בהלת "הפקרה" פרצה השבוע בישראל. האקדמיה ללשון סירבה לכלול את המילה בתחרות לבחירת מילת השנה, למרות ש"הפקרה" זכתה להמלצות הרבות ביותר מהציבור. הטיעון הקלוש שנמסר להחלטה היה שהמילה הזו עלולה לעורר "התגוששות פוליטית", כאילו חיינו כאן הם לא מופע מתמשך של התגוששות פוליטית שלא נגמרת.

וגם זה קרה השבוע: בפגישה עם משפחות חטופים, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התקומם על השימוש במילה הטעונה ואמר לנוכחים הנדהמים: "לא הייתה שום הפקרה. מדינת ישראל לא הפקירה". כאילו לא שמענו השנה אלפי עדויות של אזרחים שהופקרו לגורלם במערב הנגב הבוער.

כאילו לא גילינו כולנו איך ממשלת ישראל הפקירה לא רק את החטופים ובני משפחותיהם אלא את כולנו, את המפונים מבתיהם בצפון ובדרום, את המילואימניקים ובני משפחותיהם, את נפגעי הנפש והפוסט טראומטיים שלא מקבלים מענה למצוקתם.

את כל מי שנקלע בעל כורחו להפקרות בכבישים העמוסים, ששולח את ילדיו למערכת החינוך המידרדרת, שמנסה לשרוד בחברה הערבית ששוקעת באלימות שאין לה מענה.

ההפקרה וההפקרות בשירות הציבורי, שנהרס בשיטתיות על ידי פוליטיקאים יהירים וחסרי אחריות, שממנים את מקורביהם נטולי הכישורים לתפקידי מפתח חיוניים

ההפקרה וההפקרות בשירות הציבורי, שנהרס בשיטתיות על ידי פוליטיקאים יהירים וחסרי אחריות, שממנים את מקורביהם נטולי הכישורים לתפקידי מפתח חיוניים.

תושבי הצפון מוחים על פעולות הממשלה, 26 בדצמבר 2023 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

ההגדרה המילונית היבשה והפשוטה של המילה הפקרה מטילה צל כבד על כל תחומי חיינו. על פי המילון, הפקרה היא "השארת דבר ללא השגחה". אנחנו "הדבר" וכולנו נשארנו ללא השגחה, עם מראית עין של משילות ועם מופעי ראווה של עוצמה יהודית ושל פטריוטיות חלולה.

מי שעקב השבוע אחרי ההתגוששויות בין הדרג המדיני לצבאי יודע שהוויכוח האמיתי הוא לא אם הייתה הפקרה או לא, אלא מי נושא באחריות להפקרה: צמרת המערכת הביטחונית או צמרת המערכת הפוליטית

מי שעקב השבוע אחרי ההתגוששויות בין הדרג המדיני לצבאי יודע שהוויכוח האמיתי הוא לא אם הייתה הפקרה או לא, אלא מי נושא באחריות להפקרה: צמרת המערכת הביטחונית או צמרת המערכת הפוליטית. והוויכוח הזה הוא שחזור מושלם של ויכוח דומה, שהתנהל בישראל אחרי מלחמת יום כיפור, סביב מילה אחרת: "המחדל".

גם אז המלחמה החלה בליקוי מאורות מודיעיני והסתיימה בניצחון צבאי גדול. גם אז הדרג המדיני ניסה להפיל את האחריות על הדרג הצבאי. גם אז הרמטכ"ל הושפל ונזרק לכלבים.

"המחדל" הפכה למילה שמגדירה את התקופה ההיא בזכות הספר "המחדל", שראה אור חודשיים בלבד אחרי המלחמה, כשרוב החיילים עוד היו מגויסים. כתבו אותו מי שהיו אז מבכירי העיתונאים בישראל – אורי דן, שייקה בן-פורת, יהונתן גפן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור.

עטיפת הספר "המחדל"

"המחדל" היה רב מכר, עם הד ציבורי עצום. בפתיחת הספר הופיע כמוטו שירו של ח"נ ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", ובמבוא כותבים המחברים דברים שלצערנו תקפים גם היום:

"ראינו את המלחמה. ראינו אותה מתקרבת ורבים מאיתנו לא האמינו כי אכן תתחולל, אחרים הזהירו מפניה וקיוו כי אזהרתם תתבדה. ראינו אותה מתחוללת וייחלנו לרגע בו תסתיים. ראינו את הלוחמים בשעותיהם הקשות וברגעיהם הכואבים והגדולים ביותר. ראינו את מערכות הקרב ואת שדות הקטל, את חדרי המלחמה ואת העם שבעורף. ראינו ולא האמנו למה שרואות עינינו".

גם אז ניסו שרי הממשלה לנער מעליהם את המילה המרשיעה. בדצמבר 1973, בפגישה של ועדת העורכים עם שר הביטחון משה דיין, שאל עורך "מעריב" אז אריה דיסנצ'יק מה דעתו של השר על הספר "המחדל", שהיה אז נושא השיחה החם בארץ.

"לא קראתי עדיין את הספר", השיב דיין בזחיחות, "אבל מה שאני יכול להגיד הוא שלפחות אחד המחברים בא ממשפחה טובה".

