יום ראשון, השעה 07:25. שגרת בוקר, עד כמה שאפשר לאחוז פה בשגרה. גבעת עדה היא מושבה מנומנמת, כמעט כמו האו"ם. למעט כמה אזעקות, פזורות כמו ממטרים בסתיו, לא קרה פה כלום.
האירוע החמור ביותר שידענו מאז תחילת המלחמה, היה האסון בבא"ח גולני הסמוך שהופגז ללא אזעקה וללא התראה וגבה את חייהם של ארבעה חיילים. אחד מהם הוא יואב אגמון ז"ל, תושב הגבעה, בן 19 בלבד.
הילדה שלי ואני עומדות במטבח. אני מכינה לה כריכים לבית הספר, היא מכינה לעצמה ארוחת בוקר קלה. 07:28 – אזעקה. לשמוע כאן אזעקה זאת תמיד קצת הפתעה. מאז תחילת המלחמה, היו כאן עשר אזעקות. אולי אני מגזימה.
הילדה שלי ואני עומדות במטבח. היא מכינה לעצמה ארוחת בוקר קלה. 07:28 – אזעקה. לשמוע כאן אזעקה זאת תמיד קצת הפתעה. מאז תחילת המלחמה, היו כאן עשר אזעקות. אולי אני מגזימה
בבית שלנו אין ממ"ד תקני. מאחורינו עומד מקלט ציבורי, מצבו סביר. המרחק אליו בהליכה מהירה הוא 40 שניות. בהליכה נינוחה – המרחק הוא דקה. יש לנו דקה וחצי להתארגנות מרגע הישמע האזעקה, אבל תמיד אנחנו נשארות בבית. במסדרון. זה המרחב הכי בטוח שיש לנו. הוא לא גובל בקיר חיצוני, קיר אחד הוא קיר בטון. זה מספיק טוב בשביל האזור הזה, שלא קורה בו כלום.
הילדה שלי ואני עומדות במסדרון, מחכות שייגמר הסיבוב. הילדה השנייה ישנה בחדרה שעשוי קירות בטון אך לא מצויד בחלון ברזל מתאים. מרחוק נשמעים קולות יירוט, בומים עמומים. שום דבר דרמטי.
07:29 – האזעקה נגמרת. אנחנו נשארות לעמוד במסדרון. בניגוד להרגלי, כי מה כבר יכול לקרות, החלטתי שהפעם אנחנו מחכות עוד קצת אחרי שוך האזעקה. מחכות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע – ופתאום, בום נוראי.
07:29 – האזעקה נגמרת. אנחנו נשארות לעמוד במסדרון. בניגוד להרגלי, כי מה כבר יכול לקרות, החלטתי שהפעם אנחנו מחכות עוד קצת אחרי שוך האזעקה. מחכות. אחת, שתיים, שלוש, ארבע – ופתאום, בום נוראי
רעש מטורף מפלח את הבית. ענני אבק מיתמרים, רסיסים עפים לכל עבר. אני רואה חור בגג, קול קריסת חפצים, חריקת צירים שיצאו ממקומם, נפילת שברי רעפים – ובבת אחת שקט.
אנחנו עומדות במסדרון בעיניים פעורות. בתי השנייה יוצאת מהחדר, מסתכלת על החור בתקרה ואומרת, אימא, אני לא מאמינה. ירו לנו על הבית. את יודעת שהייתה לי הרגשה?
התאומות שלי בכיתה י"ב. הן לא ילדות קטנות, אבל הן הילדות שלי. אני האימא. אני חייבת לשמור על חוסן. על קור רוח. אני לא מצליחה להרגיש מבוהלת, אבל ברור לי שאני מבוהלת. מחוגי המוח ההישרדותי שלי מכוונים לקטע שבין Freeze או Flight.
אני משתהה עוד קצת במסדרון, חושבת על הצעד הבא. הבנות ואני יוצאות על בהונות אל ערמות ההרס במטבח. בסלון רסיסי רעפים, זכוכיות, שברי תקרה פזורים. המטבח שאהבתי נראה כמו אחרי הפגזה. המטבח שאהבתי עבר הפגזה.
