בתחילת המרוץ לנשיאות 2024 הערכתי ששלוש משקולות מרכזיות תלויות על רגלי המועמד הדמוקרט – אז הנשיא ג'ו ביידן.

ראשית, הכלכלה, בפרט האינפלציה: במהלך כהונתו עלו המחירים ביותר מ-20%, אינפלציה שארה"ב לא חוותה מאז 1979, ושגם באופן ברור ניתן לקשרה למדיניות ההרחבה הכלכלית המאוד משמעותית של ביידן בעקבות הקורונה (יתכן מאידך שמדיניות זו מנעה מיתון, אך זו עדיין הייתה תוצאה נלווית שלה). האינפלציה אמנם שככה בחודשים האחרונים, אבל האפקט המצטבר עדיין נשאר.

שנית, גילו של ביידן. ושלישית, מה שנדמה כמו מגמה היסטורית עקבית של שחיקה בתמיכת קבוצות המיעוט בדמוקרטים.

הדמוקרטים התמודדו בצורה מרשימה עם בעיית גיל המועמד – אם כי זו בעיה שמלכתחילה לא היו אמורים להיכנס אליה, אם ביידן לא היה מחליט לרוץ לקדנציה שנייה, כפי שהתחייב כשנבחר ב-2020

מבין שלוש הבעיות האלה, הדמוקרטים התמודדו בצורה מרשימה עם השנייה – גיל המועמד – אם כי זו בעיה שמלכתחילה לא היו אמורים להיכנס אליה, אם ביידן לא היה מחליט לרוץ לקדנציה שנייה – כפי שהתחייב כשנבחר ב-2020 – והיה דואג לגדל יורש במהלך הקדנציה.

שתי המשקולות הנוספות נותרו, כך מתברר, כבדות מדי בשביל המועמדת שהחליפה את ביידן בדקה התשעים, סגנית הנשיא קמלה האריס.

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן וסגניתו קמלה האריס, 26 במרץ 2024 (צילום: AP Photo/Matt Kelley)

אין לכחד שההישג הרפובליקאי מכובד. גם כמועמד מאוד בעייתי, מורשע בפלילים, מבוגר ובירידה קוגניטיבית משמעותית, ועם כוונה מוצהרת לחבל במוסדות דמוקרטיים, טראמפ הצליח לשפר את התמיכה בו כמעט בכל המחוזות, ולהיות המועמד הרפובליקאי השני בלבד ב-32 השנים האחרונות שזכה גם ברוב הקולות – ולא רק ברוב האלקטורים.

זה איננו ניצחון מוחץ – בוודאי לא ברמות של רונלד רייגן ב-1984 (אז הביס את וולטר מונדייל עם 525 אלקטורים) או ריצ'רד ניקסון ב-1972 (שהביס את ג'ורג' מקגוורן עם 520 אלקטורים), וגם לא ניצחון משמעותי כמו זה של ברק אובמה ב-2008 (365 אלקטורים) – אבל בפירוש ניצחון ברור, עם מספרים דומים למדי לבחירה מחדש באובמה, שזכה ב-2012 עם 338 אלקטורים.

זה גם לא ניצחון מאוד מפתיע. הטעות הממוצעת בסקרים היא לפחות 3%, וכך היה גם עכשיו: הסקרים הורו על תיקו בשבע המדינות המנדנדות וטראמפ ניצח בכל המדינות האלה בהפרש של בין 1% ל-3%

זה גם לא ניצחון מאוד מפתיע. כזכור, הטעות הממוצעת בסקרים היא לפחות 3%, וכך היה גם עכשיו: הסקרים הורו על תיקו בשבע המדינות המנדנדות וטראמפ ניצח בכל המדינות האלה בהפרש של בין אחוז לשלושה אחוזים.

נראה שגם ההתאמות שהסוקרים ניסו לעשות לא הצליחו לפצות על הקושי שלהם להגיע למספיק בוחרי טראמפ. עם זאת, במבט יותר רחב, ברוב המצבים בחיים טעות של 3% היא טעות סבירה לגמרי, ובמובן זה השאלה של מי ינצח בבחירות הפכה להיות כזו שאולי פשוט כבר אי אפשר לענות עליה עם סקרים.

המועמד הרפובליקאי לנשיאות, נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, מדבר עם עיתונאים לאחר העימות מול האריס. 10 בספטמבר 2024 (צילום: Kevin Dietsch / Getty Images via AFP)

כל עוד בחירות היו מוכרעות בהפרשים של יותר מ-5%, טעות של 3% הייתה נסבלת. אבל בעידן הנוכחי, בארה"ב לפחות, בו בחירות מוכרעות בפחות מ-3%, ייתכן שסקרים לא נותנים לנו אינפורמציה מעבר לשאלה האם אכן הבחירות נוטות באופן מובהק לצד זה או אחר.

בבית הנבחרים התמונה עוד לא ברורה אך הרפובליקאים השיגו הישגים משמעותיים גם בסנאט: המועמדים הרפובליקאים הפכו את המושבים במערב וירג'יניה, באוהיו ובמונטנה, ובעוד שהתוצאות מאוד צמודות בפנסילבניה ונוואדה, כרגע הרפובליקאים מובילים שם (אם כי באחרונה נשארו עוד הרבה טפסי הצבעה בדואר מלאס וגאס שכנראה יצילו את ג'קי רוזן הדמוקרטית).

