הסטריליות בהעברתם אתמול (שבת) של ירדן ביבס, עופר קלדרון וקית' סיגל מידי חמאס לידי הצלב האדום, עמדה בניגוד מוחלט למראות ההמון הצובא על ארבל יהוד וגדי מוזס עם שחרורם ביום חמישי בחאן יונס.

אם מישהו היה צריך הוכחה לשליטה של חמאס ברצועת עזה, הוא קיבל אותה אתמול עם שני מופעים בשני חלקי הרצועה, בנמל העיר עזה ובחאן יונס. אי אפשר היה שלא להבחין ברמת הארגון והפיקוד של שני האירועים. בחאן יונס זה היה אפילו מרשים יותר: מעגלי אבטחה של עשרות חמושים שנפרסו סביב נקודת ההעברה וסוללות עפר גבוהות לא השאירו מקום להמון (שכלל לא נראה בצילומים).

חמאס נלחץ מאד מאירועי יום חמישי, לא פחות מההנהגה הישראלית. עוד לפני ההעברה, הדרישה הראשונית של חמאס מהג'יהאד האסלאמי הייתה לקבל לידיו את ארבל יהוד וגדי מוזס, אבל הג'יהאד רצה הצגה משלו – וכאשר הדברים הסתבכו וכמעט יצאו משליטה, חמאס נאלץ להתערב בעקבות לחץ אדיר שהפעילו המתווכות בזמן אמת.

חמאס נלחץ מאד מאירועי יום חמישי, לא פחות מישראל. עוד לפני ההעברה, הדרישה הראשונית של חמאס מהג'יהאד האסלאמי הייתה לקבל לידיו את ארבל יהוד וגדי מוזס, אבל הג'יהאד רצה הצגה משלו

בשעות הדרמטיות האלה, שני קווי טלפון היו פתוחים כל העת בין ישראל לקהיר ודוחה. המסר הישראלי היה חד-משמעי: חמאס אחראי לחיי החטופים. קשה לומר זאת, אבל עובדתית – מעבר לאיום המרומז – ישראל לא הייתה יכולה לעשות כלום.

ראשי מערכת הביטחון עקבו בארץ חסרי אונים אחרי תמונות ההמון שמנסה להגיע לחטופים. כשהגיעו השניים לידי כוחות צה"ל, ישראל גבתה מחיר סימלי בעיכוב שחרור האסירים.

החטופה ארבל יהוד משוחררת מהשבי בעזה, 30 בינואר 2025 (צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)

לא בכדי חמאס הקפיד לשחרר את החטופים אתמול בשעת בוקר מוקדמת. הוא רצה את פתיחת מעבר רפיח באור יום, מצולם. הסיכום הוא כי בכל יום יצאו 50 פצועים למצרים יחד עם שלושה מלווים. גורם ישראלי אמר על כך ביום שישי חצי בהלצה, "מהבחינה הזו לישראל אין בעיה שיצאו כמה שיותר".

רוב הפצועים, אגב, לא אמור להגיע לקהיר אלא לקבל טיפול בבתי חולים בסיני. במצרים לא תמימים, הכנסת פצועים פלסטיניים מצטלמת טוב ומשדרת מסר חיובי לרחוב, אבל נוכחות פלסטינית ועוד של חמאס (האחים המוסלמים) במצרים היא דבר מסוכן. זו הסיבה גם לבהלה בקהיר אחרי ההכרזה של הנשיא דונלד טראמפ על הגליה מרצון של פלסטינים מהרצועה למצרים.

במצרים לא תמימים, הכנסת פצועים פלסטיניים מצטלמת טוב ומשדרת מסר חיובי לרחוב, אבל נוכחות פלסטינית ועוד של חמאס (האחים המוסלמים) במצרים היא דבר מסוכן

בינתיים המצב ברצועה הולך ומתבהר לתושבים הפלסטינים שחזרו לצפון, ובסוף השבוע התנועה חזרה דרומה התגברה. רבים מהפליטים גילו כי אין להם לאן לחזור, ועדיף אוהלים ומזון במוואסי על פני לינה תחת כיפת השמיים במה שהיה בית עד לפני שנה וחצי. "בינתיים יש כאן מחאה שקטה, טרוניות וקיטורים אבל לא משהו שמתגבש למחאה גדולה", אומר גורם צבאי.

זו עוד הוכחה לאימה שחמאס עדיין מטיל על הרחוב העזתי, מה משגביר שוב את תחושת ההחמצה הישראלית. במשך 15 חודשים הדרג המדיני לא הצליח או רצה ליצור אלטרנטיבה לחמאס, למרות שהתנאים הצבאיים לכך בשלו כבר בחודשים הראשונים של הלחימה.

תמונה אווירית של אלפי פלסטינים עקורים הצועדים לצפון רצועת עזה, 27 בינואר 2025 (צילום: AP Photo/ Mohammad Abu Samra)

מצד שני, צריך להביט במציאות בפרופורציה הנכונה. אמנם חמאס הוא עדיין הגורם החזק ברצועה, הוא מצליח לשלוט ברחוב, הוא עדיין חמוש, אבל הוא לא צבא כמו זה שתקף את ישראל ב-7 באוקטובר 2023. יכולת האיום שלו על ישראל קטנה מאוד, מה גם שהוא לא עסוק בכך היום.

המטרה של חמאס כרגע היא לשרוד, גם אם צריך להתחבא מאחורי שלטון פקידים, ולהיראות "לגיטימי" בעיני העולם. פתיחת מעבר רפיח מבחינת חמאס היא סנונית ראשונה להשתלבות העתידית בשלטון בעזה. "הגשש החיוור" קראו לזה ישראבלוף.

