ביום שלישי ערכו דונלד טראמפ ובנימין נתניהו מסיבת עיתונאים שגרמה לסערה עולמית. טראמפ הציע להעביר את אוכלוסיית עזה למדינה אחרת, תוך רמזים על הנדל"ן המדהים של חופי עזה. העולם הערבי כולו דחה את הרעיון. צריך רק לקוות שחמאס לא יחבל בשלב א' של עסקת החטופים בגלל התוכנית של טראמפ.

ובמדינת הגמדים רעש מהומה. חברי כנסת וערוצי הימין פרצו בהורה סוערת.  מהצד השמאלי של התקשורת נרשמו גינויים, אבל גם אמירות שתומכות בטראמפ, כל עוד הוא ממשיך לדחוף לעסקת החזרת החטופים הביתה.

לדעתי שני הצדדים של המפה הפוליטית הישראלית טועים וכולנו נגלה בקרוב שטראמפ הוא משענת קנה רצוץ. הנשיאות השנייה של דונלד טראמפ נראית לכאורה כהפגנת כוח חסרת מעצורים – צווים נשיאותיים דרמטיים, ניסיונות לפרק מוסדות ממשלתיים ורטוריקה של שליטה מוחלטת. אך בפועל, כל אלה דווקא חושפים לדעתי נשיאות חלשה, שלא מסוגלת להעביר חקיקה משמעותית, תלויה בכוח מוגבל, ונרתעת מהשלכות פוליטיות וכלכליות.

לדעתי כולנו נגלה בקרוב שטראמפ הוא משענת קנה רצוץ. נשיאותו השנייה נראית לכאורה כהפגנת כוח חסרת מעצורים – צווים דרמטיים ורטוריקה של שליטה מוחלטת. אך בפועל, הם חושפים דווקא נשיאות חלשה

במקום לקדם רפורמות דרך הקונגרס, טראמפ נשען על צווים נשיאותיים והוראות ביצועיות. ניסיונות כמו הקפאת מענקים ממשלתיים או פירוק סוכנויות נראים כצעדים תקיפים, אך בפועל הם חסרי יציבות, מאחר שנשיא יכול לבטל צווים של קודמיו (טראמפ ביטל 78 צווים של ג'ו ביידן ביומו הראשון בתפקיד). נשיא חזק היה עובד עם הקונגרס כדי לעגן את מדיניותו בחקיקה שתשרוד גם לאחר כהונתו.

הדינמיקה הזו ניכרת גם במדיניות החוץ שלו. לדוגמה, כאשר הטיל מכסים על מקסיקו וקנדה, ממשלות שתי המדינות הגיבו בצעדים מינוריים שכבר היו בתהליך יישום, וטראמפ נסוג מהמהלך. בלוני פנמה וגרינלנד עדיין באוויר אבל כבר נראים מסמורטטים.

הניסיון לשלוט בעזרת ייצור כאוס והחבירה לסוכן כאוס אחר, אילון מאסק, יכול להצביע על אסטרטגיה הנובעת מתורת ההפרעה. טראמפ ומאסק משתמשים לרעה בטקטיקות של "הפרעה" או "שיבוש" (Disruptive Innovation) כדי לזעזע את הממשל הפדרלי. אם קלייטון כריסטנסן, אבי תיאוריית ה"הפרעה", היה רואה את מה שטראמפ עושה לממשל האמריקאי, הוא כנראה היה מרים גבה ושואל: "זה מה שהתכוונתי אליו?" כי במקום ליצור חדשנות שמובילה למהפכה חיובית, טראמפ משתמש בטקטיקות של שבירת מערכות רק כדי…לשבור אותן.

דונלד טראמפ לא מנהיג, הוא מחריב סדרתי עם אינסטינקטים של כריש נדל"ן שאיבד את הדרך שלו לבית הלבן. תיאוריית השיבוש טוענת, שחברות קטנות ולא צפויות נכנסות לשוק עם מוצרים פחות איכותיים אך זולים, ובהדרגה משפרות אותם עד שהן מחליפות את הגדולים והחכמים. אבל טראמפ? הוא לא חברת סטרטאפ שמחליפה את הענקים – הוא יותר כמו מישהו שקונה בניין ישן, מחריב אותו עם פטיש ואז צועק "למה אין לי משרד עכשיו".

צעדיו חסרי יציבות. נשיא יכול לבטל צווים של קודמיו (טראמפ ביטל 78 צווים של ביידן ביומו הראשון בתפקיד). נשיא חזק היה עובד עם הקונגרס לעיגון מדיניותו, בחקיקה שתשרוד גם לאחר כהונתו

הוא נכנס לבית הלבן כמו קבלן משוגע שקנה חורבה במכירה פומבית ומיד מתחיל לצעוק שצריך לשבור את כל הקירות. אבל שום דבר לא באמת שבור – המערכת הממשלתית מתפקדת (בערך), יש חוקים, יש סדר – עד שטראמפ מגיע ומכריז שכל מוסדות המדינה הם רקובים וצריך "לנקות את הביצה". מזכיר לכם את הצורך הנואש ב"רפורמה" של מערכת המשפט. זה לא הפרעה, זו הריסה.

במקום לבנות מערכת יעילה יותר, טראמפ מפטר אנשים בסיטונאות ואז מתלונן שאין עובדים. בדיוק כמו מאסק שטיהר את טוויטר מעובדים "עצלנים" רק כדי לגלות שהם אלה שהפעילו את האתר. טראמפ זורק שגרירים, בכירים ופקידים מנוסים ואז נדהם כשהדברים לא זזים. זה כמו להעיף את כל השפים במסעדה ואז להתעצבן שאין למי לצרוח שהסטייק יצא לא טוב.

