חימשה את אזרבייג'ן בחלק ניכר מהנשק שבו השתמשה להרס המובלעת הארמנית נגורנו קרבאך, לטיהור האתני שם ולמנוסת 120,000 התושבים שם, כמו גם למלחמות הקודמות שלה בארמניה

לישראל ישנה היסטוריה ארוכה של חימוש ואימון משטרים דכאניים למדי, חלקם ג'נוסיידליים ממש. אך ישנו משהו ציני במיוחד במעורבות שלה בסכסוך הספציפי הזה. יש דמיון ניכר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הארמנית: שני עמים שנאלצו לחיות כמיעוט דתי ואתני וסבלו מאפליה ורדיפות עד לשיא הטרגי של רצח עם כמעט טוטלי.

ישנם גם קשרים טרגיים בין שני מקרי ג'נוסייד אלו: כפי שלימד אותנו ההיסטוריון שטפן איהריג, בגרמניה לפחות רצח העם הארמני לא נשכח: הוא הפך להיות מקור השראה עבור הימין הקיצוני הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובתוכו הנאצים, כיצד יש להתמודד עם מיעוטים שנחשבו בעייתיים וסכנה קיומית, בראש ובראשונה היהודים.

הסופר היהודי-גרמני פרנץ ורפל כתב את הספר הנודע ביותר על רצח העם הארמני – 40 הימים של מוסא דאג – בין השאר על מנת להזהיר מפני המשמעות של עליית הנאצים לשלטון, והוא נקרא ברחבי אירופה כמופת של אזהרה מפני הרוע ושל ההתנגדות לו, בין השאר על ידי המורדים בגטו ורשה.

רפאל למקין, המשפטן היהודי-פולני שטבע את המונח ג'נוסייד על רקע מסעות ההשמדה של הנאצים, בהם נרצחו ארבעים ותשעה מבני משפחתו, ניסה כבר ב-1933 לקדם הכרה בהשמדה פיזית ותרבותית של קבוצות אתניות כפשע בחוק הבינלאומי.

על רקע עליית הנאצים לשלטון הוא זיהה את "מיין קאמפף" כתוכנית השמדה כזו, ורצח העם הארמני העסיק אותו מספיק בשנים שלפני כן על מנת לחשוש מההשלכות של עליית הנאצים על היהודים כמו גם על עמים ומיעוטים אחרים.

לישראל היסטוריה ארוכה של חימוש ואימון משטרים דכאניים למדי, חלקם ג'נוסיידליים ממש. אך ישנו משהו ציני במיוחד במעורבותה בסכסוך הספציפי הזה. יש דמיון ניכר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הארמנית

להכיר ברצח העם הארמני, ללמוד ולזכור אותו, זה קודם כל חובה מוסרית בפני עצמה. אבל זה גם חלק מלהבין ולזכור את ההיסטוריה שלנו עצמנו, את השואה על התקדימים שהיו לפניה ושימשו לה השראה.

ישראל, כמובן, בחרה ההיפך. היא סייעה בעקביות למכחישי רצח העם הארמני, אם על ידי אי הכרה בו בעצמה ואם על ידי לחץ ממושך על הקונגרס והנשיאים האמריקאים לא להכיר בו.

היא עשתה – ועדיין עושה זאת – לא רק בגלל יחסיה המדיניים, הכלכליים והצבאיים עם טורקיה, אלא גם עם אזרבייג'ן (כמו גם בגלל החשש שהכרה בכל רצח עם שאינו השואה תערער איכשהו את הטענה לייחודיות השואה).

על פי הערכות שונות ישראל מייבאת כ-40% מתצרוכת הנפט שלה מאזרבייג'ן ומוכרת לה נשק במיליארדים, ואזרבייג'ן גם משמשת כבסיס מודיעין על איראן השכנה.

