הם הראשונים להגיע לזירות האסון – פיגועים, שריפות, קריסות מבנים ואירועים שאף אדם לא אמור לחוות. הם אלה שמרימים את השברים, פיזית ונפשית, ומשיבים כבוד אחרון למי שלא זכה לכך.

מתנדבי זק"א אינם לוחמים חמושים, אך הם מתמודדים עם חזית קשה לא פחות – המראות, הריחות, הכאב הבלתי נתפס של המוות והחורבן. מי שאינו מכיר מקרוב את העשייה, עשוי לחשוב שהזמן מחשל אותנו. אבל האמת היא שהנפש לא מקבלת חסינות. כל זירה שנכנסים אליה משאירה חותם.

מתנדבי זק"א אינם לוחמים חמושים, אך מתמודדים עם חזית קשה לא פחות – המראות, הריחות, הכאב הבלתי נתפס של המוות והחורבן. מי שאינו מכיר מקרוב עשוי לחשוב שהזמן מחשל אותנו

הרגעים שבהם מתנדב מוצא עצמו עומד מול תינוקת שנהרגה, מול משפחה שנגדעה ברגע, מול זוועות שקשה לתאר – הם רגעים שנחרתים עמוק בנפש, ואי אפשר להשאיר אותם מאחור כשעוזבים את הזירה.

מתנדבים סיפרו איך הם לא מצליחים להימנע מלחזור ברגעי פלאשבק לריחות ולמראות, כיצד הם מתמודדים עם הפגיעה הבלתי נמנעת באיכות חייהם ואיך התחושה הזו, של להיות "שרוט", לא מרפה.

במשך שנים פעל זק"א בצנעה. הציבור הישראלי ידע על קיומו, אך לא הבין לעומק את עוצמת השליחות שהוא נושא על כתפיו. רק בעקבות המלחמה והחשיפה של המתנדבים לעומק הזוועות, נפתח צוהר אמיתי למה שהם חווים יום-יום.

המראות הבלתי נתפסים, התחושות הקשות והצורך בליווי נפשי יצאו מהצללים והפכו לדיון ציבורי רחב. מתנדבי זק"א אינם רק אנשי עשייה – הם עדים לזוועות שהעולם מעדיף לא לראות, והשליחות שלהם באה לידי ביטוי לא רק בטיפול במתים, אלא גם במאבק המתמשך לשמור על צלם אנוש בתוך הכאוס.

לאחרונה הוצאנו את מתנדבי זק"א למסע ייחודי להונגריה – מסע שיקום נפשי. זה אינו טיול או חופשה, אלא הזדמנות לעצור, לשתף, לעבד את הטראומה ולחזק אחד את השני. אנחנו מבינים שכדי שהשליחות שלנו תוכל להימשך, כדי שנוכל להמשיך לעמוד בחזית של האנושיות גם בזירות הכי קשות, אנחנו חייבים לעצור רגע גם עבור עצמנו. המסע הזה נועד לאפשר לנו למצוא כוחות להמשיך בדרך המורכבת שבחרנו.

הרגעים שבהם מתנדב מוצא עצמו עומד מול תינוקת שנהרגה, מול משפחה שנגדעה ברגע, מול זוועות שקשה לתאר – הם רגעים שנחרתים עמוק בנפש, ואי אפשר להשאיר אותם מאחור כשעוזבים את הזירה

אבל זק"א אינו ארגון שפועל רק בישראל. החטיבה הבינלאומית של זק"א נוגעת בקהילות יהודיות בכל העולם, ומהווה קו סיוע ראשון לישראלים הנקלעים למצבי חירום מחוץ לגבולות המדינה.

מתנדבי החטיבה נמצאים בכוננות מתמדת במעל 26 מדינות, מוכנים להתערב בכל אירוע שבו נדרשת עזרתם. כאשר ישראלי מוצא עצמו פצוע, מחוסר הכרה, או חלילה גרוע מכך במדינה זרה – הם שם.

כך היה במקרה המזעזע של שליח חב"ד, הרב צבי קוגן ז"ל, שנחטף ונרצח באיחוד האמירויות, כאשר מתנדבי זק"א הבינלאומית פעלו במהירות מול הרשויות כדי להבטיח שטיפולו וכבודו ישמרו. כך היה גם באמסטרדם, שם סייעו המתנדבים לישראלים שהתמודדו עם מתקפות אנטישמיות מצד קיצונים פרו-פלסטינים.

העומס הרגשי אינו שייך רק למתנדבי זק"א בישראל, אלא לכל מי שפועל בארגון ברחבי העולם. הטראומות אינן נמדדות בגבולות גיאוגרפיים – מתנדב שמגיע ראשון לזירת פיגוע בפריז, מי שמתמודד עם גופות קורבנות טביעה בתאילנד, או איש צוות שמסייע למשפחה שנותרה חסרת אונים באירוע דריסה בלונדון – כולם חולקים את אותה התחושה, את אותם הפלאשבקים, את אותה הכבדה על הנפש.

השאלה היא לא רק איך מטפלים בזירות אסון, אלא איך מטפלים באנשים שבוחרים להיות שם. איך שומרים עליהם, איך מחזקים את מי שחוזר מהמשימות האלה שבור בפנים אבל נחוש להמשיך. זה הזמן להכיר בכך שגם אנשי החסד זקוקים לתמיכה. המסע הזה הוא צעד ראשון, אך הוא מסמל תפיסה רחבה יותר – תפיסה שלפיה אסור לנו לקחת את המתנדבים שלנו כמובנים מאליהם. אנחנו גאים בשליחות שלנו, אבל אנחנו גם מחויבים למי שמבצע אותה.

השאלה היא לא רק איך מטפלים בזירות אסון, אלא איך מטפלים באנשים שבוחרים להיות שם. איך שומרים עליהם, איך מחזקים את מי שחוזר מהמשימות האלה שבור בפנים אבל נחוש להמשיך

אנו נושאים תקווה אחת: ששנת 2025 תהיה שקטה יותר. ששנה הבאה נוכל לסייע פחות בזירות של חורבן, ויותר בבניית קהילה תומכת, מחבקת ושומרת – גם על אלו שמקדישים את חייהם להצלת אחרים.

ברוך נידאם הוא מנכ"ל החטיבה הבינלאומית של זק"א.