לאן נעלמו כל מאות האלפים שגדשו את רחובות המחאה הישראלית בשנת 2023? בחודשים הראשונים לשנה החולפת התשובה האוטומטית הייתה "בשוק" או "במילואים". הנחות אחרות נעו בין "עזבו את הארץ", ל"עברו צד".

כל השאר, למעט כמה אלפים שעדיין גודשים את הרחובות והכיכרות בהתמדה מעוררת השראה, מרחפים בחלל האסקפיסטי. והאסקפיזם כמוהו כחטא. אפילו כותב שורות אלו, לאורך שנים, תייג בקלות יתרה כ"אסקפיסטים" את כל אותם "חוטאים וחוטאות" שלא התייצבו בקו הראשון של המחאה על שלל ביטוייה.

למעט כמה אלפים שעדיין גודשים את הרחובות והכיכרות בהתמדה מעוררת השראה, כל השאר, שלא התייצבו במחאה על שלל ביטוייה, מרחפים בחלל האסקפיסטי. והאסקפיזם כמוהו כחטא

הגדרת האסקפיזם בימינו ("בורחנות" באחד העברותים הפחות מוצלחים של האקדמיה) נעה במרחב די גמיש בין הסחת דעת והימנעות לבין הכחשה ועיוורון מרצון. במקורה היא התייחסה לצרכנות התרבותית של חלקים מהחברה בתקופה הרומנטית, ועד היום מרבית המחקרים מתמקדים בהיבטה בתרבותי. הראשון להשתמש במושג היה המשורר ואיש הרוח האמריקאי ג'ון קרואו רנסום (1930) שייחס לאסקפיזם שלוש תכונות: אשליה, הרדמה, ואינפנטיליות פתולוגית (האחרונה כנראה על בסיס הגדרה פרוידיאנית).

במחציתה הראשונה של המאה העשרים האסקפיזם זכה להתייחסויות, בעיקר שליליות, מכיוון האסכולות הפרוידיאניות והמרקסיסטיות. ואילו בהמשך המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21, בעיקר עם התפתחותה של תרבות הפנטזיה והמדע הבדיוני, חוקרים החלו להציע משמעות חיובית או גמישה יותר.

אבל קריאה בכתבים המגדירים את האסקפיזם אינה מתגבשת לכדי תיאור המתאים לסיטואציה אליה "נקלענו" אנחנו (בהנחה שאתם נמנים על אותה קבוצת אנשים שגרה ברחובות עד השבעה באוקטובר 2023 וגם כמה חודשים אחר כך). האם, כפי שטוען רנסום, אנחנו חיים באשליה? אנחנו מורדמים? ומה כל כך אינפנטילי בייאוש?

אם זיגמונד פרויד עצמו הגדיר את האינפנטיליות עליה דיבר רנסום כ"התמכרות לחלומות עצמיים על כוח ושליטה וחוסר הבנה של מציאות בוגרת", אולי מי שלוקה באסקפיזם חמור הוא מי שמאמין לשקרים והאשליות שמוכר לו משטר המשדר כוח, עוצמה ועליונות ובעצם פועל מחולשה, פרנויה ותחושות של נחיתות אינסופית?

קריאה בכתבים המגדירים אסקפיזם אינה מתגבשת לתיאור המתאים לסיטואציה אליה "נקלענו" (בהנחה שאתם נמנים האנשים שגרו ברחובות עד 7/10). האם אנו חיים באשליה? מורדמים? ומה כל כך אינפנטילי בייאוש?

האם יש משהו יותר אינפנטילי ואסקפיסטי מ"ניצחון מוחלט"? האם האופן שבו העולם הביביסטי משדר את עצמו לעצמו הוא לא אשליה מתמשכת? האם "ביחד ננצח" היא לא הרדמה-פורטה? האם תדמית המנהיג הכל יכול, שגם ממיטת חוליו לא מפספס אף פרט ומנהל את הכול ואת כולם – היא לא תפיסה ילדותית של חברה ושלטון? האם צפייה בערוץ 14 היא לא בריחה מתמדת מהמציאות אל ענן דמיוני בו מסלפים עובדות ואמיתות בהתרסה מופגנת?