אני מתקשרת לאבא של הבנות שלי. הוא כבר הגיע למקום עבודתו במרכז. הוא עונה ושואל, הייתה אצלכן אזעקה? אני מספרת לו שנפלה חתיכת רקטה על הבית, עשתה חור בתקרה ועכשיו היא מונחת על רצפת המטבח. אנחנו בסדר, הגוף שלם. אני חושבת שכדאי שתבוא.
לוקח לי כמה שניות להתאפס (הבנות, שימי לב לבנות שלך, אני אומרת לעצמי תוך בחינה מרחוק של העצם השחור שנחת לי במטבח). אני מתאמצת להישאר מחוברת. אני מבינה שאין לי כוח להרים טלפון לאף אחד
לוקח לי כמה שניות להתאפס (הבנות, שימי לב לבנות שלך, אני אומרת לעצמי תוך בחינה מרחוק של העצם השחור שנחת לי במטבח). אני מתאמצת להישאר מחוברת. אני מבינה שאין לי כוח להרים טלפון לאף אחד.
מעולם לא נפל באזור שלנו טיל או חלק ממנו, על בית. לא היו פה פגיעות ישירות, אפילו לא נפילות בחצרות, המקום הזה לא מורגל בשיגעון שממנו סבלו במשך שנים תושבי העוטף ותושבי הצפון. והם עדיין סובלים
מעולם לא נפל באזור שלנו טיל או חלק ממנו, על בית. לא היו פה פגיעות ישירות, אפילו לא נפילות בחצרות, המקום הזה לא מורגל בשיגעון שממנו סבלו במשך שנים תושבי העוטף ותושבי הצפון. והם עדיין סובלים.
אני כותבת פוסט בקבוצת הפייסבוק של המושבה:
"בוקר טוב חברים. נפל לנו טיל או חלק ממנו לתוך הבית באזעקה האחרונה. יש חור בגג והרס במטבח. אנחנו בסדר, תודה לאל. למי פונים כדי להודיע?"
אני כותבת, ולא מחכה לתשובה. אני יודעת שמי שיקראו את בקשת העזרה, יעשו את מה שבדרך כלל עושים פה במושבה: פשוט באים. ואכן, מהר מאוד מגיעים לכאן אנשים ודואגים לעדכן הלאה, את מי שצריך.
כעבור עשרים דקות מגיעה הסנונית הראשונה, מטעם המועצה: רכזת מתנדבים וחירום, רוית סימון. מיד אחריה מגיע ראש מועצת בנימינה גבעת עדה גיל חנניה, מלווה במשה חורי מפיקוד העורף ובניצן, מנכ"לית המועצה. אחריהם מגיעה ניידת משטרה.
שני שוטרים ניגשים אליי, גובים עדות ומסבירים לי למה הם גובים אותה (בשביל מס רכוש). אני מבולבלת. שאלות מומטרות עלי מכל עבר, אני מנסה להתרכז. איפה הבנות? שכנה מביאה לי כוס תה וטיפות של "רסקיו", שיהיה. השכנים הקרובים לוקחים את הבנות לארוחת בוקר. להרחיק אותן רגע מההמולה.
מכאן והלאה, כשעה אל תוך האירוע, מגיעים חבלנים של המשטרה, מרחיקים את האנשים ונכנסים לזירה. הבית שלי, כך מתברר, הפך לזירה. הם מוציאים את הנפל השחור שפצע את התקרה. החבלן מעדכן אותי שמדובר בחתיכת רקטה של חזבאללה.
מגיעים חבלנים של המשטרה, מרחיקים את האנשים ונכנסים לזירה. הבית שלי, כך מתברר, הפך לזירה. הם מוציאים את הנפל השחור שפצע את התקרה. החבלן מעדכן אותי שמדובר בחתיכת רקטה של חזבאללה
כמה עובדי מועצה מגיעים עם סולם גבוה, עולים על הגג וסוגרים את החור שנפער ברעפים. התחזית מבשרת גשם. מהנדס המועצה מגיע וסוקר את המבנה, אחריו מגיעות מנהלות המחלקה לשירותים חברתיים. הן יושבות איתנו בסלון, מתעניינות בשלומנו, שואלות מה קרה, מסבירות פנים.
הן חוזרות על החומר שכמעט כל ישראלי יודע לשנן: תסמינים טראומטיים יכולים להתעכב, יש לשים לב לשינויים, לאיתותי חרדה, אדישות, קוצר רוח, דופק מהיר, רעד, אדרנלין גבוה, קושי לישון. אנחנו בסדר, אני אומרת להן ולא בטוחה שזה נכון. בקושי עברו שלוש שעות וחצי. אני מפעילה את הסורק הפנימי. מנסה להבחין בעננה על פניהן של הילדות שלי.
השעה 11:30 – ארבע שעות בתוך האירוע. אל הבית מגיעים שני נציגים ממס רכוש. ערן, אבי ילדיי, מקבל אותם. עד אותו רגע לא נגענו בשום רסיס, לא הזזנו שבר זכוכית ממקומו. אלה ההנחיות. הם צריכים לראות את הזירה באופן אותנטי – כלומר, עם כל ההרס.
הופתעתי ממהירות הגעתם. במהלך מסעותיי השנה בעקבות העקורים מדרום ומצפון, שמעתי יותר מפעם אחת על ההמתנה מורטת העצבים – לעתים של חודשים ארוכים – לפקידי מס רכוש, שיבואו לאמוד את הנזקים. כדי שאפשר יהיה להתחיל לשפץ את מה שדורש שיפוץ, או לפחות לדעת מה גובה הפיצוי הצפוי.
רבים מהעקורים עוד לא יכולים לחזור לבתיהם. המלחמה נמשכת, הרי. אבל גבעת עדה שוכנת בבקעת הנדיב השקטה והחקלאית. מעולם לא נפל פה טיל. מעולם, עד יום ראשון, לא נפגע פה בית. בעצם, אנחנו המקרה היחיד.
רבים מהעקורים עוד לא יכולים לחזור לבתיהם. המלחמה נמשכת, הרי. אבל גבעת עדה שוכנת בבקעת הנדיב השקטה והחקלאית. מעולם לא נפל פה טיל. מעולם, עד יום ראשון, לא נפגע פה בית. בעצם, אנחנו המקרה היחיד
16:00 אחר הצוהריים: אל הבית מגיעה קבוצה של מתנדבות ומתנדבים מהמושבה. עוד לא הצלחתי לעשות שום פעולת ניקיון, לא ידעתי מאיפה להתחיל.
חמושים במטאטאים, מגבים, סמרטוטים ודליים – הם מתחילים להוציא החוצה את הלכלוך הכבד, את ארון המטבח המרוסק, את כל מה שהתפזר, את השטיחים שהתמלאו רסיסים ואבק. פיסות מהחיים שלנו, גלויות לעין כל. האופן שבו אני סוגרת שקית אבקת אפייה, איזה סוג של פסטה אני קונה.
השכנה מביאה לי קערת אוכל חם, אבל מרוב אדרנלין אני לא רעבה. והנה, כוחה העצום של קהילה. ערמות של אוכל מגיעות לכאן, ידיים מחבקות, אינספור הצעות לעזרה. אנשים רוצים לתת יד וגם להציץ אל תוך המציאות שתמיד שמענו עליה ממרחק וראינו רק בחדשות: איך נראה בית אחרי שפגע בו טיל. אני עדיין מתקשה להאמין שמדובר בבית שלנו, בילדוֹת שלי.
אני לא מצליחה לבכות. באופן בלתי נמנע אני חושבת מה היה קורה אילו, כמו בדרך כלל, לא היינו נשמעות להוראות כי מה כבר יכול לקרות כאן. עכשיו אני יודעת לומר שמה שהציל אותנו, ללא צל של ספק, הוא ההמתנה במסדרון לאחר תום האזעקה. אם היינו יוצאות מייד כשהפסיקה – היינו עכשיו בסיפור אחר לגמרי.
