בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

הנחת-המוצא שלי לארגון טיולים אלו הייתה, שבטיולים הללו, שנקראו אז "מסעות", לומדים החניכים להכיר את הארץ דרך רגליהם וחווים אותה מקרוב, ובאותה עת הם מתנסים בעזרה הדדית ובלהסתדר זה עם זה במצבים לא שגרתיים. כל הדברים הללו שציינתי כאן נחשבו באותם ימים לדברים חיוביים. חשוב לציין, כי כלל לא ברור מה עוד נחשב חיובי ומה לא בטירוף המערכות של מדינת ישראל של היום.

הנחת המוצא בטיולים או "מסעות" שארגנתי היא, שהחניכים לומדים להכיר את הארץ דרך רגליהם וחווים אותה מקרוב, מתנסים בעזרה הדדית ובלהסתדר במצבים לא שגרתיים. אלה נחשבו אז דברים חיוביים

המסעות, או הטיולים, נערכו בגליל ובנגב ובמדבר יהודה. שבט הצופים שריכזתי אז היה שבט צופי "שחף" מהרצליה פיתוח, כך שהחניכים באו מבתים שכסף לא היווה בהם בעיה, ויכולתי לדאוג לכך שכל שכבה תצא לטיול לפחות פעם בחודש.

מכל המסלולים והטיולים, מסלול הטיול האהוב עלי ביותר באותם ימים היה ואדי קלט.

יום אחד אמר לי אבא שלי, שהיה מוטרד מאוד מעניין רווקותי, כמו שגם הייתה מוטרדת מכך אמי: "הבת של חבר שלי ארתור מ. מגיעה לביקור מגרמניה. היא רווקה, והיא בערך בגילך. הוא מאוד היה רוצה שאתה והיא תיפגשו. הוא חולם שאתה תהיה השידוך בשבילה".

ארתור מ. היה חבר טוב של אבא שלי ברומניה. עם עליית הקומוניסטים, כשאבא שלי וחברו ארתור מ. החליטו שרומניה לא מתאימה להם יותר, הוריי עלו לארץ, ואילו ארתור עלה לגרמניה. בגרמניה ארתור עשה הון קטן – בעצם הון גדול, ואפילו גדול מאוד – בקניית ובניית בנייני דירות להשכרה.

"לארתור יש המון בתי דירות בגרמניה", אבא שלי אמר. "הוא שווה שישים מיליון מארק, בהערכה שמרנית. כדאי לך להתחתן עם הבת שלו".

כשראה שאני לא מגיב אמר: "הוא רוצה שהחתן שלו ייכנס לעסקים שלו וינהל אותם".

עדיין לא נראיתי נלהב אבל לאבא שלי הייתה מספיק התלהבות בשביל שנינו.

"לארתור יש המון בתי דירות בגרמניה", אבא שלי אמר. "הוא שווה שישים מיליון מארק, בהערכה שמרנית. כדאי לך להתחתן עם הבת שלו". כשראה שאני לא מגיב אמר: "הוא רוצה שהחתן שלו ייכנס לעסקים שלו וינהל אותם"

"היא מגיעה לארץ לביקור יחד עם חברה שלה", אבא שלי אמר. "דיברנו ארתור ואני שאתה תיקח אותן לטיול ותראה להן את הארץ. בזמן הטיול תלמדו להכיר אחד את השנייה ואחת את השני ואחר-כך נראה. ואין לך מה לדאוג – כל ההוצאות עליי".

שישים מיליון מארק בשנות השבעים, בשקלול אינפלציה וריביות, שווה במונחים של ימינו לחצי מיליארד שקלים או יותר, אני מניח, כך שככל שאבי ואני לא ראינו עין בעין דברים רבים בחיים, להתחתן עם שישים מיליון מארק גרמני לא נשמע לי כמו הרעיון הכי גרוע בחיים.

אז החלטתי לשתף פעולה.

כאמור, הייתי באותם ימים מרכז שבט צופים, טיילתי רגלית בארץ לעיתים מזומנות, והמסלול האהוב עלי מכולם לטייל בו כפי שציינתי קודם היה ואדי קלט. המסלול המקובל בטיול בוואדי היה לרדת בהרי ירושלים אל הוואדי, ליד הבריכות, לעלות על האקוודוקט, מוביל המים הישן היצוק בבטון, וללכת על דופן האקוודוקט החיצונית, דופן בטון בעובי  15 עד 20 ס"מ, כשהמים משכשכים וזורמים מתחתיך באקוודוקט עצמו, עד למנזר סט. ג'ורג'.

המנזר היה נגלה לעיניך באורח מפתיע, ללא הכנה מראש, בנוי על צלע ההר, כשעשית עיקול בדרך. במקום זה מוביל-המים התעקל על צלע ההר, והמראה שנגלה לעיניך לפתע היה אחד המרשימים שפגשתי בחיי עד אז. נווה מדבר מוריק ובנייה יפהפייה על צלע ההר המדברי.