המטרה של חמאס כרגע היא לשרוד, גם אם צריך להתחבא מאחורי שלטון פקידים, ולהיראות "לגיטימי" בעיני העולם. פתיחת מעבר רפיח מבחינת חמאס היא סנונית ראשונה להשתלבות העתידית בשלטון בעזה

מי שמפעילים את המעבר מטעם הפלסטינים הם אנשי הוועדה האזרחית, שם מכובס לפקידי הרשות הפלסטינית שנמצאים ברצועה והמשיכו לקבל ממנה משכורת מאז 2007, עת חמאס סילק את הרשות ותפס את השלטון. יחד עם הפקידים הפלסטינים נמצאים במעבר גם מפקחים מטעם האיחוד האירופי.

מבחינת ישראל, מדובר כאן ברע הכרחי שאולי יבשיל בעתיד לפתרון מוסכם. התכנון, שאושר בימי יואב גלנט כשר הביטחון, דיבר על העתקת המעבר למשולש הגבולות עזה-ישראל-מצרים. המעבר הזה יכלול את אותם גורמים שמפעילים אותו היום בתוספת פיקוח אמריקאי ויכולת שיקוף של כל הסחורות שנכנסות ויוצאות מהרצועה.

אמבולנסים של הסהר האדום מעבירים ילדים פלסטינים פצועים וחולים מרצועת עזה למצרים דרך מעבר רפיח, 1 בפברואר 2025 (צילום: Kerolos Salah / AFP)

הפיכתה של עזה לאי מנוטר היא בפועל התחלה של פירוז, ולצורך כך ישראל צריכה את מצרים ומדינות המפרץ – והדרך לשם עוברת בוושינגטון.

מחר (שני) אמורים חמאס וישראל להתחיל בשיחות לקראת השלב השני של הסכם הפסקת האש והחזרת החטופים. בישראל ניגשים לדיונים הללו בחשש כבד. חמאס מבין שתעודת הביטוח היחידה לשרידותו היא החזקת חטופים, בלעדיהם ישראל תראה עצמה חופשייה לחזור להילחם ברצועה. לכן, ספק אם המומנטום הנוכחי יאיץ את שלב ב'.

בעניין הזה ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא במסלול התנגשות עם הממשל האמריקאי. מצד אחד נתניהו התחייב לבצלאל סמוטריץ' כי לא יהיה סיום מלחמה (מה שאמור להחזיר בהמשך את איתמר בן גביר לממשלה), אך מצד שני הוא שומע את השליח המיוחד למזרח התיכון סטיב ויטקוף – שמדבר בשם הנשיא דונלד טראמפ – על החזרת כל החטופים וסיום העימות בעזה.

למרות האופטימיות האמריקאית, מבחינת ישראל השאלה היא מתי יתפוצץ ההסכם (לא כהנחת יסוד אלא כמצב אפשרי שחייבים להתכונן אליו), בהנחה שחמאס לא יקבל את הערבויות שירצה

למרות האופטימיות האמריקאית, מבחינת ישראל השאלה היא מתי יתפוצץ ההסכם (לא כהנחת יסוד אלא כמצב אפשרי שחייבים להתכונן אליו), בהנחה שחמאס לא יקבל את הערבויות שירצה. האם זה יקרה אחרי היום ה-50 שבו ישראל תיסוג מציר פילדלפי? או אולי קודם, אחרי השלב שבו צה"ל אמור לסגת מציר נצרים?

כוח צה"ל פועל ליצירת אזור חיץ בגבול עזה, מרץ 2024 (צילום: Jamal Awad/Flash90)

בשני המקרים צה"ל חייב להכין תוכניות מבצעיות בהתאם, משום שקריסת ההסכם תחייב אותו לתפוס מיידית את שני הצירים מחדש. מעבר לכך תישאל השאלה לגבי חידוש הלחימה: איפה ולאיזה מטרה, בהנחה שיישארו עדיין חטופים בידי חמאס. אגב, מצב כזה עלול לתפוס את צה"ל בדיוק בתקופת מעבר בין הרמטכ"לים הרצי הלוי ואייל זמיר, שנבחר אמש לתפקיד.

במקביל לתוכניות המבצעיות, ישראל חייבת לייצר לעצמה גם מנופי לחץ חדשים על חמאס ובכלל כלפי המתווכות. מסתמן שאחד מהם ואולי החשוב ביותר הוא שיקום הרצועה.

במקביל לתוכניות המבצעיות, ישראל חייבת לייצר לעצמה גם מנופי לחץ חדשים על חמאס ובכלל כלפי המתווכות. מסתמן שאחד מהם ואולי החשוב ביותר הוא שיקום הרצועה

עכשיו, אחרי שמאות אלפי תושבי צפון הרצועה ראו את מחיר המלחמה, הם ידרשו שיקום ומהר. לכן ישראל חייבת להשתמש בשיקום כמנוף לחץ אפקטיבי להמשך העסקה ולרתימה של מדינות ערב המתונות בהחלשה משמעותית של חמאס. מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית הן הכתובת המיידית לזה.

כל אחת מהשחקניות הללו תרצה לקחת חלק בשיקום רצועת עזה, שכן מדובר בכסף גדול וביוקרה מדינית שחשובה לכל אחד מהמשטרים הללו לצרכי פנים. מבחינת ישראל, זו גם הזדמנות לדחוק את רגליה של קטאר מהאזור. בעניין הזה היא תמצא שותפות שקטות הן במפרץ והן בקהיר.