עם פרוץ הסכם הפסקת אש בלבנון, שקעתי בקריאת הספר המרתק והחשוב ביותר שראה אור השנה בישראל. ספר שאם היינו מדינה מתוקנת, היה נדון השבוע באינספור שיעורי חברה ואזרחות בכל בתי הספר בישראל, אם רק היו שיעורי חברה ואזרחות ואם בתי הספר היו מצליחים לתפקד. מצד שני – אם היינו מדינה מתוקנת אולי לא היה צורך לפרסם את הספר הזה.

שמו הארוך של הספר החדש אינו מפתה לקריאה. הוא אמנם מופץ בחינם ופתוח לקריאה חופשית לכל מי שרק יהיה מעוניין, אבל סביר להניח שלרוב הישראלים לא יהיה חשק וסבלנות לקרוא את כל 75 העמודים הדחוסים של "דין וחשבון של ועדת החקירה האזרחית לחקר אסון השבעה באוקטובר". הם יסתפקו בתקצירים החסכניים שפורסמו בכלי התקשורת וברשתות החברתיות.

אלה סיכמו את עלילת הספר ב"ועדת החקירה האזרחית קובעת כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אחראי לפגיעה בכל מוקדי קבלת ההחלטות ובהם הקבינט והמל"ל, באופן שמנע כל דיון רציני הכולל ריבוי דעות בסוגיות הביטחוניות המשמעותיות. נתניהו אחראי במידה רבה לקונספציה של 'כסף תמורת שקט', ואחראי לכך שקולות אחרים שביקרו את הקונספציה הושתקו לחלוטין".

"ועדת החקירה האזרחית קובעת כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אחראי לפגיעה בכל מוקדי קבלת ההחלטות ובהם הקבינט והמל"ל, באופן שמנע כל דיון רציני הכולל ריבוי דעות בסוגיות הביטחוניות המשמעותיות"

ונתניהו לא לבד – גם "הממשלה והצבא כשלו כישלון מוחלט", גם "תפיסת הביטחון של ישראל קרסה" ולכן אי אפשר להסתפק רק במסקנות הוועדה הזו, שאין לה כל מעמד משפטי או סמכויות לנהל חקירה, ולפיכך "חובה להקים ועדת חקירה ממלכתית".

תקציר מסקנות ועדת החקירה האזרחית לאסון השבעה באוקטובר 2023

אכן כן, נתניהו הראש ונתניהו אשם. גם המודיעין והצבא כשלו והקונספציה עיוורה כמעט את כולם. אבל מי שיסתפק רק בתמצית הזו, משול למי שיסתפק ב"צרפתי אחד טובל עוגיית מדלן בתה ונזכר בילדותו" במקום לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט; ב"רוסי אחד רוצח זקנה ואוכל אותה בגדול" במקום לקרוא את "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי; וב"גרמני אחד מתאהב בבחורה, נכנס לדיכאון ומתאבד" במקום לקרוא את "יסורי ורתר הצעיר" של גתה.

אכן כן, נתניהו הראש ונתניהו אשם. אבל מי שיסתפק רק בתמצית הזו, משול למי שיסתפק ב"צרפתי אחד טובל עוגיית מדלן בתה ונזכר בילדותו" במקום לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט

מה גם שהספר החדש הולך בגדולות ומצליח לשבור את הלב שוב ושוב כשהוא מתאר גם את הזמן האבוד, גם את החטא, גם את עונשו, וגם את מנת הייסורים הגדושה שהגיעה בעקבות כל אלה.

כמו במיתולוגיה היוונית ובמיטב ספרות העולם, החטא הגדול שמניע את עלילת הספר ומוביל אותה אל האסון הוא חטא היוהרה.

חברי הוועדה – שהוקמה על ידי אזרחים מודאגים, אחרי שהתברר שראש הממשלה מתכוון למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית – ראיינו 120 עדים, בהם נציגי הדרג הפוליטי והדרג הצבאי, קציני משטרה, אזרחים המתגוררים בעוטף עזה ובצפון, ניצולי הטבח, הורים לתצפיתניות, הורים שכולים, משפחות חטופים, נציגי ארגונים אזרחיים ועוד.

