אמה של מרים גרין, נעמי כהן, הורישה לה את אהבתה לבישול ולאוכל טוב. מאבקה של האם במחלת האלצהיימר מאוחר יותר הוביל את גרין לכתוב את "המטבח האבוד: הרהורים ומתכונים של מטפלת בחולת אלצהיימר" – ספר בישול וזיכרונות המשלב שירה, מתכונים ואנקדוטות.

ספר הביכורים של גרין, שפורסם באנגלית בהוצאת בלאק אופל האמריקאית, מציע מתכונים יחד עם הרהורים בשביל הנפש. גרין, המחזיקה בתואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בר-אילן, כותבת גם בלוג שבועי על האלצהיימר של אמה, שהופיע באתר האינטרנט של איגוד האלצהיימר האמריקאי.

גרין עלתה מארצות הברית לישראל, והיא מתגוררת בבאר שבע ב-26 השנים האחרונות יחד עם בעלה ג'ף ושלושת ילדיהם, שכבר בגרו ויעזבו את הבית בקרוב. הוריה, ילידי בריטניה, עלו גם הם לארץ, והתיישבו בנתניה.

"למדתי לבשל במטבח של אימא שלי, והדבר הקשה ביותר כאדם מבוגר הוא לשים ארוחת ערב על השולחן", היא אומרת בשיחה לרגל חודש המודעות לאלצהיימר.

בגילוייה הראשונים של המחלה, אמה של גרין, שנהגה לבטא הרבה מאהבתה באמצעות המאכלים שהגישה מדי ערב, מצאה את עצמה מבולבלת במטבח. היא ערבבה עוף ודג או שכחה איך לחתוך ירקות. אביה של גרין, שיכולות הבישול שלו הסתכמו בהכנת חביתה, התחיל לבשל עבור שניהם, ונזקק לקצת הדרכה מבתו.

"הוא ידע איפה הכול נמצא, אבל לא ידע איך לבשל", אומרת גרין.

מרים גרין ואמה בעבר הקרוב יותר (צילום: באדיבות מרים גרין)

ספר בישול לגברים?

היא ואביה חשבו בתחילה לכתוב ספר בישול לגברים, "ספר הבישול לגברים למקרי חירום", היות שרוב נפגעי האלצהיימר הן נשים, וגברים רבים צריכים להתמודד עם השינויים בבית בדומה לאלה שחווה אביה.

הם כבר התחילו לעבוד על הפרויקט, בדקו מתכונים וכתבו הוראות הכנה, אבל גרין הרגישה שהיא זקוקה לכתיבה מסוג אחר.

היא נסעה לנתניה מבאר שבע כמה פעמים בשבוע כדי לעזור לאביה, שהיה המטפל העיקרי של אשתו, והחלה לכתוב על מחלתה של אמה יותר מאשר על מתכונים. הפרויקט הפך למעין ספר זיכרונות על הניסיון שלה.

"אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לכתוב שום דבר אחר", אומרת גרין, שעבדה ב-15 השנים האחרונות כיועצת בארגון AACI (אמריקאים וקנדים בישראל), התומך בעולים חדשים. "זה צירוף מוזר של שירה, פרוזה ומתכונים, ואני חושבת שכולם תורמים להפחתת הסטרס שלי. בישול יכול להיות מאוד תרפויטי".

במהלך שנות הכתיבה האלה, היא גם השיקה את הבלוג שלה, שבו היא חולקת אנקדוטות ומתכונים ברשימה שבועית על "כל הדברים המטורפים שקרו".

עטיפת ספר "המטבח האבוד" (צילום: באדיבות מרים גרין)

לאחר שהצטרפה לקבוצות תמיכה של משפחות נפגעי אלצהיימר בפייסבוק, היא גילתה שהבלוג שלה מדבר לעוד אנשים המטפלים בחולי אלצהיימר.

"זה היה מאיר עיניים לקרוא כמה מהסיפורים ולקבל פידבק בעצמי", אומרת גרין. "רוב הקוראים שלי הם לא יהודים, וזה מהדהד כשאני כותבת על חגים או על חוויות מצחיקות שהן מאוד ישראליות".

כמה מהקוראים שלה מכירים את אמה ואת המשפחה שלה, ושמחים לשמוע איך נעמי כהן מסתדרת; אחרים, שאינם מכירים את המשפחה, כתבו כי הרהורים כנים שכאלה על אלצהיימר הם נדירים בקהילה שלהם, והביעו את הערכתם.

בגילוייה הראשונים של המחלה, אמה של גרין מצאה את עצמה מבולבלת במטבח. היא ערבבה עוף ודג או שכחה איך לחתוך ירקות. אביה של גרין, שיכולות הבישול שלו הסתכמו בהכנת חביתה, נזקק לקצת הדרכה מבתו

"בשלב מסוים היה קשה לי לספר לאבא שלי שאני מתכוונת לעשות מזה פרויקט משלי, אבל הוא היה בסדר עם זה", היא אומרת. "לפעמים הוא היה אומר לי, 'את יודעת, הרגשתי אותו הדבר'" לגבי אחד מהפוסטים שפרסמה בבלוג שלה.