דיין התכוון לבן אחותו, יהונתן גפן, שהיה אז בן 25 וכבר היה מוכר כפזמונאי מוכשר וכבעל טור פופולרי ב"מעריב". גפן השתתף במלחמת יום כיפור כקצין ביחידת צנחנים שחצתה את תעלת סואץ ונלחמה במבואות איסמעיליה. את חוויותיו במלחמה ובעקבותיה, הוא סיכם בפרק "מלכוד 73'" שסגר את הספר "המחדל".

יהונתן גפן בצעירותו (צילום: נעם ערמון/במחנה, ארכיון משרד הביטחון)

פסקאות שלמות שגפן כתב אז, יכולות היו להיכתב גם היום. כל מה שצריך לעשות זה להחליף את השם "גולדה מאיר" ב"בנימין נתניהו", ואת "מפלגות הפועלים" ב"ממשלת הימין על מלא".

וכך כתב גפן בספר "המחדל" בדצמבר 1973:

"גולדה מאיר לא מדברת באותה שפה שאני מדבר. הבדיחות שלה לא מצחיקות אותי. המחשבות שלי לא מעניינות אותה. והיא אישה חזקה שיכולה להסתדר גם בלעדיי ובלעדיך. היא יכולה להסתדר בלעדי כולנו. וכראש ממשלה היא יודעת שתמיד, ובכל מקום, מציינים מיליוני אזרחים ובסיפוק עצום, שהממשלה לא טובה, לא מתאימה, לא מוסרית.

"מדברים עליהם: על כל אותן נסיכויות פיאודליות שנקראות גם מפלגות הפועלים, במין בוז מופגן של התעלמות מוחלטת… כי הם 'שוברי העצמות'. הם 'המנצחים'. ובכלל, הם לא צריכים אותנו בשביל לבחור את עצמם בעצמם בכל פעם מחדש. הייתי אומר שאנחנו אפילו קצת מפריעים להם.

"היה להם נוח מאוד לשבת לבד על 120 כיסאות ולהתחלף מדי פעם, בינם לבין עצמם, כמו במשחק הילדים ההוא, אתם יודעים, כשהמנגינה נפסקת וכל אחד צריך לתפוס כיסא כמה שיותר מהר. והם זריזים מאין כמוהם במשחק תפיסת הכיסאות. וזה בעצם הכישרון העיקרי שלהם. תנו להם כיסא ותראו איך הם משחקים אותו עד הסוף.

"מדי פעם אני רואה את הפרצוף שלהם בעיתון או בטלוויזיה, וחושב לעצמי כמו בסצנות הרדיפה במערבונים סוג ב', Who are those guys?, מי הבחורים האלו? האם זה הצד של השריף, או הצד של השודדים? ואיזה קשר יש להם איתי?

"והנוער, הנוער שאיבד מזמן את האמון בנבחריו, שמתייחס בבוז לכל מילה שיוצאת מפיו של כל אחד מהם, הוא צריך, פעם בכמה שנים, להקריב את נפשו למען מחדליו של אותו ממסד מוזר ויהיר".

נכון שזה נשמע קרוב להפליא ומוכר להחריד?

עטיפת הספר "מר הפקרה" (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

המקבילה העכשווית של הספר "המחדל" היא הספר "מר הפקרה" שראה אור בתחילת 2024. הוא הופק והופץ במימון המונים, הודפס ב"דפוס בארי" וכולל טקסטים של בני משפחות חטופים לצד מאמרים של חתן פרס נובל אהרן צ'חנובר, ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, ראש שב"כ לשעבר יובל דיסקין ורבים אחרים. כמו "המחדל", גם "מר הפקרה" הופץ ונמכר בעשרות אלפי עותקים וכבר תורגם לאנגלית.

המקבילה העכשווית של הספר "המחדל" היא הספר "מר הפקרה" שראה אור בתחילת 2024. הוא הופק והופץ במימון המונים, הודפס ב"דפוס בארי" וכולל טקסטים של בני משפחות חטופים לצד מאמרים

פרופ' אניטה שפירא מעלה בספר את השאלה איך ייזכר בנימין נתניהו בהיסטוריה. תמי ארד, הסופרת ואלמנתו של הנווט הנעדר רון ארד, עונה: "נתניהו ייזכר כראש הממשלה שהפקיר במודע אזרחים וחיילים לגורלם למען שרידותו הפוליטית". אלוף (מיל') נמרוד שפר הולך אפילו רחוק יותר וכותב:

"ביבי, לא נזכור אותך ולא נזכיר אותך. נבכה את מתינו בשקט, נחבק את החוזרים בשקט, נתקן ונאחה את השברים האיומים ששברת בנו, גם כן בשקט, ובלי להזכירך במילה. נגזר עליך להיעלם מחיינו, להתפוגג כמו מעולם לא היית, זו תהיה מורשתך – דממה ואין."

ראש הממשלה ונאמניו במערכת הפוליטית ובתקשורת מאמינים שהם יוכלו להסיר מעליהם את הכתם הזה. הם צריכים ללמוד מההיסטוריה: למרות כל הניסיונות של ממשלת 73' לברוח מאחריות, היא תיזכר בדברי ימי האומה כ"ממשלת המחדל".

זה יקרה גם הפעם. בסוף כל המניפולציות, הטריקים, השטיקים, הדחיות, המקלות בגלגלים, הפייק ניוז, ההדלפות המגמתיות, רדיפת המפגינים וצהלת השופרות – ממשלת 23' תיזכר בדברי ימי האומה כ"ממשלת ההפקרה".

מפגינה בתל אביב מחזיקה את הספר "מר הפקרה", 21 בנובמבר 2024 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)