1
שחר, תושב באר שבע, נערך למעבר דירה. הוא החליט לנצל את ההזדמנות כדי להיפטר מחלק מהמלתחה שלו, וחיפש את הפתרון המיטבי לבגדים משומשים. לא רחוק מביתו הוא הבחין במתקן של חברת "אינפיניה", אחד מכ־50 שנפרסו בשנים האחרונות ברחבי העיר, ועליו שלט מאיר עיניים: "מתקן מִחזור – בגדים משומשים, נעליים ותיקים. זה לא יצליח בלעדיכם".
רגע לפני ששלשל את בגדיו הישנים למכל, שחר החליט להעמיק קצת ולבדוק מה עושים איתם. גיגול קצר הפגיש אותו עם כתבה שפורסמה ב"כלכליסט" בנובמבר האחרון.
בכתבה מתואר תחקיר סמי־בלשי שערכו אנשי "גרינפיס": הם הצמידו מכשירי ג'י־פי־אס זעירים ל־24 פריטי לבוש והשליכו אותם למכלי מחזור במקומות שונים בארץ. ארבעה מתוך הפריטים הושלכו למתקני מחזור בבאר שבע. התוצאות עגומות: אחד הגיע לחירייה; שניים לאזור חברון; ועקבותיו של הרביעי נעלמו.
אנחנו לא מאוד יוצאי דופן: גם בעולם רק 1% מפריטי הלבוש מגיעים למחזור. חלקם עוברים שנמוך למטליות וסמרטוטים, חלק אחר נמכר לחצר האחורית של העולם – אפריקה, ובמקרה שלנו – הרשות הפלסטינית
במילים אחרות: לא מחזור ולא נעליים (וגם לא תיקים או גרביים). למעשה, אומרת נטע שליט מ"גרינפיס", אין בכלל מחזור בגדים בישראל.
אנחנו לא מאוד יוצאי דופן: גם בעולם רק 1% מפריטי הלבוש מגיעים למחזור. חלקם עוברים שנמוך למטליות וסמרטוטים במוסכים, חלק אחר נמכר לחצר האחורית של העולם – אפריקה, ובמקרה שלנו לחצר האחורית של ישראל – הרשות הפלסטינית, שם מיעוטם זוכה לשימוש חוזר והרוב מועלה באש או מושלך לאתרי הפסולת שעולים על גדותיהם.
באר שבע, אם כך, לא מאוד חריגה, אבל מה שהדהים וקומם את שחר היה שהעירייה ממשיכה לשווק לתושבים אשליה, חודשים לאחר שהתבררו העובדות. שהרי גם בהיעדר מחזור בגדים, קיימות חלופות מועילות יותר מאשר השלכתם למכל "מחזור", שממנו הם יגיעו בסופו של דבר לחירייה או לשטחים.
הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם בגדים במצב סביר הוא למסור אותם לאחד הארגונים החברתיים שמפעילים חנויות יד שנייה – כגון ויצ"ו והביגודיות שלה או "רוטרי". הפדיון ממכירת הבגדים בביגודיות של ויצ"ו מועבר לנשים וילדים בסיכון. עדיף בהרבה על הטמנה.
הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם בגדים במצב סביר הוא למסור אותם לאחד הארגונים החברתיים שמפעילים חנויות יד שנייה – כגון ויצ"ו והביגודיות שלה או "רוטרי"
למי שמוכנים להתאמץ קצת יותר יש בכל הארץ קבוצות תוססות של יד שנייה, מסיבות החלפות בגדים ושוקי קח־תן למיניהם. יש מקומות שבהם זה קורה בחסות ובעידוד הרשות המקומית (תל אביב חזקה בסצנה הזו). למי שאין זמן ועניין להתעסק עם זה – ויצ"ו הוא הכתובת. אז למה עיריית באר שבע (והיא לא היחידה) משאירה את המתקנים הנחזים להיות מתקני מחזור?
בעקבות הפנייה של שחר למערכת "יהיה בסדר" בגל"צ, הפניתי את השאלה הזו לרוביק דנילוביץ', ראש העירייה. נראה שהוא הופתע לשמוע שאין מחזור בגדים. הוא בדק עם גורמי המקצוע בעירייה ובמשרד להגנת הסביבה, וחזר עם תשובה מאכזבת, שלא מתמודדת עם השאלה המהותית.
הרי עיריית באר שבע לא אשמה בכך שאין מחזור בגדים, אבל חובתה לומר לתושבים את האמת ולהדריך אותם איך בכל זאת אפשר להוציא את המיטב מהסיטואציה. ספוילר: המיטב הוא לא השלכת הבגדים למכל של "אינפיניה".
מלכתחילה, המעורבות של "אינפיניה" בתחום הבגדים מוזרה. "אינפיניה" – השם החדש של מי שהיתה פעם "נייר חדרה" ו"אמניר" – עוסקת בכלל במחזור נייר, מה לה ולבגדים?