גדעון גינת באירוע בו הוכרז על הקמת ועדת החקירה האזרחית לאסון 7 באוקטובר, 18 ביולי 2024 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

כולם תיארו מופעים שונים של יוהרה, שהובילה לזחיחות ויצרה תרבות מופקרת של רשלנות וזלזול. זה קרה בשנים שהובילו לאסון השבעה באוקטובר, וזה נמשך גם בשנה שבאה בעקבותיו.

יוהרה היא כמו קרינה גרעינית הדולפת מכור פגום. היא מתפשטת מלב הכור, מרעילה את הסביבה במעגלים הולכים ומתרחבים, ומחלישה ומקצרת את חייו של כל מי שבא עימה במגע. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את היוהרה הזו. סוגדת לה. מתגמלת אותה.

יוהרה היא כמו קרינה גרעינית הדולפת מכור פגום. היא מתפשטת מלב הכור, מרעילה את הסביבה במעגלים הולכים ומתרחבים, ומחלישה ומקצרת את חייו של כל מי שבא עימה במגע

זו תרבות שמעדיפה את אנשי ה"אין ספק" על אנשי הספק, את הנחרצות של אנשי ה"זבנג וגמרנו" על הזהירות של המתלבטים והמהססים. זו תרבות שתניף על כתפיים את אנשי הניצחון המוחלט שתמיד יקרינו עוצמה, ותלעג לאנשי הפשרות והתהליכים המורכבים שתמיד ישדרו חולשה.

הוועדה מצטטת את המשוררת וכלת פרס נובל לספרות ויסלבה שימבורסקה שכתבה:

"בשנים האחרונות המשפט החביב עליי הוא 'אני לא יודעת'. הגעתי לגיל התבונה אז אני לא יודעת שום דבר. אנשים שיודעים שהם יודעים משהו אחראים לרוב הבעיות בעולם".

הוועדה ממליצה "לקחת את המשפט הזה כדרך חיים" כדי "לבחון כל העת את האיומים והמענים, לזכור לעולם שאנחנו לא יודעים הכול, שחוץ מאיתנו בזירה יש אנשים וגופים נוספים שתרומתם ליכולת שלנו הינה רבה אם רק היינו מנהלים זאת נכון".

כמה סבל וצער היו נחסכים אם רק היינו מנהלים זאת נכון.

"התפתחה כאן תרבות של פסקנות במקום ספקנות", כותבים חברי הוועדה, "הדיונים רודדו מאוד, הפכו לשטחיים – אם בכלל התקיימו – והדבר הצטרף לאווירה הכוללת של יהירות, זלזול, הישענות על קונספציה שלא מאותגרת, הערכת חסר של האויב ואחידות קולות בצמרת.

"התפתחה כאן תרבות של פסקנות במקום ספקנות. הדיונים רודדו מאוד, הפכו לשטחיים, והדבר הצטרף לאווירה הכוללת של יהירות, זלזול, הישענות על קונספציה שלא מאותגרת והערכת חסר של האויב"

"בתרבות הארגונית הנוכחית בממשלת ישראל ובצה"ל, נשמעו בוועדה עדויות כי כל מי שניסה לאתגר את התפיסה הקיימת 'קוטלג כתימהוני השש אלי קרב – הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני'.

"חברי הוועדה קובעים כי זו הייתה תוצאה של תהליך ממושך, שראשיתו בריקון המל"ל מתוכן, והמשכו בהפיכת הקבינט המדיני-ביטחוני לבלתי-יעיל לקבלת החלטות, כאשר הוקמו לצדו במשך השנים גופים שונים כמו 'קבינט מצומצם', 'מטבחון', 'שמינייה', 'פורום התייעצות', תוך שראש הממשלה מעביר את הדיונים בין הגופים השונים".

ראש המוסד דוד ברנע, ראש הממשלה בנימין נתניהו והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה אלוף רומן גרופמן בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני, 1 באוקטובר 2024 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

הנהגה יהירה ומרוכזת בעצמה מטפחת עם הזמן פיקוד צבאי יהיר ומרוכז בעצמו ומוסדות לאומיים יהירים ומרוכזים בעצמם. היא מקיפה עצמה במלחכי פנכה יהירים ומרוכזים בעצמם, שמתחנפים לממונים עליהם ומתנשאים על הכפופים להם. רק אנשים שיוהרה מעין זו עדיין מעוורת אותם, יכולים להמשיך ולטעון שהתנהגותו של ראש הממשלה לא עודדה תרבות כזו.