לארמניה הקטנה והחלשה יחסית, שאינה משופעת במשאבים טבעיים כמו נפט, יש רק מעט תמריצים חומריים להציע לישראל. לא רק זאת, אלא שהיא גם מקיימת קשרים טובים יחסית עם איראן שכנתה, מה שמתחייב מתוך המיקום הגיאו-אסטרטגי שלה, ונוטה להצביע נגד ישראל באו"ם. כל אלו לא רק הרחיקו כל הכרה אפשרית ישראל ברצח העם הארמני, אלא גם הכשירו את הקרקע להתקפות של דמויות מקרב הימין הישראלי על ארמניה כ"פרוקסי" איראני וכסובלת מאנטישמיות חמורה לכאורה.

ישראל, כמובן, בחרה ההיפך מהכרה ברצח העם הארמני. היא סייעה בעקביות למכחישיו, אם על ידי אי הכרה ברצח העם בעצמה ואם על ידי לחץ ממושך על הקונגרס והנשיאים האמריקאים לא להכיר בו

החטא הגדול יותר של ארמניה בעיני דמויות אלו הוא העזתה לתמוך בקונצנזוס הבינלאומי ובחוק הבינלאומי: הקמת מדינה פלסטינית המבוססת על גבולות 1967. אנשי הימין מאמינים שכל מי שתומך בזה חייב להיות אנטישמי, תומך טרור, פרוקסי איראני או פשוט עיוור, ולא ידיד של ישראל.

אלא שממשלת ארמניה, כמו גם אינטלקטואלים ארמנים ופעילי חברה אזרחית, הביעו שוב ושוב את רצונם ליחסים טובים יותר וידידותיים עם ישראל. הם עשו זאת תוך שהם יודעים היטב את היקף שיתוף הפעולה של ישראל עם הכחשת רצח העם הארמני ועם טורקיה ואזרבייג'ן, ותרומתה לטיהור האתני של נגורנו-קרבאך.

גם בהכרתה במדינה פלסטינית הפגינה ארמניה לישראל ידידות, לא איבה. מי יודע היכן היינו נמצאים היום אילו ניסתה ישראל לקדם פתרון בדרכי שלום של הסכסוך עם הפלסטינים. אולי – אף אחד לא יכול לדעת בוודאות, כמובן – 7 באוקטובר לא היה קורה.

ישראל צריכה להכיר סוף סוף ברצח העם הארמני ולהגביל את סוג הנשק שהיא מוכרת לטורקיה ואזרבייג'ן, כדי לוודא שהם לא משמשים לפגיעה נוספת בארמניה עצמה. אך כמובן, לא ממשלת ישראל הנוכחית ולא ממשלות עתידיות צפויות לעשות זאת. ארמניה, במובן זה, היא משל, מקרה מבחן של מדיניות החוץ הישראלית, שבאופן מסורתי מתרחקת מקריטריונים מוסריים כמו מאש.

אבל כידוע, אין מדיניות חוץ שאינה גם מדיניות פנים, וההתנערות ממוסר במדיניות החוץ נוטה לחזור כבאפקט בומרנג גם לאופן שבו נוהגת המדינה באזרחיה שלה.

ארמניה היא מקרה מבחן למדיניות החוץ הישראלית, שמתרחקת מקריטריונים מוסריים כמו מאש. אך ההתנערות ממוסר במדיניות החוץ נוטה לחזור כבאפקט בומרנג גם לאופן שבו נוהגת המדינה באזרחיה שלה

זהו לקח לא רק מהסכסוך שלנו עם הפלסטינים, אלא גם מהאופן בו אנו נוהגים בקבוצות ועמים אחרים ברחבי העולם.

ד"ר שמואל לדרמן מתמחה בתיאוריה פוליטית ולימודי הג'נוסייד. הוא מרצה באוניברסיטת חיפה ומשמש כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. בימים אלו הוא עובד על ספר בנושא ג'נוסייד במאה העשרים.