אם כבר קנינו, ואחרי שסיימנו להשתמש, יש פתרונות עדיפים בהרבה, גם אנושית וגם סביבתית, על מתקני "מחזור" כמו אלה של "אינפיניה". חבל שעיריות כמו באר שבע לא טורחות לספר את זה לתושבים
מהתגובה של "אינפיניה" עולה, ובכן, ששום דבר: "אינפיניה מפנה פעם בחודש מכלי טקסטיל עבור עירית באר שבע כשירות נלווה ושולי לפעילותה בתחום איסוף הקרטון והנייר. המכלים מפונים כיום לתחנת מעבר ומשם הם מועברים למחזור בחברת רוזניר". כלומר, קבלן האיסוף מעביר לקבלן משנה וסומך על כך שהוא כבר ימחזר. הרבה מחזור לא יוצא מזה.
דנילוביץ', בכל אופן, שב בתום בדיקותיו ושלח לי את ההתייחסות הבאה: "מדובר בבעיה ארצית. עיריית באר שבע הציבה פחים לאיסוף טקסטיל משומש כדי למנוע השלכה של טקסטיל ברחובות וכדי למנוע העברה שלו להטמנה. זאת במקביל לאיסוף של בגדים לשימוש חזור בוויצ"ו ובחנויות יד שנייה בעיר.
"כיוון שאין בארץ מפעל מתאים למחזור זרם טקסטיל, עד 7 באוקטובר (טרם המלחמה) הטקסטיל שנאסף הועבר לעזה ולשטחים על ידי הזכיין. מאז תחילת המלחמה הזכיין מחפש פתרונות קצה אחרים".
תעשיית האופנה היא אחת המזהמות הגדולות בעולם. נהרות שלמים במזרח אסיה צבועים בכחול בגלל מפעלי הג'ינס שמזרימים אליהם את הכימיקלים שצובעים את המכנסיים. כולנו, מי פחות ומי יותר, שותפים.
כמו בכל תחום, הדרך הטובה ביותר לצמצם את השפעתנו על הסביבה היא לצרוך פחות. מחקרים רבים מוכיחים שאנחנו משתמשים בחלק קטן מהבגדים שאנחנו קונים
כמו בכל תחום, הדרך הטובה ביותר לצמצם את השפעתנו על הסביבה היא לצרוך פחות. מחקרים רבים מוכיחים שאנחנו משתמשים בחלק קטן מהבגדים שאנחנו קונים. הרוב מיותר. אבל אם כבר קנינו, ואחרי שסיימנו להשתמש, יש פתרונות עדיפים בהרבה, גם אנושית וגם סביבתית, על מתקני "מחזור" כמו אלה של "אינפיניה". חבל שעיריות כמו באר שבע לא טורחות לספר את זה לתושבים.
2
אומרים שהעיר שהכי פחות רגישה לשיאי החום שנקבעו בשנה האחרונה היא אילת. מה כבר ההבדל בין 44 ל־42 מעלות? כשאתה מחוץ לקצה הסקאלה, עוד תזוזה של המחוג כבר לא משנה הרבה. באילת ירדו בחורף הנוכחי 1.2 מילימטרים של גשם, כלומר כמה דקות של טפטופים וזהו. בשנה רגילה יורדים 20 מילימטר, שזה פי 20, אבל עדיין כמות זניחה.
בכלכלה קוראים לזה תפוקה שולית פוחתת. עידן גרינבאום היה שנים רבות כתב ופרשן כלכלי. אחרי קריירה בתקשורת הוא חזר לכור מחצבתו באשדות יעקב, ומאז 2016 הוא מכהן כראש המועצה האזורית עמק הירדן.
השבוע הוא הגיע לקיבוץ גבעת ברנר כדי להשתתף בכנס הקיימות של המועצות האזוריות. שאלתי אותו אם גם במועצה שלו, שבחודשי הקיץ בוערת כמו תנור, חוק התפוקה השולית תופס. גרינבאום השיב בשלילה מוחלטת.
"הגענו למצב שבמרץ אנחנו שוקלים אם להוציא תלמידים לטיול כי כל כך חם. מאז ומתמיד היו אצלנו פעילויות שאי אפשר היה לעשות ביולי–אוגוסט, אבל התקופה שבה חם מדי לשהות בחוץ הולכת ומתארכת"
"הגענו למצב שבמרץ אנחנו שוקלים אם להוציא תלמידים לטיול כי כל כך חם", הוא אומר. "מאז ומתמיד היו אצלנו פעילויות שאי אפשר היה לעשות ביולי–אוגוסט, אבל התקופה שבה חם מדי לשהות בחוץ הולכת ומתארכת. אם בפברואר אנשים מדליקים מזגן על קירור יש לזה גם משמעויות כלכליות".
וישנה כמובן הכינרת. גרינבאום רותח. שני חורפים נדיבים שהעלו את המפלס גרמו, לדבריו, לתחושת שאננות בקרב פרנסי משק המים. "אז השביתו מתקן התפלה אחד והתעכבו עם המתקן השני וחזרו לשאוב מהכינרת, ואז באה הבצורת בחורף הנוכחי ובפברואר לראשונה מקום המדינה המפלס של האגם ירד.