הוא מכריז שהוא "ממציא מחדש" את הממשל, אבל בפועל הוא פשוט יוצר כאוס. תיאוריית השיבוש המקורית קובעת שאם רוצים להחליף מערכת מיושנת, צריך להביא משהו טוב יותר. אבל טראמפ? הוא סוגר סוכנויות, עוצר תקציבים ומפרק מחלקות שלמות בלי שמץ של מושג מה יבוא במקום. זה כמו לפרק את המנוע של הרכב כי הוא "ישן מדי", ואז להתלונן שהאוטו לא נוסע.

הוא משתמש בכוח רק כדי להראות שהוא חזק, אבל מתקפל ברגע שמופעל עליו לחץ אמיתי. טראמפ מצהיר על מכסים נגד מקסיקו, מקפיא תקציבים, מאיים על קנדה – ואז כשהשווקים מגיבים בבהלה, הוא נסוג במהירות ומעמיד פנים שזה היה התכנון מלכתחילה.

הוא רוצה להצטייר כבלתי מתפשר, אבל בפועל הוא מתקפל כמו כיסא פלסטיק ישן כשהרוח מתחזקת קצת. כשמהלכי השיבוש שלו נכשלים, הוא פשוט מאשים את המערכת. כמו שמאסק האשים את "התקשורת" על כך שטוויטר איבדה מפרסמים, טראמפ טוען ש"הדיפ סטייט", "הדמוקרטים" או אפילו הרפובליקאים עצמם אחראים לכך שהשיבוש שלו לא הצליח.

במקום לבנות מערכת יעילה יותר, טראמפ מפטר אנשים בסיטונאות ואז מתלונן שאין עובדים. בדיוק כמו מאסק שטיהר את טוויטר מעובדים "עצלנים" רק כדי לגלות שהם אלה שהפעילו את האתר

הוא אף פעם לא נושא באחריות, כי מבחינתו הוא הגיבור בסרט, שבו כל האחרים הם הנבלים שמנסים לעצור אותו. ישראלים מכירים את חוסר היכולת לקבל אחריות מקרוב אצל ראש הממשלה שלנו. הוא אף פעם לא אשם, לא משכו בכנף בגדו, לא העירו אותו ועוד.

בסופו של דבר, טראמפ לא משבש את הממשל – הוא פשוט גורם לו לקרוס. שיבוש אמיתי הוא כמו נטפליקס שחיסלה את בלוקבאסטר כי היא סיפקה פתרון טוב יותר, אבל טראמפ הוא יותר כמו מישהו ששורף את חנות הווידאו ואז שואל למה אין יותר סרטים.

הוא לא מביא חדשנות, לא מציע אלטרנטיבה, אלא פשוט זורק אבנים על החלון ומכריז שהוא פתר את הבעיה. במקום להוביל רפורמות, הוא יוצר משברים. במקום לבנות, הוא הורס. וכשהכול מתפרק סביבו? הוא פשוט מצביע על ההריסות וטוען שזה היה ככה גם קודם.

חוסר היכולת של טראמפ לשלוט בקונגרס הוא עוד סימן לחולשתו. למרות שלכאורה הוא המנהיג הבלתי מעורער של המפלגה הרפובליקאית, יש לו מעט מאוד שליטה מעשית בבית הנבחרים ובסנאט.

הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים קטן, ולכן כל חוק משמעותי דורש תמיכה דמוקרטית – דבר שטראמפ מתקשה להשיג בגלל גישתו הכוחנית. במקום לבנות קואליציות ולשכנע מחוקקים, הוא משתמש באיומים ובמבחני נאמנות, מה שמבודד אותו פוליטית ומקטין את יכולתו להשיג הישגים משמעותיים.

מעניין להעיר שצירי קונגרס רבים מהמפלגה הרפובליקאית סיגלו לעצמם מנהגים הדומים לאלו של חברי הכנסת שלנו מהקואליציה, נאמנות מוחלטת לטראמפ הגוררת רידוד השיח וירידה בתפקוד בית המחוקקים.

במבט כולל, במקום לראות נשיא שמוביל מהלכים אסטרטגיים חכמים, אנו רואים מנהיג תגובתי, שמתנהל לפי משפיעני המדיה ותגובות הציבור, ולא מתוך תוכנית מסודרת. הוא משדר כוח כלפי חוץ, אך בפועל, נרתע מהתנגדות כלשהי, תלוי בפוליטיקה רגעית במקום במדיניות מושכלת, ומתקשה להניע תהליכים משמעותיים.

הוא לא מביא חדשנות או אלטרנטיבה, אלא זורק אבנים על החלון ומכריז שפתר את הבעיה. במקום להוביל רפורמות, הוא יוצר משברים. במקום לבנות – הורס. וכשהכול מתפרק הוא טוען שזה היה ככה גם קודם

התוצאה היא נשיאות חלשה, שמתיימרת להיות עוצמתית אך בפועל מתקשה להשיג הישגים ממשיים. במקום להיות נשיא חזק ובונה, טראמפ 2.0 הוא, לפי השבועות הראשונים של שלטונו, נשיא חלש והרסני. אז כל מה שנשאר לנו לקוות שהוא באמת חייב הרבה למרים אדלסון.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.