ובניגוד למה שהם עוד עשויים לטעון – זה באמת לא עניין של ימין ושמאל.

יוהרה ועיוורון מניעים עכשיו את חסידי "תוכנית ההכרעה" וה"ימים של נס" מבית המדרש של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ודניאלה וייס.

יוהרה ועיוורון הובילו בשנות השמונים את אלה שיצאו "לעשות סדר חדש בלבנון". יוהרה ועיוורון הולידו בשנות התשעים את ההבטחות חסרות השחר על "מזרח תיכון חדש".

יוהרה ועיוורון הובילו בשנות השמונים את אלה שיצאו "לעשות סדר חדש בלבנון". יוהרה ועיוורון הולידו בשנות התשעים את ההבטחות חסרות השחר על "מזרח תיכון חדש"

יוהרה ועיוורון טיפחו במאה ה-21 את הפנטזיה לפיה אפשר להתנתק בצורה חד-צדדית מהפלסטינים, ולנהל את הסכסוך בשלט רחוק, בשיטת הפרד ומשול.

ונתניהו? הוא לא רק הראש ומי שטיפח ושעדיין מטפח את תרבות היוהרה הזו; הוא גם התוצר המובהק של התרבות הזו. התרבות הישראלית.

שלטי מחאה נגד בנימין נתניהו בתל אביב, אפריל 2024 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הדברים היפים הבאים, שפורסמו לפני למעלה מחמישים שנה, יכלו להופיע גם השבוע בדוח הוועדה האזרחית לחקר אסון השבעה באוקטובר:

"גם אם היינו רוצים, איננו יכולים לחזור ולחיות את חיינו כפי שהם היו… נודה כולנו על חטא שחטאנו ביוהרה ובטחון עצמי מופרז שהטביעו חותמם על חיינו… חטא שהוא אבי הרע שבא עתה עלינו. הוא הוליד שחצנות של ציבור ושל פרט. הוא גרם לזה שנהיה גאוותנים ונחשוב בליבנו, אנו ואפסנו עוד.

"הפכנו לחברה שלא היה בה אפילו קורטוב של צניעות ושל ענווה. יוהרתנו היא שסנוורה את עינינו מלראות את המתרחש סביבנו, כיוון שהיא הייתה המנוע שהזין את הווייתנו. קו האופי של דיוקננו הלאומי. הרי לפיה פעלו כל הרפלקסים שלנו – שמקור היותם העיד עליהם שלא היו רפלקסים בריאים, ומעידות עליהם גם התוצאות, גם המחיר ששילמנו בעדם.

"ליוהרה זו היו אלף-אלפי ביטויים בחיי הכלל ובחיי הפרט, כי אין פרט אלא במה שבכלל… לא ייתכן שנהיה עוד אותו עם כפי שהיינו… המשטר כולו, על כל חלקיו, קואליציה ואופוזיציה, חייב להשתנות. אנחנו חייבים לחיות חיים של אי-שכחה אפילו לרגע אחד של המציאות ושל הכרת הגורל היהודי שלפיה נכלכל את מעשינו – לא מתוך פחד, אלא מתוך פיכחון. לא מתוך ערפל אלא מתוך ראיה בהירה של צרכי הקיום שלנו וביטחון עתידנו.

"הגאווה והתאווה – שכידוע מעבירים אדם מן העולם – גרמו שבמקום שהיינו צריכים להיות חזקים, היינו רפים וחלשים. ולהיפך – תוקפנות גילינו במקום שהיינו צריכים להיות רכים ומתפשרים. ככה זה כאשר החושים אינם פועלים בצורה בריאה, כתוצאה מחטא המהווה מקור הסתלפותם".

את הדברים הנוקבים והמדויקים האלו, שפורסמו ב"מעריב" ב-26 באוקטובר 1973, כתב העיתונאי והסופר דוד גלעדי. נכדו, ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד, היה אחד העדים המרכזיים שהופיעו בפני ועדת החקירה האזרחית לאסון שבעה באוקטובר. הנכד היה יכול לחתום על דבריו של הסבא ולהגיש אותם כתצהיר לוועדה. דבר לא השתנה.