המלצרית החביבה והאסרטיבית שניגשה לשולחננו בשבוע שעבר העלתה בזיכרוני את אחד המורים הקשוחים שלימדו אותי לפני שנים רבות בתיכון בקריית מוצקין. הוא היה פדגוג מהדור הישן, שלא עלה בדעתו לנסות להתיידד עם תלמידיו. והוא לא העניק מעולם את הציון 100. לאף אחד.

הוא נהג לומר לנו שהציון 100 הוא ציון מושלם, וציון מושלם שמור לקדוש ברוך הוא לבדו. לא לתלמידים שגם אם הם חרוצים, מבריקים ומצטיינים, הרי שמטבע הווייתם האנושית לא יוכלו לעולם להגיע למעלת השלמות האלוהית.

"ואני", נהג אותו מורה להגיד בסרקזם מהול ברשעות, "בכלל לא מאמין בקיומו של אלוהים".

חלפו מאז שנים רבות. אותו מורה שהיה מבוגר למדי כבר בשנות השמונים של האלף האנלוגי כבר לא איתנו מזמן. הוא החמיץ את החוויה של זובור ברשתות ("מורה בקריית מוצקין אמר לתלמידיו שאין אלוהים". משרד החינוך: המורה יושעה עד לבירור הטענות). והוא לא זכה ליהנות מהעידן החדש והקסום שבו אנחנו מוקפים בשלמות מכל עבר.

אותו מורה כבר לא איתנו מזמן. הוא החמיץ את החוויה של זובור ברשתות,  והוא לא זכה ליהנות מהעידן החדש והקסום שבו אנחנו מוקפים בשלמות מכל עבר

הרשת מרעיפה עלינו הצעות של מאמנים אישיים וגורואים מטעם עצמם, שמבטיחים שאם רק נשלם להם כך וכך, הם יחשפו בפנינו את הטכניקות הסודיות למצוא את העבודה המושלמת, או לצאת לדייט המושלם או למצוא אהבה מושלמת, ואז להפיק חתונה מושלמת ואחריה לגלות את האיזון המושלם בין העבודה המושלמת שמצאת למשפחה המושלמת שהקמת.

וכמובן להיות ההורה המושלם לילד המושלם שהתמונה שלו בתחפושת פורים מושלמת תזכה אותך ברשתות החברתיות בתגובות "יו, מושלם!" או "שלמות!" ולפעמים רק "מוש". כי שלמות שכזו לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

כל השפע והטוב האלה נוחתים כעת על ראשנו בשבוע שבו החזאים מבטיחים מזג אוויר מושלם לפורים, היחצ"נים מנסים לפתות עם מסיבת פורים המושלמת, במסעדות מציעים את הביס המושלם, וכלי התקשורת מלאים ברעיונות איך להפוך את חיינו הפגומים ולפעמים העצובים ללא פחות ממושלמים.

דוגמאות מקריות מיבול החודש האחרון בלבד: במאקו מדווחים כי הדוגמנית דיאן שוורץ הגיעה למסיבת פורים כשהיא מחופשת "בצורה מושלמת" למרים אדלסון. ב"לאשה" מגלה השף רון יוחננוב את הסודות לחיתוך ירקות מושלם. ב"הארץ" מציעים 25 דרכים להכין את הגראטן המושלם.

ומאחר שברור שאין טעם לעטות תחפושת מושלמת ולהגיש לשולחן חיתוך ירקות מושלם לצד גראטן מושלם, בלי להעלות סלפי ולקבל מבול תגובות "מוש", מגיעה המסקרה של מותג האופנה GA-DE שמבטיחה סלפי מושלם, בזכות "קומפלקס אורז צבעוני מזין וחומצת אמינו, המעניקים הגנה ומחזקים את גמישות הריסים".

אנשים מושלמים כמונו הרי לא יכולים להיראות בציבור עם ריסים בלתי גמישים.

המלצרית פירטה באוזנינו בסבלנות ראויה להערכה את ההבדלים בין מנת המונטדיטו ברזאולה ועלים חריפים למנת המונדטדיטו ריבת עגבניות, פדרון וגבינה למנת המונטדיטו ריקוטה עגבניה וסלסה ורודה

המלצרית הנמרצת שניגשה לשולחננו הייתה דוגמה מובהקת לרדיפת השלמות שמאפיינת כעת את החיים בישראל. היא האזינה רוב קשב להתלבטויותינו הקולינריות, ואז פירטה באוזנינו בסבלנות ראויה להערכה את ההבדלים בין מנת המונטדיטו ברזאולה ועלים חריפים למנת המונדטדיטו ריבת עגבניות, פדרון וגבינה למנת המונטדיטו ריקוטה עגבניה וסלסה ורודה (לקחנו את שלושתן).

וכשסיימנו את התלבטויות הסלטים, המנה העיקרית והיין – היא חזרה באוזנינו על כל בחירותינו, ואחרי שאישרנו אותן, סיכמה "מושלם. בחירה מושלמת" והתרחקה אל המטבח.

נותרנו מעט נבוכים. מצד אחד – נעים לדעת שכבר מהיכרות שטחית כזו היא עמדה על טעמנו האיכותי והבולט לטובה. מצד שני – הספק החל לנקר. אם נניח היינו משנים ברגע האחרון את הבחירה שלנו ומחליפים את המנה העיקרית, האם היא הייתה מכווצת את גבותיה בפליאה קלה, מתלבטת רגע ואז אומרת משהו כמו "זו בחירה מעניינת מאוד, ואתם יכולים להיות גאים בה, גם אם היא לא הבחירה המושלמת"?

המחשבה האווילית הזו חלפה במוחי בדרך חזרה הביתה מהמסעדה, בשבילי האופניים המרשתים את אתר הבנייה העצום שפעם היה ידוע בשם תל אביב. ליד הכניסה לקריה הייתה משמרת של משפחות חטופים. ממכונית שחלפה בדרך בגין עם חלונות פתוחים בקע השיר "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב, ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב".

בעיני רוחי דמיינתי את המורה שלי מהתיכון עובר לידי, מביט בי ברחמים ואומר "לא הבנתם שום דבר ממה שניסיתי ללמד אתכם, אה?"