אזהרת טריגר: אכתוב כאן דברים קשים שנחשפו לעינינו בשיאם הנורא בשבוע האחרון. אני מעלה אותם עכשיו בעקבות הצפייה בסרטון של אלקנה בוחבוט שמתחנן שיוציאו אותו בהסכם (הדרך היחידה להשבת כל החטופים והשבויים) לאשתו וילדו בן ה-5.

אני לא מפסיק לחשוב על הפקרת ראש הממשלה ושריו את הגברים הישראלים הצעירים שסובלים סבל בלתי נתפס, בתנאים שתיאר שורד השבי אוהד בן-עמי: כולל עשיית הצרכים בבור שהחטופים חפרו, צחנה בלתי פוסקת, כיסוי הבור כשהוא מתמלא, חפירת בור חדש, שוב צחנה בלתי פוסקת, ברחשים שנכנסים כל הזמן לפה ולאף ולאוזניים, שינה על מזרן דק כשכולם צמודים זה לזה, כרית מלאה עובש, שמיכה מצחינה, יחפים תמידית, מתקלחים אחת לחודש במים לא זורמים ומלוחים, לבושים באותם בגדים כל הזמן, סובלים כל הזמן ממחלות עם חום גבוה ושלשולים וקלקולי קיבה כשהם מדביקים זה את זה, רעבים כ-ל הזמן, צמאים כל הזמן, כלואים במתחם זעיר של מספר מטרים, נתונים באופן מוחלט למרות שוביהם (מטעמו של ארגון טרור שאכזריותו ידועה ואיומה) ויודעים היטב שממשלת ישראל בגדה בהם. כן, הם יודעים זאת היטב.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.

בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, שנהרג עקב קריסת עץ עליו בעת טיול בנחל השופט, נולד וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. בן 71 הוא היה במותו. יומן נעורים שהוא כתב לעצמו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, נועד להיות בעתיד, כדבריו, ספר הנצחה לזכרו.

דבריו מתקשרים עכשיו ליום הזיכרון. קטעים מאותו יומן כלולים בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה". הנושא המרכזי של הספר (שערכתי): הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי פעולות האיבה, חובה לדבר על החללים החטופים. מושג חדש שנטבע בימי השכול והכישלון. ממשלת החורבן והמחדל שמתנערת מאחריותה לטבח, מתעללת גם בחטופים החיים בסירובה לסיים את המלחמה ולבצע עסקה, שכבר נחתמה על ידי בנימין נתניהו בינואר 2025.

אבל השבוע צריך לתהות גם על גורלם של המתים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.