גם היום אני חושב שהוא אחד המקומות המרשימים בארץ.

ממנזר סט. ג'ורג' המשיכה הדרך בשביל עפר לכפר קטן בהמשך הדרך ומשם ליריחו. במקום הזה מקובל היה לתפוס טרמפ או מונית ולחזור אל נקודת המוצא שבה השארת את המכונית.

חשבתי אז שלילדה מפונקת שגדלה על מצע של שישים מיליון מארק גרמני זו תהיה חוויה חדשה לחלוטין, ועל כן צפוי שהיא תהיה גם מרשימה.

לא היה לי מושג עד כמה אני צודק.

חשבתי אז שלילדה מפונקת שגדלה על מצע של שישים מיליון מארק גרמני, הטיול בוואדי קלט יהיה חוויה חדשה לחלוטין, ועל כן צפוי שהיא תהיה גם מרשימה. לא היה לי מושג עד כמה אני צודק

אבא שלי קיבל את פני הבנות בשדה התעופה ולקח אותן למלון. אחרי יומיים שבהם הן שהו בתל-אביב וטיילו בעיר, באתי אל המלון בשעת בוקר מוקדמת במכונית הסובארו-קופה שהייתה לי אז, ופגשתי לראשונה בחיי את המיועדת לי לחיי נישואין ואת חברתה, הגם שאני לא בטוח שהמיועדת לי ידעה על התוכנית או המזימה.

עשינו היכרות קצרה ויצאנו אל הרי ירושלים, אל ואדי קלט.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי שבכל העולם הזה כולו – היו באותם ימים כשלושה מיליארד אנשים בכדור הארץ, להזכירכם – מכול השלושה מיליארד הללו בוודאי יימצא גם מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו.

הבנתי גם שהמישהו הזה איננו אני.

ומזה גם הבנתי שאני מה שקראו אז "אדם שטחי".

לאורך אותו יום מצאתי את עצמי תוהה לא פעם האם שווים לי שישים מיליון המארקים הללו כדי להתעורר מדי בוקר ולראות אותה מתעוררת במיטה לידי.

הגעתי למסקנה שלא, מה שלא הפריע לי להשתדל מאוד שהיום הזה יהיה מיוחד עבור המיועדת לי ועבור החברה שלה.

אלא מאי?

לא לקחתי בחשבון שעבור נערה אירופאית מגרמניה של טרום ההתחממות הגלובלית, מדינה קרירה במונחים של היום, ש-25 מעלות נחשבו בה אז גל חום, טיול רגלי במדבר בשלושים ושתיים מעלות יגרום לכך שכל מה שהיא תחלום עליו הוא להגיע לחדר עם מזגן ואל כוס קולה קרה עם הרבה קוביות קרח.

בעת ההיא עדיין לא המציאו את הדיאט-קולה, אגב. גם לא את הזירו.

כך קרה שלמיועדת לי ולחברתה היו פנים אדומים בכל מהלך הטיול. הן הזיעו והתנשפו ולא ממש נראו מרוכזות בהסברים שלי בכל עצירה, עצירות שבהן ניתחתי את צלע ההר מבחינה גיאולוגית, ואת צמחי המדבר מבחינה בוטנית, ואת המערה שבה נהגו המחבלים להסתתר בתקופת המרדפים מבחינה כרונולוגית וביטחונית, כמו גם את העקרבים והנחשים ושאר הזוחלים שניתחתי זואולוגית – הרושם שלי היה שלא הצלחתי לעורר בהן הרבה עניין בכל זה.

רק בעיקול ההר, כשהמראה המדהים של מנזר סט. ג'ורג' נגלה לעינינו – עיניהן אורו.

חשבתי שהאור שעלה בעיניהן הוא בגלל המראה המדהים, אבל מאוחר יותר הבנתי, לאור השתלשלות העניינים כפי שיפורט כאן מיד, שעיניהן אורו בגלל שהן חשבו שהגענו לציוויליזציה, והן חשבו שבזאת הסתיימו ייסוריהן והן נפטרו ממני.

חשבתי שהאור שעלה בעיניהן הוא בגלל המראה המדהים, אבל בהמשך הבנתי, לאור השתלשלות העניינים, שעיניהן אורו בגלל שהן חשבו שהגענו לציוויליזציה וכי בזאת הסתיימו ייסוריהן והן נפטרו ממני

"מה עשית להן?" אבא שלי זעק בטלפון למחרת היום.

"עשיתי להן אחלה טיול לוואדי קלט", אמרתי לו מופתע, "למה? מה קרה?"

"כשהן חזרו למלון הן שינו את המועד של הטיסה חזרה", אבא שלי אמר בטלפון. "והבוקר הן לקחו מונית ונסעו לשדה התעופה. אפילו לא אמרו שלום. התקשרתי למלון ושם אמרו לי שהזמינו להן הבוקר מונית ושהן עזבו לשדה התעופה. מה עשית להן, ריבונו של עולם? מה עשית להן".

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.