"המצב של הכינרת לא טוב, יש לי חלון שפונה לכינרת, אני רואה את זה כל בוקר ומרגיש את זה, והקיץ אפילו לא התחיל. חוץ מכל הערכים של תיירות, כלכלה ונוף, הכינרת היא מאגר אסטרטגי אבל לא שומרים עליה כמו שצריך".
גם החקלאות כמובן מושפעת. "יש גידולים שאולי לא יוכלו להמשיך לגדל באזור שלנו", אומר גרינבאום. תמונה דומה משרטט עמיתו מהקצה השני של כביש 90, ד"ר חנן גינת, ראש המועצה האזורית אילת־אילות שגם הוא הגיע לכנס. יישובי המועצה מפורסמים בתמרים שלהם, אבל התמרים, אומר גינת, יבשים מאי פעם.
"המצב של הכינרת לא טוב, יש לי חלון שפונה לכינרת, אני רואה את זה כל בוקר ומרגיש את זה, והקיץ אפילו לא התחיל. חוץ מכל הערכים של תיירות, כלכלה ונוף, הכינרת היא מאגר אסטרטגי אבל לא שומרים עליה"
גם בתמרים "יבשות" יש אחוזי לחות, אבל בעקבות החום ששרר השנה הם נמוכים מאי פעם. הוא מאמין שהמוח הישראלי החקלאי ימציא לנו פטנטים ושיטות טיפול שיאפשרו להתגבר על הצרה הזו, אבל כמו שיודע חקלאי פיקח, יש מגבלות ליכולת התמרון של האדם מול הטבע שעובר תמורות משמעותיות.
3
מעל הודעת דוברות משרד התחבורה התנוססה כותרת חגיגית באותיות מודגשות: "צעד ענק לשיפור הבטיחות בדרכים". הצעד המדובר: המפגש בין מסילת הרכבת של קו תל אביב–חיפה לכביש הכניסה לעתלית בוטל. הגשר שהוקם מעל המסילה נפתח לתנועה ואין יותר סכנה להתנגשות קטלנית בין רכבת למכונית.
גשר הרכבת בעתלית (צילום: טל הפקות וידאו)
זה בהחלט מהלך חיובי, אבל גם אותו איכשהו מצליחים להטביע באובססיית היח"צ למירי רגב עם התוספת היומרנית "בהתאם למדיניות השרה".
המציאות: הפרדה מפלסית בין מסילות לכבישים היא המדיניות של כל שרי ושרות התחבורה ב־20 השנים האחרונות. הפרויקט יצא לדרך בתקופת שאול מופז, בעקבות תאונות קטלניות שרדפו זו את זו: אסון רבדים ב־2005, שבו רכבת התנגשה במשאית ושבעה בני אדם נהרגו; ושנה לאחר מכן התאונה בבית יהושע, שבה רכבת התנגשה בטנדר שנתקע על המחסום וחמישה מנוסעיה נהרגו.
ב־2010 היו כמאה מפגשי כביש–מסילה פעילים וב־2023 נותרו מתוכם כ־50. בקדנציה של רגב המגמה ממשיכה – וטוב שכך – אבל מכאן ועד לנכס לעצמה פרויקט שנמשך כבר 20 שנה המרחק רב
בעקבות האירועים הטרגיים הללו חלחלה ההבנה שכשנהגים נדרשים להמתין דקות ארוכות עד להיפתח המחסום, זו פרצה שקוראת לגנב ומפתה אותו לקחת סיכון שעלול להסתיים באסון.
מאז עוברים מפגש אחר מפגש ומייצרים הפרדה. ב־2010 היו כמאה מפגשי כביש–מסילה פעילים וב־2023 נותרו מתוכם כ־50. בקדנציה של רגב המגמה ממשיכה – וטוב שכך – אבל מכאן ועד לנכס לעצמה פרויקט שנמשך כבר 20 שנה המרחק רב.
4
המרענן הרשמי שצץ בשנים האחרונות במרחבים הפתוחים בישראל: עגלות קפה. בציר מהתקופה האחרונה: "קפה 79" (בצידי הכביש הנושא מספר זה, בכניסה לקיבוץ הסוללים), "הנודדת" בפאתי בית אלפא ו"טראק" בכניסה למושבה בת שלמה. איכשהו הקפה טעים יותר כששותים אותו לא מול הנוף, אלא ממש בתוכו.
צריך כמובן לוודא שהעגלות מתמקמות בשולי הטבע ולא פוגעות בו, אבל ככלל מדובר בתופעה עתירת היבטים חיוביים כמו פרנסה ליזמים וצעירים מקומיים, שחרור מכבלי הביורוקרטיה שנוטים לחנוק עסקים קטנים וכמובן אפשרות להתקרב ולחוות קצת טבע גם למי שלא בנוי למסעות מאתגרים בערוצי נחלים.
כל המידע על עגלות הקפה – כולל איזו פתוחה בשבת – מרוכז באתר מסודר וידידותי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם