הנשיא דונלד ג'. טראמפ יוצא חוצץ נגד כל מה שאיננו דונלד ג'. טראמפ. הוא מקדש מלחמה על המדע ועל הנאורות שארה"ב מובילה מאז מלחמת העולם השנייה. כך רוצף הגנום האנושי, כך נמצא חיסון לפוליו, כך נחקר והולך החלל בו משייט הכדור שלנו וכך דרך האדם בירח.

ארה"ב הקימה גופים מפוארים לתועלת האנושות ובהם מוסדות הבריאות הלאומיים (NIH), הסוכנות להגנת הסביבה (EPA), קרן המדע הלאומית (NSF), ועוד. ארה"ב היא מובילת הסיוע לאזורים במצוקה באמצעות סוכנות הסיוע שלה,  USAID (ואגב כך פותחת שווקים לחקלאי המערב התיכון).

טראמפ שואף לפגוע במערכת המשפט, ובאמצעות שלוחו (או שולחו), אילון מאסק, לרסק את המינהל הפדרלי ולהכפיפו לגחמות הממשל. נראה שבממשל החדש חסל סדר חוקה, בלמים ואיזונים.

טראמפ שואף לפגוע במערכת המשפט ובאמצעות שלוחו (או שולחו), אילון מאסק, לרסק את המינהל הפדרלי ולהכפיפו לגחמות הממשל. נראה שבממשל החדש חסל סדר חוקה, בלמים ואיזונים

התזזיתיות שלו באה לביטוי חריף ביחסי החוץ. הוא נוטש את העוצמה הרכה ועובר לעוצמה גסה. הוא מתעמר בדנמרק בתובעו את גרינלנד ומשאביה כאילו נחלת אבותיו היא. הוא אינו מתחשב בסדר ובחוק הבינלאומי – "אגואיזם קדוש" בתפארתו. הוא פועל לפגוע במקסיקו וגם בבעלת הברית הנאמנה קנדה, לצידה נלחמה ארה"ב פעמיים במאה הקודמת בשם עקרונות השלום והצדק.

לאחרונה ביקר אצלו הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון, שלימדו פרק בהלכות דיפלומטיה. בהמשך ביקר אותו ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר. ונזכיר שבנורמנדי, לצד שני חופי נחיתה אמריקאיים (וחוף קנדי) היו גם שני חופי נחיתה בריטיים. סטארמר הנבון והשקט נדרש לאיחולי הצלחה מול האיש הוולגרי שהתבטא בעבר כי אם יש לך מזומנים אתה יכול לאחוז בכל אישה באזוריה המוצנעים. אותו איש שבנשיאותו הקודמת כלל לא ידע שבעלת בריתו הראשית, בריטניה, היא מעצמה גרעינית, ולא רק אתר למסלולי גולף.

בגרמניה, שלוחיו מברכים על הישגי הימין הקיצוני בבחירות. ובאופן כללי, טראמפ מבהיר לאירופים כי תם עידן המטריה האסטרטגית של ארה"ב וכי עליהם לדאוג לעצמם, נאט"ו או לא נאט"ו, כדברי סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס בוועידת ההגנה במינכן.

פניו של טראמפ לעימות עם סין, הוא משיר מעליו מחויבויות לבעלות ברית, ומפשיר את החרם על רוסיה. בהקשר זה, בולטת לעין ומעוררת חשש וסלידה היא גישתו הבוגדנית כלפי אוקראינה, אשר לפני 3 שנים הותקפה במפתיע על ידי רוסיה ואילו טראמפ מנסה לאלץ אותה היום לוותר על נכסים מינרליים במאות מיליארדים. הוא כנראה לא שמע שאת הכסף סופרים במדרגות בדרך החוצה ולא בדרך פנימה. וזה עוד לפני יחסו המחפיר לנשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי שספג ממנו השפלות פומביות גסות וגירוש מהבית הלבן, במסווה של "טלוויזיה טובה", כפי שכינה זאת טראמפ. בסופו של אותו מופע אימים הוא אף הגדיל ודרש מזלנסקי להתנצל בפניו.

זלנסקי זכה בהמשך לחיבוק אירופי, אך קשה לשער שבמצב דומה לישראל – יוזמן בנימין נתניהו לפגישה פומבית עם המלך צ'ארלס בארמון סנדרינגהאם, או יזכה בתמיכתם של מקרון, סטארמר ופרידריך מרץ.

התזזיתיות של טראמפ באה לביטוי חריף ביחסי החוץ. הוא נוטש את העוצמה הרכה ועובר לעוצמה גסה. הוא אינו מתחשב בסדר ובחוק הבינלאומי ומשיר מעליו מחויבויות לבעלות ברית

כשאירופה תתעשת ותצא מההלם המובן שאחז בה, היא תוכל לשרוד את הפכפכנותו של טראמפ. התמ"ג המשולב של אירופה, בריטניה וקנדה הנבגדת, אמנם נופל מזה של ארה"ב (23 לעומת כ-26 טריליון אירו), אך מדינות אלה יכולות לדאוג לעצמן: יש להן אוניברסיטאות מצוינות ומכוני מחקר מעולים והן מספקות לעצמן כמעט הכל, החל ממטוסי נוסעים ועד טנקי מערכה ונושאות מטוסים – בריטניה לבדה השיקה לאחרונה שתי נושאות מטוסים.

לפי המדווח, ההשקעה האירופית בביטחון בשנים 2021-2024 גדלה ב-30%, ומדינות לא-מעטות משקיעות כיום בביטחון ובהגנה מעבר לרף שני האחוזים שהושת על חברות נאט"ו בוועידת ויילס ב-2014 (אפילו דנמרק הענוגה כמעט צולחת את הרף). אירופה צריכה לעשות יותר אבל יש לה יכולת ומסוגלות לכך.

שונה הוא המקרה של ישראל, התלויה בארה"ב לקיומה. פשטנותו המביכה והבוטה של טראמפ צריכה להדאיגנו, משום שגם באזורנו הוא פועל בשיטה הישנה והלא-מוצלחת של "זבנג וגמרנו".

זה נהדר ליהנות מתמיכה, לכאורה ללא תנאי, של מעצמת-העל, אבל זו יכולה להתברר כגחמה זמנית – בעוד שישראל זקוקה לתמיכה אמריקאית רציפה, לא רק במאמציה הצבאיים ובאספקת חימושים, אלא גם ואולי בעיקר במאמציה המדיניים.

תכניות ההגירה הכפויה-מרצון-לכאורה של מיליוני פלסטינים לא תוכלנה להתגשם (תשאלו את מצרים וירדן) ותוביל להנצחת הסכסוך. לא ברור איך יקודם את חזון-דונלד לריביירה על גדות הים התיכון, ובינתיים שלטונו הכושל של בנימין נתניהו אינו מוצא סיבה ממשית לחתור להסכמים עם הפלסטינים, כשטראמפ מאותת לו שהוא יכול להיכנע כאוות נפשו לאדונים בצלאל סמוטריץ' ושות'.

שונה מאירופה הוא המקרה של ישראל, התלויה בארה"ב לקיומה. פשטנותו המביכה והבוטה של טראמפ צריכה להדאיגנו, משום שגם באזורנו הוא פועל בשיטה הישנה והלא-מוצלחת של "זבנג וגמרנו"

ישראל ידעה תמיד לפעול מול שני הקטבים בפוליטיקה האמריקאית ולאבטח את התמיכה הדו-מפלגתית. זו באה לביטוי נדיב ברכבת האווירית של ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר הרפובליקאים במלחמת יום הכיפורים, כמו גם באמירת ה-Don't המפורסמת של ג'ו ביידן הדמוקרט, אשר בגיבוי כוח ימי ואווירי מסיבי, הרתיעה את איראן ושלוחיה.

הפגיון המילולי בגבו של ביידן, כמו גם המופרעות הפשיסטית-ביביסטית שאוחזת בישראל (למשל, בהוראתו המביכה של שר החוץ גדעון סער לנציגויות ישראל לחבור למפלגות הימין הקיצוני באירופה) לא יועילו לנו ביום פקודה. טראמפ עלול לגלגל אותנו בחדווה אל מתחת לגלגלי האוטובוס האיראני, לכשיתחיל ברומן החדש שלו עם טהרן, בהמשך למזמוטיו עם  צפון-קוריאה ועם החבר ולדימיר פוטין.

