ביטחונה של ישראל, מדינה שנולדה במלחמה ומצויה במעין עימות תמידי מתמשך, הוא כמו אוויר לנשימתה. צה"ל, כארגון הגנה, נועד להבטיח את שלומו של כל פרט המצוי בתוך גבולות הקולקטיב המדינתי. ללא מדינה חזקה, אשר מבטיחה ביטחון לתושביה, יעמדו אזרחיה היהודים בסכנת הכחדה חמורה, היות שהם עלולים להידחק אל הגלות מוכת האנטישמיות.

המונח "שירות חובה" בישראל הוא שיקוף מדויק של המציאות, ולא בכדִי הוא נקרא כך. בלי צבאה, ישראל תחדל מלהתקיים ותתאייד לאלתר. זו אינה הגזמה רטורית, אלא הכרה במציאות הגיאופוליטית של האזור.

המונח "שירות חובה" בישראל הוא שיקוף מדויק של המציאות, ולא בכדִי הוא נקרא כך. בלי צבאה, ישראל תחדל מלהתקיים ותתאייד לאלתר. זו אינה הגזמה רטורית, אלא הכרה במציאות הגיאופוליטית של האזור

ולמרות זאת, במשך השנים, קבוצות הולכות וגדלות בחברה הישראלית מצאו דרכים לחמוק משירות צבאי מלא: בין אם זה שירות לאומי, הסדר "תורתו אומנותו", ובין אם אלו דרכים אחרות.

אומנם יש מי שיאמרו, כי במקום גיוס לצבא נשים מרקע מסורתי/דתי וחרדים מתנדבים לשירות לאומי, ואכן זה נחמד וראוי להערכה, אך אני חושש שקצת התבלבלנו. במדינות מתוקנות, אזרחים לא מתבקשים "לתרום למדינה", אלא פשוט לחיות. אבל אצלנו, מה לעשות, המציאות מחייבת החזקת צבא חזק. מהות השירות הצבאי בישראל אינה "תרומה למדינה", אלא נטל הכרחי לקיומנו.

לאורך השנים נִרְמַלְנוּ את מהות השירות הצבאי בתור סוג אחד מני רבים של "תרומה למדינה", ובאמת צר לי לנפץ לכם את הנרטיב הרומנטי הזה – ילדינו אינם מתגייסים לצבא כדי "לעשות טוב למדינה", אלא אך ורק מכוח החוק ומכורח הנסיבות. זו לא טובה שהנוער עושה עבור המדינה, אלא נטל קיומי שהמדינה מציבה בפני אזרחיה כדי לשרוד.

בסופו של יום, אף אדם נורמטיבי לא באמת שש אֱלֵי קרב מטבעו, אלא אם הוא ממש חייב. שירות לאומי ולימוד תורה, חשובים ומשמעותיים ככל שיהיו, אינם באמת הכרחיים לקיומה של המדינה, ואכן רוב רובן של המדינות מסתדרות מצוין בלעדיהם.

לאורך השנים נִרְמַלְנוּ את השירות הצבאי כסוג אחד מני רבים של "תרומה למדינה". צר לי לנפץ את הנרטיב הרומנטי הזה – אך ילדינו אינם מתגייסים לצבא כדי "לעשות טוב למדינה", אלא מכוח החוק והנסיבות

השירות הלאומי אומנם מוצג לראווה כאקט של טוב לב וחסד, אך האמת היא שהמתנדבים מקבלים דמי כיס וזכאים לסבסוד השלמת בגרויות וקורסי פסיכומטרי, למענק שחרור ולפיקדון אישי. יתרה מכך, די בשנה אחת בלבד להכרה בשירות, וניתן להפסיקו בכל עת. לא יודע מה אתכם, אבל לי זו נשמעת כמו התנדבות נוחה ומשתלמת למדי.

ובאשר ללימודי התורה – שלא תבינו אותי לא נכון. אני קשוב היטב לאמונתם של חלקים בציבור היהודי, שלדידם התורה אכן מַגְּנָא וּמַצְּלָא, ויודעים מה? אני גם מכבד את זה, למרות שאני בכנות מתקשה להבין איך לימוד גמרא תורם איכשהו לביטחון המדינה.

אני סבור כי אִילו היו נניח רק כאלף עילויים בשנה, שהיו מקבלים מעמד זהה לאלו של ספורטאים, רקדנים, מוזיקאים, ואמנים מצטיינים – מרבית אזרחי ישראל כלל לא היו מתנגדים לכך, ואף תומכים בהשׂתכרותם בכבוד.

לטעמי, זו הטעות של ציבור לומדי התורה – שהם משדרים גרידיות, במקום להציג לציבור הכללי בישראל את תרומתם לרוח הישראלית כעוצמה רכה חיונית.