התוצאות צמודות גם באריזונה, שם הדמוקרט ראובן גלגו בינתיים מוביל על קרי לייק, מועמדת פרינג' ברמה קיצונית ביותר אפילו עבור טראמפ. בצפון קרולינה, לעומת זאת, הביס ג'וש סטיין הדמוקרט את מארק רובינסון בניצחון סוחף.

אפשר להסיק לא מעט לקחים מתוצאות הבחירות ואלפי מילים יוקדשו לפרשנויות. אני אתמקד בשלושה:

ההישגים הרפובליקאים בסנאט מעידים על כך שלא מדובר רק בהישג של טראמפ עצמו. התנועה הטראמפיסטית מושרשת בחלקים נרחבים בחברה האמריקאית והזהות שלה לא תלויה בטראמפ האדם.

ראשית, ההישגים הרפובליקאים בסנאט מעידים על כך שלא מדובר רק בהישג של טראמפ עצמו. התנועה הטראמפיסטית מושרשת בחלקים נרחבים בחברה האמריקאית והזהות שלה לא תלויה בטראמפ האדם.

קארי לייק בעצרת פוליטית של המפלגה הרפובליקאית, 24 בפברואר 2024 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

במידה רבה, אפשר לראות את שורשי התנועה – העוינות הבסיסית לנורמות שלטון הדמוקרטים, לפחות ברמה הפדרלית – כבר ברוב הרפובליקאי בהנהגתו של ניוט גינגריץ' ב-1995, ובתנועת מסיבת התה ב-2009.

התנועה הזו נבנית על בעיות חברתיות עמוקות וניכור של קבוצות גדולות מהמוסדות הבסיסיים של החברה – מעמד הפועלים הלבן, כפריים, וכפי שמתגלם בבחירות הללו גם גברים, הן לבנים והן שחורים והיספניים.

התנועה הזו נבנית על בעיות חברתיות עמוקות וניכור של קבוצות גדולות מהמוסדות הבסיסיים של החברה – מעמד הפועלים הלבן, כפריים, וכפי שמתגלם בבחירות הללו גם גברים, הן לבנים והן שחורים והיספניים

זו עוד נקודת דמיון ברורה לתקופת עידן הזהב של סוף המאה ה-19: עידן של פערים כלכליים בלתי נתפסים, נכונות של בעלי ההון להשחית את התהליכים הדמוקרטים, תקשורת סנסציונית המפיצה פייק ניוז (כזכור, הכותרת Remember the Maine היא שהביאה למלחמת ארה"ב ספרד ב-1898), הגירה אינטנסיבית ממדינות שנתפסות זרות מהאוכלוסייה האמריקאית הקיימת, תחושת ניכור ונטישה מצד האוכלוסיות הכפריות, ואפיזודות של אלימות רבה הן בין מעמדית – בשביתות ובדיכוין האלים; והן בין גזעית – במעשי לינץ' רבים במדינות הדרום.

שנית, כפי שאפשר היה לראות כבר בזמן החלפת ביידן בהאריס, עצם הטיעון על סכנה לדמוקרטיה איננו טיעון מספק, גם לא בארה"ב. בין אם זה משום שהמצביעים מרגישים שהמוסדות חזקים מספיק, או משום שהם לא חושבים שטיעון אמורפי בעד דמוקרטיה הוא משכנע מספיק. מעטים מאוד המקרים בהם אנשים הצביעו או נלחמו למען רעיונות מופשטים, מבלי שחשו שהם רלוונטיים לאיכות ומשמעות החיים שלהם.

המועמד הרפובליקאי לנשיאות הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, לוחץ יד עם המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, סגנית הנשיא קמאלה האריס לפני העימות ביניהם, 10 בספטמבר 2024 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

ושלישית, ההיסטוריה האמריקאית היא סיפור מתמשך. היו בה עליות ומורדות, היו בה גם נקודות שבר – המובהקת שבהן היא מלחמת האזרחים – אבל היא אף פעם לא "נגמרה". אין נקודה של "סוף ההיסטוריה". תמיד יש יום חדש ובו התפתחויות חדשות.

ההיסטוריה האמריקאית היא סיפור מתמשך. היו בה עליות ומורדות, היו בה גם נקודות שבר – המובהקת שבהן היא מלחמת האזרחים – אבל היא אף פעם לא "נגמרה". אין נקודה של "סוף ההיסטוריה"

אין איש שיכול לנבא מה בדיוק יביא ממשל טראמפ: גם בארבע השנים הראשונות שלו, הממשל היה כאוטי ובמקרים רבים חסר כיוון. האם זה מצב טוב? ברור שלא. מה תהיינה ההשלכות של מצב כזה כיום? אנחנו עוד לא יודעים – ובניגוד לישראל, המערכת המוסדית האמריקאית הרבה יותר מורכבת ומבוזרת. יכולת ההשפעה, גם של הנשיא, מוגבלת.

אך גם אם טראמפ יקדם כמה מהמהלכים האנטי-דמוקרטיים המובהקים שלו – השתלטות פוליטית על משרד המשפטים, למשל – אין זה סוף ההיסטוריה. אמריקה חוותה תקופות של נסיגה דמוקרטית ארוכה יותר (ג'ים קרואו בדרום) או פחות (כליאת היפנים במחנות ריכוז, המקארתיזם, ווטרגייט).

חלק מהעוולות האלה תוקנו; מחלקן נסוגו בקול דממה דקה ללא תיקון. אך אף אחת מהן לא הייתה קץ ההיסטוריה. גם הטראמפיזם לא יהיה.