האם העולם הדתי והפולחני הוא לא הגרסה ההיסטורית הכי מזוקקת של אסקפיזם? במה שונה צפייה ממושכת ב"שר הטבעות" ו"הארי פוטר" מהאזנה לדרשה רבנית על ניסים ונפלאות? מעבר לכך שג'יי קיי רולינג וג'.ר.ר. טולקין לא כורכים את הניצחון על וולדרמוט וסאורון בהגנה על "קבר רחל". החוויה הפנטסטית נגמרת בסוף הסרט ולא גולשת ומשתלטת על כל ממד של החיים.

"הבריחות" של כל אותם ישראלים שלקחו בעבר חלק פעיל בהתנגדות למשטר, אינן התכחשות למציאות ואולי אף מבטאות את ההיפך – הכרה מפוכחת במצב. באופן אבסורדי הן הוכחה לכך שישנה מציאות בלתי רצויה, ואולי תמו האפשרויות והסיכויים לשנותה, ועל מנת להתמודד איתה באופן הנכון ביותר יש לייצר כיסים של עולם אחר על מנת להיות מסוגלים לחזור אליה בתום "החופשה המנטלית".

ביקורת אפשרית על מותשי-המחאה יכולה להתמקד בבחירה מודעת יותר של "יעדי הבריחה". בהנחה שהמשטר, ככל משטר דיקטטורי, משית עננת אסקפיזם גדולה ומתוכננת על מנת לטשטש את חושיי נתיניו, יש לברור בקפידה מתוך שלל האפשרויות את המדיום וגם את התוכן שאמור להגיש מפלט רגעי לתלאות היומיום.

בכל מקום שבו נחה ידו של המשטר, במישרין או בעקיפין, מסתתר סם ההרדמה האסקפיסטי שאמור לגרום לנו לחשוב שאנו חלק ממציאות מדומה שנבחרה עבורנו בקפידה. לפעמים גם מאחורי קולה הבטוח והפסוודו-חתרני של אילנה דיין או בנאומי התוכחה של גיא פלג – שנייה אחת, אחרי או לפני, קנטטה לשופר של העמית סגל התורן.

האם יש משהו יותר אינפנטילי ואסקפיסטי מ"ניצחון מוחלט"? האם האופן שבו העולם הביביסטי משדר את עצמו לעצמו הוא לא אשליה מתמשכת? האם "ביחד ננצח" היא לא הרדמה-פורטה?

ט. ס. אליוט אמר:

"שירה אינה שחרור של רגש, אלא בריחה מהרגש; היא לא הבעת אישיות, אלא בריחה מהאישיות. אבל, כמובן, רק מי שיש לו אישיות ורגשות יודע מה זה אומר לרצות לברוח מהדברים האלה".

ועל כן יש להפריד בין אסקפיזם תועה ומטעה לבין אסקפיזם מושכל ומודע. האחרון הוא מבורך בעיקר אם אנחנו יודעים ממה אנחנו "בורחים" ולאן. במינון נכון הוא יכול לסייע בהישרדות בטווח הקצר ובשמירה על אנרגיות למאבק ארוך וממושך בטווח הארוך. הוא תמיד עדיף על התמכרות בלתי-מודעת לתעתועים ואובדן היכולת להבדיל בין רע לטוב, בין אמת לשקר ובין משטר קרימינלי כושל בכל פרמטר ואגדות על מלך ומלכה ביהודה ובניין בית שלישי, כנראה לא במהרה ולא בימינו.

איתן לרר, יועץ ארגוני שחי על הקו איטליה-ישראל. מכור לפוליטיקה כצופה מן הצד. מאמין שמי שלא חופר - לא מוצא.