זה לא היה יכול לקרות עם הנשיא ביידן, שהפגין בתוקף כי ישראל יכולה לסמוך על ארה"ב. אבל לגבי הנשיא טראמפ השאלה אינה "אם" אלא בעיקר  "מתי"  יִטֹּושׁ את ישראל או יפעל לכפות עליה הסדר קשוח.

בשיטת הממשל האמריקאית, הקונגרס הוא שמאזן את הנשיא, ועד כה יכולנו תמיד לסמוך על העם היהודי שבארה"ב, אשר זוכה לייצוג מסיבי בשני בתי הקונגרס – 24 בבית הנבחרים (ובעבר אף יותר) ו-10 בסנאט. זהו מספר מרשים שעולה בהרבה על שיעור היהודים באוכלוסיית ארה"ב (כ-2.4%).

הפגיון המילולי בגבו של ביידן, כמו גם המופרעות הפשיסטית-ביביסטית שאוחזת בישראל, לא יועילו לנו ביום פקודה. טראמפ עלול לגלגל אותנו בחדווה אל מתחת לגלגלי האוטובוס האיראני

בעבר התבטא נתניהו שכל עוד עומדים לרשותו האוונגליסטים והאורתודוכסים הוא אינו זקוק לדבר נוסף. אלא שהחזון האוונגליסטי על יום הדין בהר מגידו (ארמגדון) אינו החזון שלנו, ואילו רוב הקהילה היהודית בארה"ב, שאמנם נושא עיניים לישראל בתור "הדת החילונית" שלו, אינו אורתודוכסי, אלא הוא ליברלי עד פרוגרסיבי.

לפי סקר של מכון PEW מ-2021 רק 10 אחוזים מן הקהילה היהודית הם אורתודוכסים, בעוד 48 אחוזים הם רפורמים או קונסרבטיבים ו-21 אחוזים אינם מגדירים עצמם אך הם נוטים, אם בכלל, לזרמים הלא-אורתודוכסים.

ישראל נעזרת רבות בקהילה היהודית בארה"ב, בקונגרס ובדעת הקהל. בו-בזמן היא הולכת ולובשת אופי לא-ליברלי ומקשה על חיים לא-אורתודוכסים בישראל. במלחמת "חרבות ברזל" הפגינה שוב הקהילה היהודית את קרבתה לישראל. אך נשאלת השאלה, עד מתי תתמיד צמידות זו אל מדינה לא-נאורה, לא-ליברלית, דכאנית כלפי מיעוטים, נשים ולהט"בים – בעוד שהקהילה היהודית היא נושאת הדגל של הנאורות האמריקאית.

לכל הצוהלים בישראל על ניצחון טראמפ יש להזכיר שבעוד עשרים חודשים תלך ארה"ב אל "בחירות האמצע", ויש לשער שלפחות אחד מבתי הקונגרס יחזור לדמוקרטים. כידוע הקונגרס הוא שמאשר ומתקצב את יוזמות הממשל, והוא יכול להטיסן (כמו שקרה במימון המו"פ של החץ לפני עשרים שנה) או לעכבן ולעצרן.

אולי נגלה אז שהגיעה עת הפירעון, וכי כל מי שתמך בטראמפ, או שטראמפ תמך בו, יצטרך להתרוצץ רבות במסדרונות בנייני ראסל או רייבורן בגבעת הקפיטול כדי לקושש תמיכה קונגרסיונלית בישראל. אולי נגלה אז שממשלו של נתניהו אינו מטבע עובר לסוחר.

לכל הצוהלים בישראל על ניצחון טראמפ יש להזכיר שבעוד 20 חודשים תלך ארה"ב ל"בחירות האמצע", ויש לשער שלפחות אחד מבתי הקונגרס יחזור לדמוקרטים. והקונגרס הוא שמאשר ומתקצב את יוזמות הממשל

על ישראל להקיץ מ"הבוקר שאחרי", להשיב את קשריה עם המפלגה הדמוקרטית ולא להניח את כל הונה בארנק הרפובליקאי. אולי אין לצפות לכך בממשלת נתניהו-דרמר, אבל יאיר גולן ועמיתיו במרכז חייבים לפעול בהקדם להשבת העל-מפלגתיות האמריקאית כלפי ישראל.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.