יש אף מי שיטענו כי בקונסטלציה הנוכחית שירות צבאי עלול להיות מנוגד לצו מצפונם של חלקים מסוימים בחברה הדתית, ודומה כי צה"ל מנסה להתאים את עצמו אליהם ולבוא לקראתם בהקמת גדודים ייעודיים וכו'. ולמרות המאמץ מצד צה"ל, גם זה לא תמיד מספק את אותם. אפשר בטעות לחשוב שכל חייל אחר שמתגייס לצה"ל, מקבל בדיוק את אורח החיים שהיה לו לפני כן.

יש לדוגמה מלש"בים שפחות מעוניינים לשרת בשטחי אוגדת איו"ש; האם מישהו בצה"ל יטה להם אוזן וירכיב במיוחד גדודים ייעודיים שישרתו בכל מקום בארץ חוץ מאשר בשטחים? מובן שלא.

האם חיילים שרגילים לאכול מזון לא־כשר והוריהם חוששים שמא תזונתם עלולה להשתנות בעקבות שירותם הצבאי יהיו זכאים לגדודים ייעודיים שמספקים מזון לא־כשר? התשובה היא – לא. צבא זה לא תכנית כבקשתך.

השירות הלאומי אומנם מוצג כאקט של טוב לב וחסד, אך המתנדבים מקבלים דמי כיס וזכאים לסבסוד השלמת בגרויות וקורסי פסיכומטרי, למענק שחרור ולפיקדון אישי. די בשנה אחת בלבד להכרה בשירות, וניתן להפסיקו בכל עת

לעיתים אף נדמה כי בעיני הציבור החרדי המשוואה הפכה פשוטה למדי: "להיות חרדי = לא להתגייס" ו"להתגייס = להיות לא־חרדי". במשך השנים, השירות בצה"ל הפך להיות מנוגד אפריורי לאורח החיים של החרדי המצוי.

החברה החרדית מסתתרת מאחורי תירוצים של חשש מחילון או שלימוד התורה הוא חשוב יותר, אבל אלו רק ניסיונות לברוח מהסיטואציה. לא משנה כמה המערכת תנסה לספק את צרכיהם, להתאים את עצמה אליהם ולבוא לקראתם, הם תמיד ימצאו סיבות למה לא.

יחד עם זאת, מתוך הכרה במורכבות המצב, ברצוני להציע פשרה מאוזנת שנראית לי הוגנת למדי – על כל אזרח ואזרחית מעל גיל 18 שהשתמטו משירות צבאי מלא, תוטל מעין "אַגרָת ביטחון" עד גיל הפטור ממילואים (כלומר סביב גיל ארבעים ומשהו). כספים אלו יוקצו לתקצוב שכר חיילי החובה, ורק מי ששירת שירות מלא או שקיבל פְּטוֹר רפואי בלבד, יהיה פָּטוּר ממיסוי זה.

לשם הבהרה, "אגרת ביטחון" זו תסתכם במאות שקלים מדי חודש, שישולמו רטרואקטיבית לפני כל מערכת בחירות לכנסת. מי שמחויב בתשלום "מס ביטחון" זה ובחר שלא לשלם אותו – אין שום בעיה, אבל שידע כי תישללנה ממנו זכות ההצבעה וזכות ההיבחרות לכנסת, והוא גם לא יוכל לכהן כשר בממשלה.

דמוקרטיה היא בהגדרה "שלטון העם", ואם אזרח רוצה לקחת חלק בשלטון העם, כלומר להצביע ולהיבחר, עליו גם לשאת בנטל החובות כלפי העם. במקרה שלנו זה אומר לשרת ב"צבא העם" או לכל הפחות לשלם "אגרת ביטחון" למי שעושה זאת בפועל. שני הדברים יונקים מאותו השורש – השתתפות בדבר הזה שנקרא "עם", לטוב ולרע. זו לא רק התניה הולמת, אלא מימוש יסוד הדמוקרטיה.

דמוקרטיה היא בהגדרה "שלטון העם", ואם אזרח רוצה לקחת חלק בו, כלומר להצביע ולהיבחר, עליו גם לשאת בנטל החובות כלפי העם. במקרה זה: לשרת ב"צבא העם" או לשלם "אגרת ביטחון" למי שעושה זאת

היטל זה יחול כמובן על כל אזרח ישראלי ללא יוצא מן הכלל שמקבל מהמדינה "שירותי אבטחה" (בדמות צה"ל) ולא נוטל בהם חלק מסיבה מוצדקת: החל מאלו שפטוּרים מטעמי דת, דרך סרבני מצפון, ועד אוכלוסיות שאינן מחויבות בגיוס כמו החברה הערבית, נשות העדה הדרוזית והצ'רקסית. מעתה כל אזרח יעמוד בפני הברירה: או להתגייס ולשאת בנטל הביטחוני; או להשתמט ולשלם עבור ההגנה שהוא מקבל; או לוותר על השתתפותו בבחירות. אחרי הכול, אין ארוחות חינם.

איש עט, משורר (הוציא ספר שירים בהוצאה עצמית לא מסחרית ב־2017), חובב לשון עברית וסטודנט לרפואה.