באופן בלתי נמנע אני חושבת מה היה קורה אילו לא היינו נשמעות להוראות כי מה כבר יכול לקרות כאן. עכשיו אני יודעת לומר שמה שהציל אותנו, ללא צל של ספק, הוא ההמתנה במסדרון לאחר תום האזעקה
ביום שאחרי, האבק שוקע בגוף. צריך זמן לעכל. אני מרגישה לפעמים רעד לא נעים, זה האדרנלין שטרם התייצב. זאת העייפות נוכח שורת המשימות הארוכה בדרך להחזרת הבית אל קדמותו. זאת הדאגה לבנות שלי, הכורח להיות חסונה ומאופקת. לתפקד. לכתוב. זאת התקווה שהאירוע הזה, שהיה די דרמטי, לא יותיר בהן סימן. ובי.
כמה עמוק יהיה הסימן? מוקדם לדעת. אולי בעוד כמה שנים אפשר יהיה לכסות אותו בקעקוע, להפוך אותו לפולקלור משפחתי עם הומור שחור, אבל עכשיו מחכים לי כמה שבועות של שיפוצים. אי-נוחות זמנית.
במבזקי החדשות מופיעה שורה קצרה: פגיעה בבית בגבעת עדה. הסיפור שלי קטן. בקושי פסיק בספר עב הכרס של סיפורי הטראומה הלאומית. מה זה מטבח הרוס וחור בתקרה לעומת כל מה שמתחולל פה? מה זה לעומת פרשיות חמורות לכאורה שהולכות ונחשפות על התנהלותו של נתניהו טרום המלחמה ובמהלכה?
במה מתעסק האיש שחושב שהוא בר כוכבא, שהרס פה כל חלקה טובה, שבונה על טובי הלב חדורים בערכי רעוּת שהועברו אליהם באפי-גנטיקה של אינדוקטרינציית מלחמה? התהום המוסרית שאליה נפלנו, רשומה על שמו. החיים שלנו הם אבק, על לוח המשחק שלו.
במה מתעסק האיש שחושב שהוא בר כוכבא, שהרס פה כל חלקה טובה, שבונה על טובי הלב חדורים בערכי רעוּת שהועברו אליהם באפי-גנטיקה של אינדוקטרינציית מלחמה?
המטבח שלי יתוקן. זה לא נוח, אבל מדובר בחפצים. המטבח שלי הוא זְעִיר המחירים של המלחמה הבלתי נגמרת שמתחוללת כאן ובראשה – מלחמתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באזרחים שוחרי החיים ומלחמתם של הנותנים אל מול זו של הלוקחים. מלחמת אזרחים באזרחים. לשם אנחנו הולכים.
מצבה של ישראל מסלים מיום ליום. בעזה יש 101 חטופים. בלבנון ובעזה נלחמים חיילים, משלמים בחייהם, בגופם, בנפשם. עשרות אלפי עקורים עדיין לא חזרו לביתם. גם בעזה – הסבל רב. מלחמה שאין לה תכלית ברורה ממשיכה ומתנהלת על מזבח תאוות שלטון ותאווה לאומנית. החוסן האזרחי הולך ונשחק. האוויר דליל.
כמה עוד חורים ייפערו בתקרות? כמה חורים בנפשות? כמה חיים עוד יילקחו, כדי שנתניהו יוכל להמשיך להימלט מלתת את הדין על פשעיו לכאורה ההולכים ונערמים ולהמשיך למלוך?
ישראל חיה בתוך רולטה רוסית על סטרואידים. אלה הם חיינו. המטבח ההרוס שלי ניפץ את הבועה שחשבתי שאני חיה בתוכה. עוד מעט אפעיל שוב את מנגנון ההדחקה, כדי לצלוח עוד יום בממלכה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו