התמונות חולפות בזו אחר זו. תמונות מזמן אחר. תמונות מהימים בהם לא חשבנו ולו לרגע שאסון נורא כזה יכול לקרות. מהימים שבהם לא העלינו בדעתנו שאתם תחטפו ומדינה שלמה תעמוד דומעת וחסרת אונים, מובלת ע"י הנהגה פושעת.

בארבעה עשר החודשים שחלפו הכל כבר נאמר. על ההזנחה ועל חדלות האישים, על הרפיסות ועל חוסר עמוד השדרה. אבל עכשיו ניתן לומר במפורש: טעינו. זו לא רפיסות ולא חדלות אונים ולא פחד.

זו קנאות.

בארבעה עשר החודשים שחלפו הכל כבר נאמר. על ההזנחה ועל חדלות האישים, על הרפיסות ועל חוסר עמוד השדרה. אבל עכשיו ניתן לומר במפורש: טעינו. זו לא רפיסות ולא חדלות אונים ולא פחד. זו קנאות

קנאות לאדמה, קנאות לשלטון, קנאות לכוח. עיוורון ואטימות כלפי האדם וכלפי האזרחים. כלפינו. כלפי כל מה שמסמל אחריות לעתידה של החברה של המדינה הדמוקרטית.

אנחנו בעיצומה של הפיכה דתית. וזה לא קורה באמצעות נשק חם וחרבות מושחזות, זה קורה באמצעות חקיקה דרקונית שרומסת כל אתוס עליו כוננה המדינה שלנו ב-76 השנים מאז הוקמה. ביטוי שרוקן מתוכן – דמוקרטיה, חירות, שוויון, ערבות הדדית ואחווה.

38 חוקים הונחו על שולחן הכנסת, חוקים שעיקרם פגיעה בנו – האזרחים החילונים או בני מגזרים שאינם החברה הדתית חרדית.

החל משינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, דרך הגבלת הביקורת השיפוטית, פוליטיזציה בבחירת נציב תלונות הציבור, הכפפת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) לשר המשפטים, הסמכת בתי דין רבניים לדון בסוגיות אזרחיות.

הצעת חוק אחרי הצעת חוק, שמטרתן לכבול את ידי האזרח החילוני כדי למנוע ממנו את היכולת להיאבק על זכויותיו ולהעדיף בחוק את המתיישבים מעבר לקו הירוק. זה נעשה באמצעות בלימת סנקציות כלכליות בינלאומיות נגד מתנחלים, מימון ציבורי לפעילי ימין שסובלים מסנקציות כלכליות בינלאומיות, שלילת תקציבים מבתי ספר החשודים בהסתה (גם אם החשד לא מבוסס), שלילת אפשרות מערבים מלהתמודד בבחירות בחשד להסתה, ודברים שנראים שוליים כמו הלאמת מדידת הרייטינג בטלוויזיה.

אנחנו בעיצומה של הפיכה דתית. וזה לא קורה באמצעות נשק אלא בחקיקה דרקונית. 38 חוקים הונחו על שולחן הכנסת, חוקים שעיקרם פגיעה בנו – האזרחים החילונים או בני מגזרים שאינם החברה הדתית חרדית

שר המשפטים יריב לוין הוא בין האחראים לאותה רפורמה, שהובילה לאירועי השבעה באוקטובר על פי כל האזהרות המוקדמות של מערכת הביטחון – אומר בקול גדול שיש להמשיך ולחזור לרפורמה המשפטית. כאילו הילדים שלנו כבר חזרו משדה הקרב. כאילו כבר טופלו כל משברי הכאוס שכבר הוצג כאן. במין אטימות הזויה הם מבקשים להמשיך – עוד לפני שעשו את חשבון הנפש.

ואנחנו ממשיכים במלחמה שכבר הפכה מזמן למלחמת ברירה, כשאנחנו סופרים את הימים מאז נכנסנו ללופ הגיהינומי הזה. וזה הרגע לבקש סליחה, כי הימים הנוראים עדיין כאן. כל עוד החטופים עדיין שם.

סליחה שהמאבק לשחרור שלכם, החטופים ובני משפחותיהם, מעניין פחות ופחות אנשים – ראו את המספרים המצטמצמים של המשתתפים בהפגנות המחאה. סליחה שגם אלו שמגיעים חוזרים משם הביתה אל ענייניהם ושקועים בקשיים היומיומיים שלהם.

סליחה שחברי הממשלה הזו והעומד בראשה נאבקים רק למען שרידותם האישית, ומרגע לרגע מתחזקת בנו יותר ויותר ההכרה שכל הקורבנות שאנחנו מקריבים הם כשה לעולה למענם ולמענו.

ואתם נשארים בתוך המנהרות החשוכות, מלאות הטחב, נמקים, מוכים ונרדפים. אולי כמה מהצעירות בכן כבר חובקות תינוקות שנולדו מאונס. והמציאות הזו תרדוף את כולנו עוד שנים רבות.

ואנחנו ממשיכים במלחמה שכבר הפכה מזמן למלחמת ברירה, כשאנחנו סופרים את הימים מאז נכנסנו ללופ הגיהינומי הזה. וזה הרגע לבקש סליחה, כי הימים הנוראים עדיין כאן. כל עוד החטופים עדיין שם

כי יבוא יום בו אתם תשובו. מי בשקים שחורים ומי עם שארית נשמת אפו. ואנחנו?
כולנו ניוותר עם צלקות מדממות. עם כתם בל ימחה בהיסטוריה של העם היהודי.
איש לא יסלח לנו לעולם על כך שכמדינה העדפנו לדבוק באדמה ולא באדם.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.