גרין אוהבת לומר שהדבר הטוב ביותר שקרה לה היה מכתב הדחייה שקיבלה מבית הוצאה לאור קטן, שהסביר לה מה לא היה בסדר בכתב היד הראשוני ששלחה. הוא עודד אותה לערוך מחדש את כל כתב היד לפורמט הנוכחי שלו, שכולל הרהורים, מידע על אלצהיימר, אנקדוטות על אוכל ומתכונים – ושירים.

בודדה

כאשר הסערה
פונה וקוראת בקולה של אמי
אני בודדה לידך,
אני חושבת את הדברים האלה:
אמי שני שלישים ריקה ושליש מבולבלת
ושני השלישים הם עברה ועתידה.
או אולי אלה שלושה רבעים תשישות.
או שמא היא כלי של אלוהים.
כשהסערה שוככת
וקוראת בקולה של אמי
אני בודדה לידך,
אני זוכרת את הדברים האלה:
אהבת אם
בננות וסוכר מרוסקים בחלב,
כוס דאגה, קורט צער, ומה שנשאר
ממתיק את המאפים ואת השיחות שחלקנו.
וחלומותיה? מאחורי עיניה השוקעות
יש מקום שהוא שלם.
ואהבתה? היא מנשקת אותי
כאילו נעדרתי שנים.
כשהסערה שמרעידה את חלוני קוראת
אני בודדה לידך,
אני יודעת שזאת רק אני,
או אמי דרכי, ששואלת,
האם את יכולה להתמודד עם האבדן הזה?
האם תסלחי לעצמך אם תישברי?
מוזר. אם שאיבדה את מקומה.
סערה עם קול.
ולבי מדבר לאלוהים.

(מתוך: "המטבח האבוד: הרהורים ומתכונים של מטפלת בחולת אלצהיימר", תרגום חופשי: זמן ישראל)

פורח, אבל מתגעגע

הספר מספר כי אביה של גרין החליט לעבור עם אמה לבאר שבע, בשכנות אליה, ושעזיבתה של נעמי את אזור הנוחות שלה האיץ את הידרדרותה והשפיע לרעה על יכולתה ללכת. בתוך 8 חודשים החליט אביה להכניס את אשתו למרכז סיעודי.

כעת הוא מבקר את אשתו מדי יום, וככימאי עם תואר מאוניברסיטת קיימברידג', הוא הפך לפרופסור אורח באוניברסיטת בן-גוריון ולאחרונה הגיש לסוכן טיוטה לספר חדש. "במובן מסוים הוא פורח, אבל הוא בודד ומתגעגע", אומרת גרין.

גרין מבקרת את אמה על בסיס קבוע. המחלה התקדמה והיא עדה להידרדרותה של אמה. "זה גרם לי לפתח רגישות לאנשים אחרים שאולי סובלים ממחלות אחרות", היא אומרת. "לְמה זה אומר שהעולם שלך מצטמצם פתאום. אנשים נהיים אטיים יותר, ואפילו אנשים בריאים עשויים לשכוח דברים, ויש הבדל אקוטי בין אלצהיימר לשכחה. למדתי לכבד את המקום שאימא שלי נמצאת בו ולתת לה כמה אהבה שאני יכולה – היא עדיין מלמדת אותי על סבלנות, אדיבות וקבלה".

מתכון לדונאטס אפויות של אמא נעמי

"הכנתי את הדונאטס האלה במיוחד בשביל אבא שלי – בלי חלב, בלי בצק מטוגן", כותבת מרים בספר שלה. "הן יצאו טוב; הן נותנות אשליה של אכילת דונאט. ככל שלשים את הבצק פחות, הדונאטס יוצאות יותר ספוגיות".

המצרכים:

לבצק:

• 2 כפיות שמרים
• ½ כוס סוכר
• ¾ כוס חלב סויה חם
• 4 ביצים
• ½ כוס שמן
• ¾3 כוסות קמח
• 1 כפית מלח
• 1 כפית תמצית וניל

לזיגוג:

• ½1 כוסות אבקת סוכר
• 3-2 כפות חלב סויה
• ½1 כפיות תמצית וניל
• (לזיגוג שוקולד מוסיפים ½2 כפות אבקת קקאו)

אופן ההכנה:

• להכנת הבצק, ממסים את השמרים בקערה עם הסוכר וחלב הסויה החם וממתינים 15 דקות לקבלת קצף.
• מוסיפים את הביצים, השמן, תמצית הווניל, הקמח והמלח, ולשים לקבלת בצק.
• מניחים בצד לתפיחה למשך שעתיים.
• מכניסים את הבצק למקרר למשך שעה לפחות (ועד יומיים).
• מוציאים את הבצק מהמקרר, ומבלי ללוש בוצעים ממנו חתיכה בגודל אגרוף וכורכים סביב חותכן עוגיות עגול קטן, או חפץ אחר, ליצירת חור במרכז. מניחים על מגש אפייה.
• כשכל הדונאטס מוכנות, מכסים אותן במגבת ומניחים להן לתפוח עד שעה במקום חמים.
• מברישים מלמעלה בביצה טרופה ואופים בחום של 190 מעלות במשך 15 דקות.
• בקערה נפרדת מערבבים את מרכיבי הזיגוג.
• טובלים את הסופגניות החמות בתערובת הזיגוג ומניחים לצינון.
• לפני ההגשה מחממים 15 שניות במיקרוגל.